צריך עיון > מראי מקום > מסיבת פירות

מסיבת פירות

יצחק ברוך
יצחק ברוך

למה ט"ו בשבט הוא יום חגיגי? על נקודת מפגש מעניינת בין הלכה למנהג ופולקלור

ט"ו בשבט תשע"ט
 

היום, ט"ו בשבט, הוא "ראש השנה לאילנות" כדעת בית הלל שהלכה כמותם בכל מקום. לאילנות יש בהלכה גיל וסיווג שנתי. הצורך לדעת את גיל האילן נובע מדיני "ערלה", ההלכה הקובעת שאסור ליהנות מפירותיו של עץ פרי בשלוש השנים הראשונות שלו. הצורך לדעת את הסיווג השנתי שלו נובע מדיני תרומות ומעשרות, אותם יש להפריש מכל יבול שנתי בפני עצמו. מעשרות מסוימים נוהגים בשנים מסוימות, וגם בשל כך יש לקבוע את הסיווג השנתי של הפירות, כדי לדעת אלו מעשרות נוהגים בהם.

"שנה" של פירות אילן נקבעת לפי הגשמים שמהם ניזונים הפירות. לכן כאשר "יצאו רוב גשמי השנה", כלומר עברה רוב עונת הגשמים, מסתיים מחזור שנתי של האילנות. הפירות שחנטו [=בנשירת הפרח והופעת הפרי הקטן] עד למועד הזה נחשבים בני שנה אחת, ואלו שיחנטו מכאן ואילך ייחשבו בני השנה שלאחריה.

בית שמאי ובית הלל נחלקו באשר למועד המדויק שבו יש לקבוע ש"יצאו רוב גשמי השנה". לדעת בית שמאי – א' בשבט, ולדעת בית הלל – ט"ו בשבט. "עונת גשמים" היא מושג התלוי יותר במחזור החמה ובתקופותיה, בעוד חודשי השנה היהודית עוקבים בעיקר אחר חידושי הלבנה, אלא שהסינכרון הקבוע בין מחזורי החמה והלבנה בלוח היהודי מטשטשים את הפער הזה. מכל מקום, המועדים שקבעו בית שמאי ובית הלל הם פורמליים ואינם מתחשבים בחריגות אפשריות לכאן ולכאן.

 

בן כמה אתה?

באשר לדין ערלה, האילן עובר תהליך מעניין. הוא מתחיל כנטיעה קטנה שעוד לא חלים עליה דיני אילנות, ולכן "ראש השנה" שלה הוא א' בתשרי ולא ט"ו בשבט. מי שנוטע אילן בין התאריכים א' בתשרי-ט"ו באב – כאשר יגיע א' בתשרי הנטיעה תהיה בת שנה, גם אם בפועל היא בת 45 יום בלבד. הסיבה לכך היא ש"שלושים יום בשנה חשובים שנה", ולאחר שבועיים הנטיעה משתרשת בקרקע ואפשר להתחיל למנות את ימיה.

בא' בתשרי הבא, הנטיעה תהיה בת שנתיים. לפי זה, בא' בתשרי שלאחריו היא אמורה להיות בת 3 ולסיים את תקופת הערלה שלה, אלא שבגיל 3 הנטיעה הזו כבר הופכת להיות אילן, וראש השנה לאילנות הוא ט"ו בשבט. בשל כך, השנה השלישית של האילן תסתיים רק בט"ו בשבט שלאחר א' בתשרי השלישי שלו.

ואם נסכם את הדברים בצורת חידה, נשאל מהו אורך הזמן המֵרַבִּי שאילן עשוי להיחשב ערלה? התשובה היא פשוטה: אילן שניטע בט"ז באב. הוא החמיץ את האפשרות לנצל את הימים האחרונים של השנה כ"שנת ערלה", וממילא הוא ממתין עד לא' בתשרי הבא, ולא הקרוב, כדי למנות שנה ראשונה. כך תחלופנה עליו 3 שנים וחצי. למשל, מט"ז באב תשע"ח עד ט"ו בשבט תשפ"ב.

 

איפה הגשמים שלך?

כאמור, פרט לגילו של אילן צריך לדעת גם כן את סיווגם השנתי של פירות. היבול אמור להסתווג לפי שנים משתי סיבות: 1. את התרומות והמעשרות יש להפריש מן היבול השנתי בלבד, ואין לערב בין יבול של שנה אחת לזו של שנה אחרת; 2. זהות המעשרות משתנה משנה לשנה.

מן היבול השנתי יש להפריש "תרומה" הניתנת לכהנים, והם ורק הם רשאים לאכול אותה בטהרה. לאחר הפרשת התרומה יש להפריש "מעשר ראשון", הניתן ללוויים. מעשר ראשון אינו קדוש, ורשאי כל אדם לאכלו גם בטומאה. לאחר הפרשת התרומה והמעשר הראשון, יש להפריש מעשר נוסף המשתנה משנה לשנה.

משעה שנכנסו בני ישראל לארץ, כבשו את עמי כנען וחילקו את הארץ בין השבטים, החלו למנות מחזורי שמיטה ליבול האדמה. שש שנים לעבודתה ושנה אחת לשמיטתה. גם היום, אלפי שנים לאחר מכן, אף שחלק גדול מן ההלכות הנובעות מן החישוב הזה אינן נוהגות בפועל, אנו ממשיכים למנות אותו כדי לקבוע את שנות השמיטה וכדי לקבוע את המעשרות השנתיים.

התרומה והמעשר הראשון ניתנים בכל השנים באופן קבוע, פרט לשנת השמיטה. המעשר הנוסף ניתן בחלק מן השנים לעניים ובאחרות הוא נקרא "מעשר שני", והוא נועד לאכילה בירושלים עיר המקדש בטהרה. כיון שמרבית יושבי הארץ אינם יכולים לאכול פירות טריים של "מעשר שני" בירושלים, לכן קיימת אפשרות להמיר את הפירות בערכם הכספי ולנהוג את דיני "מעשר שני" במצרכים שירכשו לימים מן הכסף. כיום אי אפשר לקיים את דיני "מעשר שני" כהלכתם, ולכן אנו אמנם מפרישים אותו אך ממירים את הקדושה החלה על הפירות בסכום כסף סמלי, שלא נעשה בו שימוש.

בשנים הראשונה, השניה, הרביעית והחמישית ממחזור שמיטה – נוהג "מעשר שני"; בשנים השלישית והשישית – ניתן המעשר הנוסף לעניים. ט"ו בשבט הוא היום שבו מתחילה שנה חדשה לעניין זה. כל הפירות שחנטו עד ט"ו בשבט – שייכים לשנה הקודמת (שנות השמיטה, וממילא שנות המעשרות, מתחילות בא' בתשרי), ואלו שחנטו מט"ו בשבט והלאה – שייכים לשנה הנוכחית.

זהו דין מיוחד לאילנות, מתוך הנחה שהפירות הגדלים על האילן צורכים את הגשמים עד לשלב החנטה שלהם. לאחר מכן הפירות הולכים ומבשילים מכוחו של האילן עצמו. ירקות, לעומת זאת, ניזונים מן הגשמים עד לרגע לקיטתם מן האדמה, ולכן שנת המעשר שלהם נקבעת לפי מועד הלקיטה. אלו שנלקטו עד א' בתשרי שייכים לשנה אחת, ואלו שנלקטו מא' בתשרי שייכים לשנה אחרת.

 

חגיגת פירות שנתית

כפי שניתן להתרשם עד עתה, ט"ו בשבט הוא יום בעל משמעות הלכתית פורמלית בלבד, ואין בו יסוד חגיגי במיוחד. דומה לו, למשל, א' באלול לדעת תנאים מסוימים, המשמש "ראש השנה למעשר בהמה". בדומה למעשרות המופרשים מיבול האדמה, גם מן הפריון השנתי במשקי הצאן והבקר יש להפריש מעשר, ואף בו יש להקפיד על הפרשה שנתית בדווקא. כל הבהמות הנולדות בשנה אחת עוברות ספירה מדוקדקת, וכל בהמה עשירית מתקדשת בקדושת מעשר בהמה. יש להקריב אותה על המזבח ולאכול את בשרה בירושלים, בטהרה ובזמן קצוב.

אמנם להלכה ראש השנה למעשר בהמה הוא בא' בתשרי, ולא בא' באלול, ויום א' בתשרי הוא "יום טוב" גם בלי ההקשר למעשר בהמה. אף על פי כן, איננו מציינים כלל את ההלכה הזו במועד הזה, שכן אין לה בהכרח ממד חגיגי.

מכל מקום, פשט המנהג בישראל לנהוג חגיגיות מסוימת בט"ו בשבט, וזו באה לידי ביטוי בכך שאין קובעים תענית ציבור ביום הזה ואין אומרים בו "תחנון" – תפילה הנאמרת בכיפוף הראש על היד לאחר תפילת העמידה. בעלי הדרש נתנו טעמים שונים לחגיגיות המצוינת ביום הזה, ואנו נסתפק בטעם מעניין אחד.

בתלמוד הירושלמי מובאת אימרה משמו של חכם בשם רבי חזקיה:

עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראתה עינו ולא אכל.

כלומר, אדם נדרש ליהנות ממנעמי העולם! כמובן שעל אדם לנהוג במידה נכונה ומאוזנת, ולא להיגרר אחר תאוותיו, אך עם זאת גם פרישות מלאה אינה ראויה וראוי להתנזר מן ההתנזרות וליהנות במידה מן העולם.

התלמוד מספר שהאמורא רבי אלעזר שמע את השמועה הזו וחשש לה. כלומר, ראה לנכון לציית לה. בשל כך הוא נהג פעם בשנה לחזר אחר פירות משובחים מסוג מסוים ולאכול מהם. כך הוא יוכל לעמוד בפני בית דין של מעלה ולומר: נהניתי!

אם כן, פעם בשנה ראוי לאכול פירות משובחים. מהו הזמן המתאים לכך במיוחד? ט"ו בשבט! מנהגים יפים ונעימים, אין ראוי יותר מהסמכתם לדבר הלכה. כיון שט"ו בשבט הוא מועד הכרוך בהלכה לפירות האילן, זהו הזמן המתאים ליהנות בו מפירות חדשים.

 

"שהחיינו… לזמן הזה"

חכמינו זכרונם לברכה תיקנו לנו ברכות רבות, הבאות ליצוק תוכן אמוני לחוויות שונות המתרגשות עלינו בחיינו. מעבר לברכות ספציפיות על מאורעות ידועים, תיקנו חכמים לברך על כל דבר טוב שקורה לאדם, "ברוך אתה ה'… שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". תאריכים מסוימים בשנה הם זמני שמחה לכל אדם, כמו ימים טובים ויום הכיפורים, ולכן בכניסת ימים אלו הכל מברכים ברכת "שהחיינו". גם מאורעות מסוימים השמחה בהם היא טריוויאלית, ולכן חכמים ציינו אותם במפורש כמאורעות שיש לברך עליהם "שהחיינו".

כך, למשל, קניית בית חדש או בגד חדש. וכך, גם, פירות חדשים. במקורה, ההלכה הזו נאמרה על הרואה פירות חדשים, אלא שבפועל נוהגים לברך "שהחיינו" רק בשעת האכילה. כנראה שהשמחה על הצמיחה והיבול החדש אינה טריוויאלית, ויש כאלו שאינם חווים אותה בעוצמה הראויה לברכה, ולכן פשט המנהג לברך "שהחיינו" רק בשעת האכילה בפועל.

באופן כללי, ברכת "שהחיינו" על פירות חדשים אינה חובה גמורה, אלא עניין טוב שראוי לנהוג בו. עם זאת, רבי יחיאל מיכל עֶפְּשְׁטֵיין זצ"ל, רבה של נוֹבַהְרדוֹק שבליטא ובעל "עָרוֹךְ השולחן" מציין שהעולם נהגו להתייחס אליה כחובה הלכתית ולכן ראוי להיזהר ולהקפיד עליה.

מנהגי בני אדם נבדלים בשאלה מתי בדיוק מברכים "שהחיינו". על כל אכילה יש להקדים "ברכת הנהנין", ועל פירות האילן הנוסח הוא "בורא פרי העץ". נמצא שעל פרי חדש מברכים שתי ברכות: "שהחיינו" ו"בורא פרי העץ". אלו מביניהן קודמת? בדרך כלל, דיבור בין ברכה לאכילה אסור, כיון שהוא מפסיק ומנתק את הזיקה ביניהן, מה שהופך את הברכה ל"ברכה לבטלה". עם זאת, כאשר הדיבור נחוץ לאכילה, אין הוא נחשב "הפסק".

לפיכך, רבים נהגו לברך תחילה "בורא פרי העץ" ולאחר מכן "שהחיינו". כך הם מקפידים על ברכת "שהחיינו" סמוכה ממש לאכילה, ואין זה "הפסק" בין ברכת הנהנין לאכילה כיון שהדיבור שביניהן – "שהחיינו" – הוא מצורכי האכילה. כך מורה להלכה רבי ישראל יעקב חַגִּיז, ראש ישיבת "בית יעקב" שבירושלים במאה ה-17 ומחבר הספר "הלכות קטנות" (רבם של רבי יוסף אַלְמוֹשְׂנִינוֹ, מיודענו מאתמול ולהבדיל – נתן הָעַזָּתִי, מיודענו מן השבוע שעבר).

בעל "משנה ברורה", לעומת זאת, מורה לברך תחילה "שהחיינו" ורק לאחר מכן "בורא פרי העץ". לדעתו, כיון שמעיקרה תוקנה ברכת "שהחיינו" גם על ראיית הפירות בלבד, עדיפה הסמכת ברכת הנהנין לאכילה על פני ההקפדה שלא לברך "שהחיינו" אלא על אכילה.

כאמור, יש נוהגים כך ויש נוהגים כך. כרגיל, יש המבקשים לצאת ידי כולם על ידי מציאת פתרונות מקוריים. אפשר, למשל, לאכול עם הפרי החדש פרי נוסף, כזה שאין צריך לברך עליו "שהחיינו", ולברך עליו תחילה "בורא פרי העץ". לאחר מכן אפשר לאכול את הפרי החדש, ולברך עליו רק "שהחיינו". בכך נפתרת השאלה איזו ברכה להקדים, אך עשויות לצוץ בעיות חדשות…

כאשר אדם עומד לאכול פירות שונים, ההלכה נדרשת לשאלה איזה פרי עליו לאכול תחילה ולברך עליו. כיון שברכה היא ביטוי לרגשות פועמים בלב האדם, ראוי לברך אותה על הדבר החביב יותר על האדם. לפי זה, אם אדם עומד לאכול שני פירות, האחד חדש וחביב עליו יותר, והאחר ישן ומוכר וחביב עליו פחות, הוא אמור לברך גם את ברכת "בורא פרי העץ" על הפרי החדש, מה שיחזיר אותו אל שאלת הקדימות בין שתי הברכות…

ואם יבקש לפתור זאת על ידי שירחיק מעליו את הפרי החדש, ייתכן שעל ידי זה ברכת "בורא פרי העץ" על הפרי הישן לא תפטור אוטומטית את החובה לברך על הפרי החדש, שאינו לפניו כעת. פתרון ביניים עשוי להיות על ידי השארת הפרי החדש לפניו, אך הצנעתו בכיסוי לפי שעה. ייתכן שבכך הפרי נחשב אמנם לפניו, אך אין חובה להקדים ולברך "בורא פרי העץ" דווקא עליו.

מכל מקום, נראה שטוב יותר לבחור מנהג קבוע בסדרי הברכות, כאחת משתי האפשרויות המעוגנות היטב בהלכה.

יום נעים ופורה !

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל