צריך עיון > מראי מקום > תולדות הסלקציה בחינוך

תולדות הסלקציה בחינוך

יצחק ברוך
יצחק ברוך

הקבלה הסלקטיבית של תלמידים למוסדות החינוך, היא מן השאלות הבוערות בשיח החברתי בן ימינו. מעניין לגלות שהיא גם עומדת במרכזה של סוגיה תלמודית עתיקת יומין

כ"ח בכסלו תשע"ט
 

היום, כ"ח בכסלו, לפני ארבעים ושבע שנה אירעה תאונת דרכים מחרידה שקפדה את חייהן של חמש נפשות מישראל (בשנת תשל"ב, סוף 1971). רכב פרטי מסוג פיז'ו 404 נסע על כביש חולדה המוביל אל העיר רחובות, כשבתוכו שישה אנשים – זוג הורים, שלושה מילדיהם ונוסע נוסף. במהלך הכביש סמוך למושב בית אֶלְעָזָרִי, הייתה הצטלבות עם מסילת רכבת, ללא מחסום או רמזור המעכב את נוסעי הכביש בבוא הרכבת. רכב הפיז'ו עלה על המסילה, רגע לפני שדהרה עליה רכבת. קטר הרכבת התנגש בעוצמה רבה ברכב, העיף אותו מן המסילה מרחק עשרות מטרים ודירדרו אל התהום. כל יושבי הרכב נהרגו במקום, פרט לילדה בת 10 שנפצעה קשה.

נהג הרכב היה רבי שלמה זלמן קוק זצ"ל, רבה הראשי הצעיר והנמרץ של העיר רחובות. לצידו ישבה רעייתו, הרבנית יהודית קוק ע"ה, מורה נודעת לתהילה וחוקרת חסידות. הם שבו אל ביתם מירושלים, לאחר ששהו בבירה לצורך סידורים שונים, ביניהם קבלת גליונות ספרה של הרבנית שעמד לצאת לאור. בשנותיה האחרונות חקרה הרבנית את משנתו של רבי נחמן מברסלב, וכתבה עיונים בסיפורי מעשיותיו. שלוש שנים לפני מותה נולד לה בנה הקטן, והיא קראה לו נחמן-נתן, על שם רבי נחמן מברסלב ותלמידו רבי נתן. נחמן-נתן נהרג אף הוא בתאונה, עם אחיו מנחם.

התאונה הקשה זיעזעה את הציבור הדתי בישראל. הרב והרבנית היו פעילים מאוד בעשייה תורנית וחינוכית, ומוכרים בקרב מעגלים רחבים מאוד. חרף גילם הצעיר, הרב בן 42 והרבנית בת 38, הספיקו השניים לחולל גדולות ונצורות בשדה החינוך והרבנות בישראל. אחר פטירתם הופיעו כתבי הרבנית בשלושה ספרים, ביניהם עיוניה על סיפורי המעשיות של רבי נחמן. מאוחר יותר הודפס כרך אחד ובו לקט נבחר מכתבי הרב.

לזכרן של נשמות טהורות מישראל שהקדישו את חייהם להרבצת תורה, נייחד את הדיבור בהלכה אחת מדיני מִצוַת תלמוד תורה, ועל הדרך נעיין מעט בכתבי הרבנית יהודית קוק ע"ה.

 

עקב אי התאמה

אחת משלוש הַדְרָכות שהותירו בידינו אנשי כנסת הגדולה, המופיעות במשנה הראשונה של מסכת אבות, היא קריאת העידוד: "העמידו תלמידים הרבה"! מפרשי המשנה ראו בהדרכה הזו קריאה להימנע מכל סלקציה בהליך קבלת תלמידים לבית המדרש, ואף הכרעה מוקדמת בשאלה שהפכה לימים מחלוקת עקרונית בין בית שמאי לבית הלל.

כך נאמר במסכת החיצונית "אבות דרבי נתן":

והעמידו תלמידים הרבה, שבית שמאי אומרים: אל יִשְׁנֶה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר. ובית הלל אומרים: לכל אדם יִשְׁנֶה! שהרבה פושעים היו בהם בישראל, ונתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהם צדיקים וחסידים וכשרים.

לפנינו אפוא מחלוקת עקרונית בין שני בתי המדרש, בשאלה האם לשמור על אופיו האליטסטי של בית המדרש, או שמא לשוות לו אופי עממי. הוראת אנשי כנסת הגדולה מתאימה לדעת בית הלל, וקוראת להרבות בתלמידים מבלי לבדוק את ייחוסם, כישוריהם ומידותיהם.

נראה שבדור מאוחר יותר אנו פוגשים שוב את המחלוקת הזו, והפעם בין רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה. רבן גמליאל היה נשיא הסנהדרין ולתקופה מסוימת הוא הועבר מתפקידו בשל מעשה שהיה. במקומו מונה לתפקיד רבי אלעזר בן עזריה, ומינויו מתואר בהרחבה בגמרא. בין היתר מספרת הגמרא על שינוי משמעותי שחולל רבי אלעזר בבית המדרש:

אותו היום סלקוהו לשומר הפתח ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס, שהיה רבן גמליאל מכריז ואומר: "כל תלמיד שאין תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ – לא יִכָּנס לבית המדרש"; הַהוּא יוֹמָא אִתְוַסְּפוּ כַּמָּה סַפְסְלֵי [=באותו היום נוספו ספסלים רבים בבית המדרש].

תלמיד "שאין תוכו כברו", כלומר שאין פנימיותו כחיצוניותו, הוא כנראה תלמיד שאין עליו יראת שמים. רבן גמליאל הציב רף כניסה לבית המדרש, ומנע מתלמיד שאין עליו יראת שמים להיכנס לבית המדרש. רבי אלעזר בן עזריה, לעומתו, ביטל את תנאי הקבלה והזמין כל אדם לבוא וללמוד תורה בבית המדרש.

מלשון הגמרא שם נראה שעמדתו של רבי אלעזר היא הנכונה להלכה, והדברים עולים בקנה אחד עם הוראתם של אנשי כנסת הגדולה ועם עמדתם של בית הלל, שהלכה כמותם בכל מקום.

אלא שאם נחפש את ההוראה הזו בספרות ההלכה, נגלה עמדה שונה לחלוטין. הנה לשון ההלכה כפי שהיא מופיעה בספר "משנה תורה" לרמב"ם ומשם ב"שולחן ערוך":

אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון נאה במעשיו, או לתָם. אבל אם היה הולך בדרך לא טובה – מחזירין אותו למוטב ומנהיגין אותו בדרך ישרה, ובודקין אותו, ואחר כך מכניסין אותו לבית המדרש ומלמדין אותו.

אמרו חכמים: כל השונה לתלמיד שאינו הגון – כאילו זרק אבן למרקוליס, שנאמר: "כִּצְרוֹר אֶבֶן בְּמַרְגֵּמָה, כֵּן נוֹתֵן לִכְסִיל כָּבוֹד", אין כבוד אלא תורה, שנאמר: "כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ".

כלומר, הרב המלמד תורה צריך לוודא שהתלמיד שלפניו הוא איש הגון, או לכל הפחות תם. נשוב מיד להתבונן בטיבו של התלמיד התם, אך קודם לכן נציין שגם דברי הרמב"ם מקורם בגמרא, ונציין עוד ש"מרקוליס" הוא שמו או כינויו של מבנה ששימש לעבודת אלילים, שהפולחן שסביבו היה כרוך בזריקת אבנים על המבנה. הפעולה הזו באה כמשל להוראת תורה לתלמיד שאינו הגון, כנראה בשל הניגוד בין הפעולה לתוצאה: הזורק את האבן על המרקוליס מבקש אולי לבזות אותו, אך למעשה הוא עובד אותו כפי שמאמיניו עובדים אותו. גם המלמד תורה לתלמיד שאינו הגון מבקש להשפיע עליו לטובה, אך למעשה הוא גורם לתוצאה הפוכה, שבה התורה שילמד התלמיד תשמש אותו לרעה.

במבט ראשון, ההלכה הזו מנוגדת למה שהבנו מדברי אנשי כנסת הגדולה, בית הלל ורבי אלעזר בן עזריה. בעוד אלו עודדו הסרת כל מגבלה על הבאים ללמוד תורה, ובית הלל אף הפריזו בהרחבת הגבולות וכללו בתוכם אפילו "פושעים", הנה לפנינו הוראה מעשית שלא ללמד תורה לתלמיד שאינו הגון.

 

שיקולי וועדת הקבלה

נראה שרבי יוסף קארו ביקש להתמודד עם הסתירה הזו. כך יש ללמוד מפירושו "כסף משנה" להלכות הרמב"ם, שבו הוא מציע זיהוי לתלמיד התם. לדעתו, זהו תלמיד שאיננו יודעים עליו דבר, לטוב או לרע. רבי יוסף קארו מציע גם שרמב"ם הוסיף את שתי המילים "או לְתָם", כדי לעמעם את הסתירה בין ההוראה שלא ללמד תורה לתלמיד שאינו הגון לבין פעולתו של רבי אלעזר בן עזריה, שביטל את דרישות הסף של רבן גמליאל. רבן גמליאל ביקש לוודא תחילה שהתלמיד ירא שמים, בעוד רבי אלעזר בן עזריה וויתר על הדרישה הזו והסתפק באי-הידיעה על טיבו של התלמיד.

לפי זה, שניהם כאחד מסכימים שאם ידוע לנו שהתלמיד אינו ירא שמים – אין ללמד אותו תורה, וזהי אפוא ההוראה ש"אין מלמדין תורה לתלמיד שאינו הגון". מעניין לציין שרבי יוסף קארו העתיק את דברי הרמב"ם בשולחנו הערוך, אך משום מה הושמטו מהם המילים "או לְתָם"!

בלשונות הראשונים מצאנו עוד שתי דרכים להתמודד עם הסתירה. רבי מנחם המאירי מפְרוֹבַנְס מזהה את ה"תלמיד שאינו הגון" כבעל מידות מגונות, ואילו מי ש"אין תוכו כברו" הוא מי שאין עליו יראת שמים. את האחרון ראוי ללמד תורה ולהטעינו ביראה טהורה, בעוד את הראשון, בעל המידות המגונות, יש להרחיק מבית המדרש עד שיתקן את מידותיו.

החכם האַלְגִ'ירָאִי רבי שמעון בן צמח דוּרַאן, התשב"ץ, מציע הבחנה שונה. לדעתו "תלמיד שאינו הגון" הוא מי שכבר הוחזק במעשים לא ראויים, שאותו יש להרחיק עד שיעזוב את דרכו הרעה.

 

תלמיד פושע?!

אלא שעדיין, דברי בית הלל מלמדים שאפילו "פושעים" שבישראל ראויים ללמוד תורה. 'פושע' הוא כנראה מי שכבר הוחזק במעשים לא ראויים, ומן הסתם גם מי שמידותיו אינן מתוקנות, ואף על פי כן בית הלל קוראים ללמד אותו תורה!

לכן הציע רבי חיים יוסף דוד אזולאי, החיד"א, הבחנה חדשה: הלכת "תלמיד שאינו הגון" עוסקת במי שכבר למד תורה ואף על פי כן לא היטיב את דרכיו. תלמיד כזה ראוי להרחיק אותו, כיון שכבר הוכח שהלימוד לא משפיע עליו לטובה. מה שאין כן תלמיד בתחילת דרכו, שגם אם 'פושע' הוא – הרי זה מפני שלא למד, ואדרבה, נלמד אותו תורה והמאור שבה יחזירנו למוטב.

זוהי הבחנה הנעוצה בהבנה חינוכית נפלאה. איננו יכולים להדביק תוויות על שום תלמיד, לפני שפתחנו בפניו את הדלת להיכל התורה! דברים ברוח זו אפשר למצוא במקור מעניין במיוחד, שיחותיו של רבי יוסף יוּזְלִין עם רבו, רבי ישראל אִיסֶרְלֶן, מגדולי מנהיגי יהדות אשכנז במאה ה-15:

ושאלתי לו קטן שהולך בדרך לא טובה, כגון משכב זכר ועובר על לאו לא תגנוב, אם מותר ללמדו תורה, ואמר: הֵן.

כל עוד הוא קטן, אין לבוא אליו בטענות אלא פשוט ללמד אותו! בשם בעל "חזון איש" נמסרת אמירה שהלכת "תלמיד שאינו הגון" אינה נוהגת היום. כנראה שה"חזון איש" לא ביקש, חלילה, לבטל הלכה פסוקה, אלא שהביע בכך עמדה חינוכית. מערכת החינוך בימינו היא השער הראשון שבו עובר הילד, בטרם קרא ושנה ובטרם עמד על דעתו, ואם כן אין כל הצדקה לסווג אותו כהגון או לא הגון.

 

החינוך במבט מערכתי

הרבנית יהודית קוק ע"ה הציעה מבט חדש על הסוגיה כולה. כפי שראינו עד עתה, עיונם של הפוסקים בדינו של "תלמיד שאין תוכו כברו" יצא מנקודת המבט הפרטית שלו – האם את התלמיד המסוים הזה אפשר ללמד תורה או שלא. במאמר שפירסמה הרבנית תחת השם "בחירת התלמידים", היא מציעה לבחון את מעמדו של התלמיד הזה מנקודת מבט מערכתית: מהו המחיר שהמערכת החינוכית משלמת על שילובו של תלמיד כזה בין שורותיה?

ברוח זו היא קוראת מחדש את מעשה רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה. שתי אמירות לכדו את תשומת לבה בסיפור המובא בגמרא. ראשית, האמירה על הספסלים הרבים שנוספו לבית המדרש ביום שהתמנה רבי אלעזר בן עזריה, ושנית, התיאור המלבב על אותו היום: "לא הייתה הלכה שלא פירשוה באותו יום".

אפשר לראות את שתי האמירות הללו באור חיובי. כולם לומדים, הכל מובן. אבל אפשר לזהות כאן גם נימה ביקורתית: לא תלמידים התרבו, אלא ספסלים; לא הכל מובן, אלא הכל נגיש, זמין וקליל לכולם. הרבנית קוק מבססת את הקריאה הזו בהתבטאות נוספת בפי החכמים על זמנו של רבן גמליאל: "משמת רבן גמליאל – בטל כבוד התורה".

הגמרא מסבירה שעד ימיו של רבן גמליאל היו לומדי בית המדרש עומדים בשעת לימודם. אחר זמנו, נוספו ספסלים. הלומדים כמו התעייפו והוצרכו לספסלים לשבת עליהם. יש בכך ביטוי למעבר החד מן האופי האלטיסטי של בית המדרש, אליו מתכנסים גדולי החכמים הלומדים תורה ללא לאות ושתורתם אינה מובנת לכל, אל בית מדרש עממי, מתחשב ונוח לכל.

ועם כל זאת, העובדה שהגמרא מצדדת בעמדתו של רבי אלעזר בן עזריה, מדריכה אותנו גם באשר לאופיו הכולל של בית המדרש. לעתים, כדי להרבות תורה בעם יש אכן צורך לשלם מחיר מסוים באיכות בית המדרש. אם דרושים ספסלים לחדשים – נוסיף אותם; אם מתבקש פירוש פשוט יותר – נמציא אותו. "והעמידו תלמידים הרבה"!

יום נעים ופורה וחנוכה שמח !

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל