מצוות עקומות ושכל ישר

היום, כ"ד בכסלו, לפני שנה הלך לבית עולמו רבי אהרן יהודה לֵיבּ שְׁטַיינְמַן זצ"ל וחתם בלכתו כמאה וארבע שנות עבודת ה' ולימוד תורה. את מיטתו של הרב ליוו מאות אלפי תלמידים, מעריצים ומוקירי תלמידי חכמים, שביכו את לכתו של גדול בישראל. בצוואתו ביקש הרב שלא ישתהו בקבורתו וגורלו סייע בעדו: הרב נפטר בבוקר יום כ"ד בכסלו, והמוני המלווים מיהרו לשוב לבתיהם להדליק נר ראשון של חנוכה.

חכמינו זכרונם לברכה לימדונו את הדרך הראויה להעלות את זכרו של חכם בישראל:

אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הם הם זכרונם.

"נפשות" אלו אנדרטאות, כפי שנהגו עמים אחרים להציב כזכרון לדמויות-פאר. את חכמינו אין צורך להנציח במונומנטים מפוארים, כי תורתם – זכרונם. נקיים את הוראת חכמינו גם באשר לזכרון הטרי על הרב זצ"ל, ונעיין בסנסן אחד מתורתו. נעשה זאת, כמובן, בהקשר להלכות חנוכה הממשמשות ובאות.

כבתה – אין זקוק לה

את הדפים הבודדים שהקדיש התלמוד הבבלי לבירור הלכותיו של חג החנוכה, פותחת מחלוקת אמוראים בשאלת דינו של נר חנוכה שכבה. אדם שהדליק נר חנוכה כהלכה והנר כבה מסיבה כלשהי – האם עליו להדליקו בשנית, או שכבר יצא ידי חובתו בהדלקה הראשונה.

בלשון הגמרא הנר נקרא בקצרה על שם החג, "חנוכה", ולכן המחלוקת מנוסחת בקצרה: "כָּבְתָהּ, זָקוּק לָהּ" או "כָּבְתָהּ, אֵין זָקוּק לָהּ". זקוק לה = נדרש להדליק מחדש.

מבלי להיכנס לפרטי הסוגיה, נציין שלהלכה משך הזמן שנר החנוכה אמור לדלוק הוא כחצי שעה לאחר צאת הכוכבים. מעבר לזמן זה, הכל מודים שאין צריך להדליק את הנר שכבה, כיון שכבר דלק כל זמנו. לא נחלקו אלא באופן שכבה הנר תוך הזמן הזה, בטרם חלפה מחצית השעה אחר צאת הכוכבים.

הלכה למעשה אנו פוסקים ש"כבתה – אין זקוק לה", ולכן גם אם כבה הנר מיד לאחר שהדליק אותו – "אין זקוק לה". בהדלקת הנר כבר יצא המדליק ידי חובתו, ואינו צריך להדליק את הנר שוב.

עם זאת, הפוסקים ציינו שבשעת הדלקת הנר עליו להיות מותאם לדליקה מלאה, כלומר לכל משך זמן המצווה – חצי שעה לאחר צאת הכוכבים. לפיכך, אם בשעה שהדליק את הנר לא היה בו די שמן לדליקה בשיעור כזה – לא יצא ידי חובתו; כך גם אם הדליק במקום שנושבת בו רוח חזקה שמן הסתם תכבה את הנר – לא יצא ידי חובתו. על המדליק לוודא שבשעת ההדלקה יהיה הנר מסוגל לדלוק ברצף עד תום חצי שעה אחר צאת הכוכבים. אם כך היה, יצא ידי חובתו גם אם יכבה מוקדם יותר. אך אם כבר בשעת ההדלקה לא היה הנר מסוגל לדלוק בשיעור הנדרש, לא יצא ידי חובתו.

הדליק וכיבה מיד

כעת נשאל את עצמנו: מה דינו של אדם שכיבה בעצמו את נר החנוכה? אם עשה זאת בטעות, הרי זה כנר שכבה מאליו. למשל, אדם הדליק נר חנוכה וביקש לאחר מכן לשפר אותו מעט – לסדר אותו טוב יותר בחנוכיה או להעמיד טוב יותר את הפתילה וכדומה, ואגב טיפולו בנר – הוא כבה. רשב"א (רבי שלמה בן אברהם אִבְּן אַדֶּרֶת, המאה ה-13 בספרד), ובעקבותיו ה"שולחן ערוך", פוסקים שאף הוא יצא ידי חובתו, ו"כבתה – אין זקוק לה".

אבל מה דינו של מי שכיבה את הנר בזדון? האם גם הוא יכול ליהנות מהֲלָכַת "כבתה – אין זקוק לה"? באנו בעניין זה למחלוקת הפוסקים. יש אומרים שבאופן כזה עליו להדליק מחדש, וסברתם הגיונית מאוד: כיון שמדובר בנר הנדלק למטרת פרסום הנס, לא מסתבר שחכמים יאפשרו לאדם להדליק את הנר ולכבותו מיד, באופן שאין בו כל פרסום הנס.

ואולם יש חולקים וסוברים שגם באופן כזה יוצא ידי חובתו. לדעתם, כיון שנפסקה ההלכה "כבתה – אין זקוק לה", תקנת נר חנוכה אינה אלא ההדלקה כשלעצמה, ואף אם כיבה את הנר מיד לאחר מכן – יצא ידי חובתו. כמובן שעדיף לתת לנר לדלוק כל משך הזמן, וכאמור על הנר להיות ראוי להדלקה כזו, אך אם בסופו של דבר לא דלק אלא רגע קל, עדיין יצא המדליק ידי חובתו.

אמנם אין ענייננו בפסיקת הלכה, אך נציין לקוראינו שהלכה למעשה, מי שהדליק את הנר כראוי וכיבה אותו מיד – עליו להדליקו בשנית, אך לא יברך עליו שוב. זוהי פשרה בין הדעות השונות – חוששים למחייבים ולכן מדליקים בשנית, וחוששים לפוטרים ולכן לא מברכים.

נתקדם צעד נוסף, ונשאל מה דינו של אדם שכבר בשעה שהדליק היה בדעתו לכבות את הנר? האם העובדה שמחשבת הכיבוי כבר הייתה בלבו בשעת ההדלקה משפיעה על ההדלקה? האם היא הופכת אותה לפעולה שונה מהדלקה סתם?

סוף מעשה במחשבה תחילה

באנו כאן לשאלה עקרונית מעניינת: כאשר אני נדרש לקבוע את טיבו של מעשה מסוים, האם עליי לקחת בחשבון גם את מחשבתו של האדם העושה אותו? לענייננו, האיש המדליק את הנר מתכנן לכבות אותו מיד לאחר מכן, האם בשל כך איני יכול להגדיר אותו כמעשה הדלקה? יש כאן שתי גישות עקרוניות: או שמעשה נמדד אך ורק על פי הפעילות הפיזית שבו – ואם כן לפנינו "הדלקה" בלבד; או שמעשה נמדד גם לפי המחשבה המלווה אותו, ואם כן – לפנינו פעולת "הדלקה לשם כיבוי". אם המעשה שלפנינו הוא "הדלקה לשם כיבוי" פשוט שאין יוצאים בה ידי חובה, ולכן חשוב לנו לדעת את הגדרתו המדויקת של המעשה.

יתירה מזו, גם אם לא ניקח בחשבון את מחשבתו של המדליק כשנבוא לקבוע את טיב המעשה, עדיין ייתכן שלא ייצא ידי חובתו אם היה בדעתו לכבות מיד. רבי חיים קַנְיֶבְסְקִי שליט"א, מחותנו של הרב שטיינמן זצ"ל, הציע את ההסבר הבא:

כאמור, גם אם "כבתה – אין זקוק לה", עדיין צריך להקפיד על כך שבשעת ההדלקה הנר יהיה ראוי לדלוק כל משך הזמן הדרוש. לכן, למשל, אם יש רוחות חזקות באותה שעה והנר עומד ליכבות מיד – לא יוצא ידי חובתו כי הדליק באופן שלא ראוי לדלוק כראוי. כעת נשאל את עצמנו: אם בשעה שמדליק את הנר עומד שם אדם ומודיע שמיד לאחר ההדלקה יכבה את הנר בנשיפתו, האם יוצא ידי חובתו? נראה פשוט שלא. מה ההבדל בין רוח הנושבת במרומים לרוח היוצאת מפיו של אדם העומד בסמוך? כל שידוע לי שלא ידלק הנר – המקום אינו ראוי להדלקה. משכך, גם אם בדעתו של המדליק עצמו לכבות את הנר מיד, הרי זה כמי שהדליק במקום שיש בו רוח שתכבה את הנר (תוכניתו לכבות את הנר היא היא הרוח הנושבת כאן).

להבנה זו יש גם צד הפוך, והיא גוררת הקלה בדיני ההדלקה. הפוסקים התחבטו בדינו של אדם המדליק בתוך קופסת זכוכית (חנוכיה), ובשעה שמדליק היא פתוחה והרוח נושבת לתוכה. אמנם עוד רגע הוא עומד לסגור את החנוכיה, מיד כשיסיים להדליק, אבל ברגע ההדלקה – החנוכיה פתוחה והרוח נושבת, ואם כן הדליק באופן שאינו ראוי לדלוק כזמן הנדרש. כיצד יוצא ידי חובתו?

יש מן הפוסקים שבשל כך הורו לסגור ככל האפשר את דלת החנוכיה, כדי לוודא עד כמה שניתן שהנרות יהיו ראויים לדליקת חצי שעה גם בשעת ההדלקה עצמה. ואולם, הצעתו של הרב קניבסקי פותרת את הבעיה הזו: אם אנו רואים את מחשבותיו של המדליק כחלק מן הסיטואציה, הרי שכבר בשעת ההדלקה הנר נתון במצב שראוי לדלוק כנדרש, כיון שבדעת המדליק לסגור מיד את דלת החנוכיה ולמנוע מן הרוחות לכבות את הנר.

הרב קניבסקי מביא ראיה יפה לדבריו. בין דיני נר חנוכה נאמר שעל הנרות להיות מובחנים האחד מן השני. אם ישנה קערה מלאה שמן ומונחות בה פתילות, כל שאין עליהן כיסוי עם חורים ייעודיים לכל אחת מן הפתילות – אין זו הדלקה ראויה למִצוַת נר חנוכה, כיון שאין זה נר אלא "כמין מדוּרָה". הגמרא מדגישה שאם מדובר בנרות של אנשים שונים, הרי שבאופן כזה "אפילו לאחד נמי [=גם כן] אינה עולה". גם הראשון שהדליק שם את פתילתו, אינו יוצא ידי חובת נר חנוכה.

מדוע? הרי בשעה שהדליק את הנר שלו עוד לא היו בקערה נרות נוספים, ואם כן הרי זה ממש כמו אדם המדליק את הנר ומיד לאחר מכן מכבה אותו! (הנרות הנוספים למערה נחשבים כ"מכבים" את הנר הראשון, כי הם הופכים אותו למדורה).

מכאן ראיה שהתוכניות המיידיות נחשבות חלק מן הסיטואציה, וממילא כבר בשעה שהדליק הראשון את נרו כבר היה זה במקום שעומד להיות מדורה, ולכן אינו יוצא ידי חובתו.

מזריקת כלים ועד הדלקת נרות

אבל הרב שטיינמן זכרו לברכה הביא ראיה מקורית הפוכה, מדין שנאמר בהקשר אחר לגמרי: בדיני נזקי אדם יש לנו כלל גדול, "גרמא בנזיקין – פטור מדיני אדם". כלומר, על נזק שגרם אדם באופן עקיף, אין הוא נתבע לשלם. אדם הרואה כלי יקר של חברו נופל מראש הגג, שם לב שהוא עומד ליפול על כריות שימנעו ממנו להישבר והוא שולף את הכריות וגורם בכך לשבירת הכלי – פטור מדיני אדם. הוא אמנם לא טיפוס הצדיק האידאלי (וכדי לפטור עצמו מעונש שמים, עליו לשלם), אבל בית הדין לא יחייב אותו לשלם כיון שלא הזיק בידיו ממש.

בה במידה, במקרה כזה גם הזורק את הכלי מראש הגג יהיה פטור מלשלם, כיון שבשעה שזרק את הכלי הוא היה אמור ליפול על הכריות ולא להישבר, ואם כן הזריקה לא הייתה פעולת נזק. אמנם הכלי נשבר בסוף, אך לא בשל הזריקה אלא בשל שליפת הכריות שהתרחשה לאחר מכן.

ומה קורה אם הזורק את הכלי והשולף את הכריות הוא אותו אדם? תחילה הוא זרק את הכלי לכיוון הכריות, ולאחר מכן בזריזות רבה הוא שלף את הכריות? ובכן, הוא פטור! על הזריקה הוא פטור, כי בשעה זו עמד הכלי ליפול על הכריות; על שליפת הכריות הוא פטור – כי רק הסיר את המגן ולא שבר בפועל. מכאן ומכאן, אינו אלא "גורם" נזק ולא מזיק בידיו!

כיצד כל זה קשור לנר החנוכה שלנו? פשוט מאוד. הדין האמור תקף גם אם בשעה שזרק את הכלי היה בדעתו למהר ולשלוף את הכריות, כך שכבר בשעת הזריקה הייתה זו על דעת להזיק. ואילו אם נצרף לכאן את סברתו של הרב קניבסקי, נצטרך לומר שנחשב הזורק כשובר את הכלי בידיו, כיון שהוא זרק אותו בצירוף מחשבה לשלוף את הכריות. לסברתו של הרב קניבסקי, התוכניות לעתיד המיידי מגדירות את הסיטואציה. כפי שהדלקה על דעת לכבות נחשבת הדלקה ב"מקום" שעומד לכבות, כך זריקת כלי על דעת לשלוף את הכריות נחשבת כזריקה ב"מקום" שאין כריות!

מכאן הוכיח הרב שטיינמן שהמחשבה שבלב אינה מגדירה את הסיטואציה, וכל שלפנינו כריות – הזריקה איננה פעולת נזק; כל שלפנינו אין רוח – ההדלקה נחשבת כראויה לדלוק כל הזמן הדרוש. לאחר מכן, אם יסיר את הכריות או יכבה את הנר, תהא זו פעולה חדשה.

שמא תאמר, אם כן מדוע בקערה מלאה שמן לא יוצא המדליק הראשון ידי חובתו? הרי בשעה שהדליק היה נרו כשלעצמו ראוי לדלוק כהלכה! משיב על כך הרב שטיינמן בפשטות: שם, כיון שבדעתו להדליק נרות נוספים – הוא או אחרים – אנו רואים את כל ההדלקות הללו כפעולה ארוכה אחת, שהיא הדלקת מדורה ולא נר, לכן כבר בנר הראשון אינו יוצא ידי חובתו.

נרות שבת ונרות חנוכה

תלמיד אחד ששמע את דברי הרב שטיינמן פנה אליו בשאלה: לדבריך נמצא שבאופן עקרוני אדם יכול להדליק נר חנוכה ולכבות אותו מיד, ועדיין לצאת ידי חובתו. אמנם זה לא אידאלי, אבל בשורה התחתונה – הוא יקיים את המִצוָה. אם כן, מדוע הגמרא תוהה מה דינו של אדם עני שיש לו כסף לנר אחד בלבד, וערב שבת חנוכה מגיע ואינו יודע איזו מִצוָה לקיים – האם מִצוַת הדלקת נרות שבת או מִצוַת הדלקת נר חנוכה. מדוע עליו לוותר על אחת המצוות? ידליק את נר חנוכה, יכבה אותו וידליק שוב את אותו נר למִצוַת הדלקת נר שבת…

מסורת בפי חסידי גור ששאלה זו הפנה רבי אברהם מרדכי אַלְתֶּר זצ"ל, הרבי בעל "אמרי אמת", לאביו רבי יהודה לֵיבּ אַלְתֶּר, הרבי בעל "שפת אמת". האב, בספר "שפת אמת" על מסכת שבת, הצטרף לדעת הסוברים שגם המכבה את הנר בכוונה תחילה – יוצא ידי חובתו בהדלקה הרגעית הזו, ובשל כך פנה אליו הבן בשאלה מספק הגמרא על נר שבת ונר חנוכה.

אבל הרב שטיינמן לא התפעל מן השאלה, ואף רגז מעט עליה. הוא פנה אל השואל ואמר לו, בעצם למה אתה שואל על מי שאין לו יותר מנר אחד דווקא? שְׁאַל על כל אחד המדליק נר חנוכה, לשם מה הוא מדליק משך זמן ארוך?! אם אפשר לצאת ידי חובה בהדלקה של רגע, בשביל מה להשאיר את זה זמן ארוך יותר?

אלא שיש להבחין בין ההלכה למעשה במקרים חריגים, לבין קיומה במצב האידאלי. אמת, אם יִכְבֶּה הנר ואף אם יְכַבֶּה הנר – המצוה תקוים. ועם זאת, בלי ספק חכמינו זכרונם לברכה לא ציפו מאיתנו שנקיים מצוות בצורה כזו. באופן כזה, כלשונו של הרב שטיינמן, זו "אַ קְרוּמֶע מִצְוָה" – מצוה עקומה…

יום נעים ופורה וחנוכה שמח !