צריך עיון > בין הסדרים > ציונות – תופעה חילונית מודרנית או כמיהה יהודית עתיקה?

ציונות – תופעה חילונית מודרנית או כמיהה יהודית עתיקה?

מראה מקום

הציונות, בתור תנועה מדינית מודרנית, הוקמה בשלהי המאה ה-19 בידי יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות. אולם האם זה אומר שהרעיון הציוני הוא חידוש מודרני השואב את השראתו מהלאומיות האירופאית או שמא זהו גלגול חדש של רעיון ישן – הכמיהה היהודית לציון בת אלפי השנים. ד"ר אריה מרוגנשטרן משוכנע כי הציונות אינה אלא פנים חדשות לחיבת ציון עתיקת היומין. במאמר מנומק היטב הוא עונה להיסטורינים החדשים המנסים לנתק את הזיקה בין הציונות לשורשיה היהודיים:

 

על פי הכרוניקה המקובלת, הציונות נולדה לפני מעט יותר ממאה שנים כתנועה לאומית מודרנית, שביקשה לחולל מהפך במצבו של העם היהודי היושב בגלות ולהשיבו לחיים ריבוניים במולדתו ההיסטורית. ואמנם, במובנים רבים, היה בציונות יסוד חדשני, שהתקומם נגד המסורת שהנציחה את צורת הקיום הגלותית וביקש לחשוף את היהודים לרעיונות שהתסיסו את החברה האירופית של סוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים. אולם, כפי שהדגישו ראשי התנועה עצמם, לציונות היו שורשים היסטוריים עמוקים יותר, והיא שאבה תעצומות נפש וחיוניות רבה מן הכוחות שעיצבו את התודעה היהודית במשך אלפי שנים – ובכלל זה, מן האמונה בגאולה הלאומית, שלפיה עתיד העם היהודי לשוב ברבות הימים אל מולדתו ההיסטורית שממנה נקרע.

מתח זה שבין שני הפנים של הציונות בא לידי ביטוי בהיבטים שונים של השיח הציבורי בישראל, שאחד הבולטים שבהם הוא הוויכוח העירני המתנהל בקרב מלומדים ואנשי אקדמיה בשאלת התיאור ההיסטוריוגרפי הנכון של הציונות: האם יש לראות בה בראש ובראשונה תופעה מודרנית, תנועה לאומית מן הסוג האופייני למרכז אירופה ומזרחה במאה התשע-עשרה? אם כן, השימוש הרחב באלמנטים של המסורת היהודית עשוי להתפרש כניסיון לייצר "קהילה מדומיינת" בעלת זיכרון קולקטיבי משופץ, שאינו משקף תודעה היסטורית אותנטית. או שמא צדקו אבות הציונות בקביעתם כי אין להבין אל נכון את התנועה הזאת מבלי לתפוש את זיקתה היסודית לדחפים עתיקי יומין, ומבלי להכיר בכך שמה שעמד בלבה של ההתעוררות הלאומית רבת-העוצמה של המאה העשרים לא היה אלא אותה הרוח המשיחית שליוותה את ההוויה היהודית לדורותיה?…

האקטיביזם המובהק שהתגלם בעליות המשיחיות מוכיח כי גם לפני הופעתה של הציונות המודרנית לא היה יחסם של היהודים לארץ ישראל מוגבל לכיסופים רוחניים ולאזכורים טקסיים וסמליים. בהשראת הציפיות המשיחיות נשאו יהודים רבים את עיניהם אל הארץ המובטחת, כשהם רואים בשיבה אליה יעד מעשי ובר-מימוש. אמנם, רוב גדול של יהודי התפוצות בחר שלא לעלות. בהתחשב בקשיים הרבים הכרוכים במסע מסוג זה, ובאי-ודאות המוחלטת לגבי הסיכויים להגיע בשלום לארץ, למצוא בה פרנסה ולהשיג מידה סבירה של ביטחון אישי, אין להתפלא על כך כלל וכלל. אולם, ארץ ישראל של האלף השישי איננה עוד מושג ערטילאי, מרוחק ובלתי נגיש; היא איננה עוד רק מושא חלומות, ששמו מוזכר בעיקר בתפילות. היא מקום ממשי, הקולט אליו עליות מקהילות וארצות שונות, ומקיים יישוב יהודי חי ונושם, השומר על זהותו הייחודית לכל אורך הדורות.

קיימים, ללא ספק, הבדלים עקרוניים בין הציונות של המאה העשרים ובין העליות המשיחיות שקדמו לה. באידיאולוגיה הלאומית שעוררה לחיים את העם היהודי בסוף המאה התשע-עשרה ובמהלך המאה העשרים היו יסודות מודרניים, שלא צמחו מתוך אותו עולם מושגים מסורתי שעיצב את דמותה של העלייה המשיחית. ועם זאת, הערגה העמוקה למולדת ההיסטורית והאמונה העמוקה באפשרות של גאולת העם באמצעות עלייתו לארץ, שהזינו את התסיסות המשיחיות של עליות האלף השישי, היו גם הן בין הכוחות המניעים של שיבת ההמונים לאדמת האבות תחת דגלה של הציונות. הן שימשו ציר רעיוני הכרחי, שסביבו התגבשה תפישת זכות החזקה היהודית על הארץ, והאמונה בתקומתו הרוחנית והפיזית של העם במסגרת הבית הלאומי. במובן הזה, לפחות, ניתן לראות בעליות המשיחיות ובמהפכה הציונית תמרורים על רצף היסטורי אחד, פרקים בסיפור לאומי מתמשך…

 

למאמר המלא ב"תכלת"