צריך עיון > בין הסדרים > עֲשֵׂר וְהִתְעַשֵּׁר

עֲשֵׂר וְהִתְעַשֵּׁר

יצחק ברוך
יצחק ברוך

לכבוד יום פטירתו של רבי כלפון משה הכהן, רבן של יהודי ג'רבה, עיון במצות "מעשר כספים" שהייתה חביבה עליו ועורר את העם לקיימה

י"ח בטבת תשע"ט
 

היום, י"ח בטבת, לפני תשע ושישים שנה התעטפו קהילות יהודי האי גֶ'רְבָּה אבל, יגון ואנחה עם היוודע דבר הסתלקותו של רבם הנערץ, הרב כַלפוֹן משה הכהן זצ"ל (בשנת תש"י, 1950). יום שבת היה זה, ומיד עם צאתה פשטה השמועה אל הכפרים הסמוכים לעיר הגדולה ואף אל קהילות היהודים בתוניסיה.

למחרת, יום ראשון י"ט בטבת, נאספו אלפים סביב ביתו וביניהם נוכרים רבים שהעריצו את הרב כאיש קדוש. עיירות רבות התרוקנו מכל יושביהן, וכל גדולי הרבנים באי ג'רבה השתתפו במעמד הלוויה. לצידם נכחו נציגי השלטון הצרפתי, שופטי בתי המשפט, ראש העיר ואנשי המשטרה. הכל באו לחלוק לרב כבוד אחרון. בנו, הרב שׁוּשַׁן הכהן, מספר על האווירה הקשה שאפפה את המלווים: "בשעה עשר יצא ארון הא-להים על כפים. כשהורם הארון כל הקהל געה בבכיה, וקול קינים ויללות בקע את הארץ וַיִּשָּׁמַע למרחוק".

הרב כלפון משה הכהן היה מן הרבנים הפעילים ביותר באי ג'רבה וחותמו ניכר עליה ועל יוצאיה עד ימינו. הוא הותיר אחריו יבול ספרותי עצום, כחמישים ספרים בכל מקצועות התורה. שתיים מבין יצירותיו בהלכה הפכו אבני דרך בבית המדרש התוניסאי: ספר השאלות והתשובות "שואל ונשאל", הכולל למעלה מ-3,000 תשובות וספר מקיף בן ארבעה חלקים על מנהג יהודי ג'רבה, "ברית כהונה".

באי ג'רבה קיימות שתי ערים יהודיות (לבד מיהודי הכפרים), גדולה וקטנה. האחת נקראת "אַלחַארָה כַבִּירָה" [=הרובע הגדול] ולעתים מכונה בקצרה "אַלחַארָה" והאחרת "אַלחַארָה צַגִי'רָה" [=הרובע הקטן; בשפה המקומית נשמע כמו: זַרִירָה], או "הַדִּיגַ'ת". בג'רבה היו שלוש משפחות כוהנים מיוחסים, האחת "אַלמַגְ'רַבִּי" [=המערבית, מוצאה ממרוקו], השניה "כהן יונתן" [מוצאה מאלגי'ר] והשלישית הוותיקה מבין שלושתן "אַבְרִישׁ" [=לפי המסורת, ראשי התיבות: אני בן רבי ישמעאל, כי מיוחסת לרבי ישמעאל כהן גדול].

רוב תושבי הדיג'ת מיוחסים למשפחת הכהנים "אבריש", ביניהם משפחתו של רבי כלפון משה הכהן. הוא היה נינו של רבי שאול הכהן, הרב הראשי של קהילת הדיג'ת הנודע בספרו "לחם הביכורים" על דקדוק לשון הקודש. בנו של רבי שאול וזקנו של רבי כלפון משה, רבי משה הכהן עבר לגור ב"אלחארה כבירה" ושם נולד לו בנו, רבי שלום הכהן, אביו של רבי כלפון משה.

על לידתו של רבי כלפון משה מספרים צאצאיו דבר פלא. אמו ילדה לאביו שלוש בנות ועצרה מלדת, וכיון שביקש רבי שלום בן זכר עמד ונשא אשה שניה. שנה לאחר מכן ראה ה' בעוֹניָהּ של אמו והיא נפקדה בבן שהאיר את העולם בצדקותו. האב, רבי שלום, חשש מעין הרע וביום מילת הבן "מכר" אותו בפרוטות למקובל רבי משה עִידַאן, כמנהג עתיק בישראל. לימים, כאשר התהפך גלגל המזל של המשפחה ורבי שלום ירד כליל מנכסיו, הוצרך בנו הצעיר משה לעבוד לפרנסתו כמעתיק ספרים. רבי משה עידאן כתב לו אגרת ובה ביקש ממנו מתוקף היותו "אבי הבן" להשיב מיד את בנו אל בית המדרש, כדי שימשיך לגדול בתורה…

הרב כלפון משה הכהן היה מסור כל ימיו לבני עדתו ולצרכיהם, הרוחניים והגשמיים. פעמים רבות היה טורח להדפיס חוברות קטנות ובהן הלכות מעשיות הדורשות חיזוק, בעברית ובתרגום צמוד לערבית המדוברת. אחת מהן, "חַיִּים וָעֹשֶׁר" שמה, מוקדשת לדיני מעשר כספים. בפתיחתה הוא כותב (על פי פרשנות לדברי הגמרא): "המקיים מצות מעשר מממונו – זוכה לבנים זכרים של קיימא". במקום אחר הוא מספר על אביו, רבי שלום, שאף כאשר ירד מנכסיו והיה דחוק ביותר, הקפיד תמיד על הפרשת מעשר כספים לעניים.

לכבודו של רבי משה הכהן, נעיין מעט במקורה וגדריה של מִצוַת מעשר כספים.

 

מהי מִצוַת צדקה?

המושג "מעשר" במובן הפרשת חלק עשרוני, מופיע במקורו במקרא בשני הקשרים: מעשר תבואה ומעשר בהמה. מן היבול השנתי של התבואה יש להפריש "מעשר" פעמיים. המופרש בפעם הראשונה ניתן ללויים ("מעשר ראשון"), והמופרש בפעם השנייה בחלק מן השנים משמש כפירות קדושים שיש לאכלם בירושלים בטהרה ("מעשר שני"), ובחלק מן השנים ניתן לעניים ("מעשר עני"). מעשר בהמה נוהג במחזור רבייה שנתי של עדר בהמות טהורות, ואת הבהמות המופרשות יש להקריב בבית המקדש ולאכול את בשרן בירושלים בטהרה.

הערכים העומדים מאחורי המצוות הללו קלים לזיהוי. "מעשר ראשון" הוא אחת הדרכים להבטיח את כלכלתם של הלוויים שלא נחלו אדמה בארץ ישראל; "מעשר שני" ו"מעשר בהמה" הם חלק מן המצוות המבטיחות את שמירת הקשר בין יהודי הארץ לבית המקדש בירושלים. "מעשר עני" מתקשר מיד, כמובן, עם מִצוַת הצדקה.

אבל חשוב לשים לב: "מעשר עני" היא מִצוָה נפרדת ממִצוַת הצדקה. את המעשר יש להפריש בכל מקרה מן היבול השנתי (בחלק מן השנים) ולאפשר לעניים לקחת אותו; מִצוַת צדקה, לעומת זאת, היא חובה המתקיימת לפי דרישה: כאשר בא עני ופושט את ידו, חלה עלינו מִצוָה לתת לו צדקה.

אם כן, במבט ראשון נראה שבמִצווֹת המפורשות בתורה אין מִצוָה בשם "מעשר כספים". אדם חייב להפריש את יבול האדמה ואת פרי הבהמה, אך לא את הכסף שהוא מרוויח. הוא אמנם חייב לתת צדקה, אך זו חובה מזדמנת לפי דרישה.

כמה צריך לתת לעני המבקש צדקה? ברמה העקרונית – כמה שהוא צריך. "די מחסורו אשר יחסר לו"; ואם בכל מקרה אין באפשרותי לספק את כל צרכיו? כאן מופיע בהלכה מדרג לפי מידתו הטובה של אדם. הנה הוא בלשונו של הרמב"ם:

בא עני ושאל די מחסורו ואין יד הנותן משגת – נותן לי כפי השגתו [=כמה שיכול]. וכמה? עד חמיש [=חמישית] מנכסיו – מצוה מן המובחר; ואחד מעשרה [=עשירית] מנכסיו – בינוני; פחות מכאן – עין רעה.

נראה שהרמב"ם נותן לנו מרחב גמיש לשיעור "כפי השגתו". התשובה לשאלה כמה כסף זמין לצדקה יש ברשות האדם, תלויה גם בנדיבות לבו. לכן לא ניתן כאן שיעור מוחלט, וחובת הצדקה נעה בין חומש לעשירית מנכסי הנותן.

מיד לאחר מכן הרמב"ם מציין שיעור נוסף:

ולעולם אל ימנע אדם עצמו משלישית השקל בשנה.

כאן כנראה שהרמב"ם לא חוזר אל הנותן בעין רעה, פחות מעשירית, ומבקש ממנו שמכל מקום לא יפחות משלישית השקל, אלא שהוא חוזר אל מי שהוזכר במשתמע בראש דבריו: מי שלא בא אליו שום עני לשאול ממנו די מחסורו. אמנם אדם כזה לכאורה לא התחייב במצות צדקה, אך מכל מקום עליו להפריש מיוזמתו לכל הפחות שלישית השקל בשנה.

האם למדנו מכאן מִצוַת "מעשר כספים"? לעת עתה – לא. אמנם הרמב"ם הזכיר בדבריו את השיעורים "חומש" ו"עשירית", אך רק כשיעור למִצוַת צדקה בזמן שבא עני ומבקש. למעשה, מדברי הרמב"ם משתמעות 2 הלכות המנוגדות למושג "מעשר כספים": 1. אם לא בא שום עני – אין צורך להפריש כלום (חוץ משלישית השקל בשנה); 2. גם אם נתתי כבר חומש או עשירית מנכסיי לעני שבא וביקש, ושוב בא עני נוסף ומבקש – עליי לשוב ולתת גם לו חומש או עשירית מן הנכסים שנותרו לי.

המושג "מעשר", אם נזכור את מקורו במעשר תבואה ובהמה, מכוון להפרשה קבועה וחד-פעמית מן ההכנסות. קבועה – גם בלי שמתעורר צורך; חד-פעמית – שאין צורך להפרישה שוב. מִצוַת צדקה, כמבואר עתה, היא גם לא קבועה וגם לא חד-פעמית.

 

מן הצדקה אל המעשר

אבל אם נתקדם מהלכות הרמב"ם אל פסקי ה"שולחן ערוך", המעתיק בדרך כלל את לשונו של הרמב"ם, נגלה דבר מעניין. רבי יוסף קארו העתיק (בערך) את לשונו של הרמב"ם, אך לאחר שפירט את השיעורים השונים – חומש, עשירית ועין רעה – הוסיף את המשפט הבא:

ו"חומש" זה שאמרו – שנה ראשונה מהקרן, מכאן ואילך – חומש שהרוויח בכל שנה.

והנה הגענו אל המושג "מעשר כספים"!

קל מאוד לראות שה"שולחן ערוך" לא מדבר על נתינה אקראית בעקבות עני המבקש צדקה. אילו כן היה, מהי "שנה ראשונה"? ראשונה למה? ועוד, ההבחנה בין קרן לרווח מלמדת שמדובר בהפרשות האמורות לפטור את הממון שבידי, בדיוק כמו מעשר תבואה ומעשר בהמה הפוטר את שאר היבול.

אם כן, אותה ההלכה שבפסקי הרמב"ם מתפרשת כדיני צדקה, הופכת ב"שולחן ערוך" לחובת הפרשה קבועה מנכסי האדם.

כיצד נולדה חובת ההפרשה הזו? כאן באנו לתעלומה מעניינת שהטרידה מאוד את הפוסקים. ראשית נציין שההבחנה בין הפרשה מן הקרן בשנה הראשונה להפרשה מן הרווחים בשנים שלאחר מכן – מקורה בתלמוד הירושלמי. שם היא מופיעה בסמוך לתקנת הסנהדרין בתקופת אוּשָׁא (עיר בגליל ששימשה מקום הסנהדרין לאחר מרד בר כוכבא), "שֶׁיְּהֵא אדם מפריש חומש מנכסיו".

לכאורה יכולנו לומר בפשטות שזהו מקור ה"שולחן ערוך": הנה תקנת סנהדרין קדומה להפריש מעשר (נתעלם לפי שעה מן ההבדל בין חומש למעשר)! אלא שתקנה דומה מאוד אך גם שונה מאוד מופיעה כ"תקנת אושא" גם בתלמוד הבבלי:

באושא התקינו – המבזבז אל יבזבז יותר מחומש.

תקנה, באושא, על חומש, אך עם הבדל קריטי: לא חובת הוצאה קבועה אלא הגבלה על הוצאות ווֹלוּנְטָרִיּוֹת! חכמי אושא חששו שאדם ייסחף עם מִצוַת הצדקה, במידה כזו שימצא את עצמו מן הצד השני שלה, כעני המחזר על הפתחים. לכן הם הגבילו את מידת ההוצאה המותרת לכדי חומש מנכסיו.

אם כן לפנינו מסורות מנוגדות בשני התלמודים – הבבלי והירושלמי – על תקנת אושא. לפי הירושלמי – חובה על הפרשה קבועה של חומש מן הנכסים; לפי הבבלי – רק הגבלה על מה שניתן להוציא. על פי כללי הפסיקה המקובלים, במצב כזה עלינו לפסוק כדעת התלמוד הבבלי. אם כן דברי התלמוד הירושלמי לא יכולים לשמש מקור לחובה המשתמעת מדברי ה"שולחן ערוך" להפריש מעשר כספים.

לאור זאת, הציעו הפוסקים מקור נוסף. כך הוא מובא בדברי "תוספות" למסכת תענית:

הֲכִי אִיתָא בְּסִיפְרֵי [=כך נמצא ב"סִפְרֵי דְּבֵי רַב", מדרש ההלכה לספרי במדבר ודברים]: 'עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה'; אין לי אלא "תְּבוּאַת זַרְעֶךָ" שחייב במעשר, ריבית וּפְרַקְמַטְיָא [=רווחים ממסחר] וכל שאר רווחים, מִנַיִן?! תלמוד לומר: "אֵת כָּל", דַּהֲוֵה מָצֵי לְמֵימַר [=שהיה יכול לומר] "את תבואתך", מאי "כָּל"? לרבות ריבית ופרקמטיא וכל דבר שמרויח בו!

הדברים האמורים כאן הופכים את "מעשר כספים" לחלק ממִצוַת המעשר המקורית, בכך שרווחי ריבית וסחורה נכללים בדיני התבואה וצריך לעשר את זה כמו זה. אם נקרא את הדרשה הזו כפשוטה, הרי ש"מעשר כספים" זהה בחומרתו ל"מעשר עני" ו"מעשר שני".

אבל הפוסקים התקשו לקרוא את הדרשה הזו כפשוטה. ראשית, אם אכן מִצוָה מן התורה להפריש מעשר מרווח כספי – מדוע אין רמז לכך בכל התלמוד הבבלי?! שנית, אם זו מצוה קבועה, מדוע ניתנו בה שיעורים שונים – חומש, עשירית ועין רעה? ושלישית, חזרנו על כל מדרש "סִפְרֵי דְּבֵי רַב" ולא מצאנו את הציטוט שהובא בתוספות…

רבי יעקב מעֶמְדִּין, היעב"ץ, הציע פירוש מקורי לפתרון השאלה האחרונה. כותב התוספות, באָמרו "הֲכִי אִיתָא בְּסִפְרִי" התכוון לומר: כך יש בספר שלי, כלומר בגמרא שבידי… לפי זה, דברי התוספות הם נוסחה בגמרא ואין צורך לחפש אותם ב"ספרי". אחרים הציעו שתוספות ראו זאת במדרש אחר שמכונה אצלם "ספרי" ואינו בידינו כיום.

כך או כך, רוב הפוסקים לא ראו במדרש הזה מקור למִצוַת "מעשר כספים" מן התורה, אלא לכל היותר תקנת חכמים (כפי שעולה מן הירושלמי) שמצאו לה רמז בכתוב. הגדיל לעשות רבי יואל סִירְקִישׁ, בעל "בית חדש", שכתב ש"מעשר כספים" אינו חובה לא מן התורה ולא מתקנת חכמים, אלא מנהג טוב בלבד.

חתנו רבי דוד הלוי בעל "טורי זהב" התפלא עליו מאוד, כיצד הוא שולל את המשתמע במפורש מלשון ה"שולחן ערוך" שחובה להפריש מעשר כספים?! לכן למעשה הוא חולק עליו ולדעתו זו חובה גמורה.

במהלך המאה ה-18 ניהלו שניים מחכמי אשכנז תכתובת מעניינת סביב שאלת התוקף ההלכתי של "מעשר כספים". אלו הם רבי יאיר חיים בַּכְרָךְ, בעל "חֲווֹת יאיר" ורבי דוד אוֹפֶּנְהַיְים, רבה של פראג. הרב בכרך נטה להכריע כדעת ה"בית חדש" שאין זה אלא הנהגה טובה, ואילו רבי דוד אופנהיים סבר שהמדרש המובא בתוספות הוא מקור מספיק. את דבריו הוא חותם במליצה: "הַבַּ"ח נשבר ואנחנו נמלטנו"…

הלכה למעשה דעת רוב ככל הפוסקים כדעת בעל "בית חדש", ש"מעשר כספים" אינו חובה גמורה מן התורה או מתקנת חכמים אלא מנהג טוב בלבד. זאת בעיקר בעקבות תשובות קדמונים כרבי מאיר מרוטנבורג ואחרים, מהן עולה כך במפורש. עם זאת, הפוסקים ממליצים מאוד על המנהג, ומכיון שהוא נפוץ מאוד בעם גם דנים בו באמות המידה של דיני מנהגים.

מי שהתחיל לנהוג ב"מעשר כספים" על דעת לנהוג כן בקביעות – יבורך כמובן, אך גם ישים לב שמכאן ואילך עליו להמשיך לנהוג כן, כמו כל מנהג טוב שאדם מתחיל להקפיד עליו; אם לא נתן דעתו לנהוג כך בקביעות, לאחר 3 פעמים שהפריש מעשר כספים – הרי זה כמי שקיבל על עצמו ועליו להמשיך לנהוג כן. לכן מומלץ מאוד לפני שמתחילים להפריש מעשר כספים, לומר בפה שאנו עושים זאת "בלי נדר".

ולסיום, בלשונו של רבי כלפון משה הכהן:

נכון שיאמר בעת הפרשת המעשר "בלא נדר", ומכל מקום יקיים הצוה כתיקנה כאילו לא אמר כלום.

יום נעים ופורה !

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל