צריך עיון > בין הסדרים > איזור ללא מצוות

איזור ללא מצוות

דיון מעניין בשאלה נקודתית, האם מותר לקיים מצוות במקום שאינו נקי, מביא בעקבותיו הבחנה בין דגמים שונים של 'קיום מצווה'

כ"ב במרחשון תשע"ט

היום, כ"ב במרחשון, מלאו מאתיים שנה לפטירתו של רב העיר לובלין הגאון רבי עזריאל הורוויץ זצ"ל, המכונה בפי העם "ר' עזריאל ראש הברזל" (במקור, כמובן ביידיש: דֶער אַייזֶענֶער קָאפּ). כינויו הייחודי ניתן לו כנראה בהשראת הגמרא המשבחת תלמיד חכם שהוא 'קשה כברזל', ביטוי שהתפרש בשתי דרכים: "קפדן וקשה כברזל" (איפיון אישיותי), או "חכם ומחודד כברזל לחתוך הלכה" (איפיון מקצועי). על ראשו של ר' עזריאל מלובלין הלמו שני הכתרים: הוא הנהיג את רבנותו ברמה וללא מורא, והיה מפורסם בין גדולי דורו לבעל סברה חריפה.

ר' עזריאל נולד בעיר זמושץ', מן הקהילות המפוארות ביותר ביהדות פולין, למד תורה מפי חכמיה ובבגרותו היה לאחד מגדולי הרבנים בפולין עד פטירתו בכ"ב במרחשון תקע"ט. למרבה הצער, כמעט שלא נותרה ממנו תורה שבכתב, וכמעט שהייתה דמותו נשכחת מזכרון העם לולי פרט מעניין בתולדות חייו: ר' עזריאל נמנה על המתנגדים החריפים לתנועת החסידות שפשטה בימיו, ובייחוד נודע כמתנגדו החריף של בן עירו, ר' יעקב יצחק הורוויץ ה"חוזה" מלובלין. בשל כך, סיפורים על אודותיו מתהלכים בקרב החסידים עד ימינו אנו, ברובם סביב פולמוסיו הפעילים עם גדולי החסידות.

ערכן ההיסטורי של מעשיות הוא תמיד מוטל בספק, אך לחילופין הן חינניות ועסיסיות. כזו היא המעשייה המספרת על פולמוס-זוטא בין ר' עזריאל ראש הברזל לבין החוזה מלובלין. נעיין מעט במעשייה זו כדי להעלות את זכרו של ר' עזריאל וכדי להגיע מתוכה אל בירורה של הלכה מעשית אחת.

איש פשוט אחד בעיר לובלין קבע לו מנהג נאה. בכל יום שישי היה בא אל בית המרחץ ומחלק לרוחצים מסרקים קטנים, לסרק את שערותיהם בצאתם מבית הטבילה. כששמע החוזה מלובלין על הנהגתו של האיש, הגיב בהתפעלות ואמר "מי יתן והיה חלקי במצוה גדולה זו". הדברים נודעו לר' עזריאל והוא הפטיר על אתר: "כמדומה שנשכחה ממנו גמרא מפורשת"!

איזו גמרא 'נשכחה' מן החוזה? הנה היא לפניכם:

תנו רבנן [=שנו חכמים]: חביבין ישראל שסיבבן הקדוש ברוך הוא במִצוַת תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן וציצית בבגדיהן ומזוזה לפתחיהן, ועליהן אמר דוד: "שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ" [=שתי תפילין, ארבע כנפות ומזוזה], ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום אמר: 'אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה', וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו; לאחר שיצא, אמר עליה שירה, שנאמר: "לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית מִזְמוֹר לְדָוִד" – על מילה שניתנה בשמיני.

הנה גמרא מפורשת הקובעת שבזמן השהות בבית המרחץ אין האדם מקיים שום מצוה (פרט למילה). אילו הייתה חלוקת מסרקים לרוחצים מצוה, מדוע לא עשה זאת דוד המלך?! …

אבל החוזה לא נשאר חייב… כששמע את דברי ר' עזריאל הגיב מיד ב'שכחה' משלו: "כמדומה שנשכחה ממנו משנה מפורשת"! המשנה במסכת סנהדרין מפרטת דינים הנוגעים במלך, וביניהם: "ואין רואין אותו כשהוא מסתפר ולא כשהוא ערום ולא כשהוא בבית המרחץ, שנאמר 'שום תשים עליך מלך – שתהא אימתו עליך". אם כן, דוד המלך נמצא לבדו בבית המרחץ, ואין לו את האפשרות הטכנית לקיים את מִצוַת החסד כאותו איש יקר מלובלין…

אם נרד לקטנות, ניתן אולי לעמעם את עקיצתו החוזרת של החוזה. כמבואר בגמרא, כאשר יצא דוד מבית המרחץ אמר שירה על המילה, והיא מזמור 'למנצח על השמינית'. המזמור הזה עוסק כולו במנוסתו של דוד מרודפיו, ובמסורת חז"ל הוא מיוחס לתקופה שבה רדף אחריו שאול המלך וביקש להורגו. האם בתקופה זו דוד היה נחשב מלך? לא בטוח כלל. אמנם שמואל כבר מְשָׁחוֹ למלכות, אך שאול עודנו חי ומולך על ישראל.

אבל מעבר לשעשוע הלמדני, חכם בן דורנו הציע פירוש הלכתי נאה ל'וויכוח' שהתנהל בין החוזה לר' עזריאל.

 

בין צניעות לנקיון

במסגרת דיני קריאת שמע, נידונו בהרחבה רבה פרטיהן של שתי הלכות הקובעות את הדרך הנאותה לאמירת דברים שבקדושה. בקצרה, אפשר לקרוא להן בשמות הכתובים שמהם הן נלמדו: האחת, "וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר" והאחרת, "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ". הראשונה קובעת את הצניעות הראויה באמירת דברים שבקדושה, והשניה את הנקיון הראוי. ואמנם שתי ההלכות האלו נידונו בהקשר של קריאת שמע, אך הפוסקים הבהירו שהן אמורות בכל דבר שבקדושה – תפילה, ברכות או לימוד תורה.

והבדל יש בין שתי ההלכות. במצב של חוסר צניעות, אסור לומר כל דבר שבקדושה אך מותר להרהר (אדם ערום יכול להרהר דברי תורה בלבו); במצב של חוסר נקיון, אסור גם להרהר בדברים שבקדושה. בית הכסא ובית המרחץ הם מקומות שבהגדרתם נחשבים כלא-נקיים (בהלכה הם נקראים "מבואות המטונפות"), וממילא אסור אף להרהר בהם בכל דבר קודש – תפילה, לימוד תורה או מחשבת מוסר. ההלכה הזו, אגב, מאפשרת לנו להבין טוב יותר את המצוקה שהיה שרוי בה דוד המלך: השהייה בבית המרחץ היא מצב של חוסר אונים בעבור עובד ה' הדבוק באלוקיו.

האם מותר לקיים מצוה במבואות המטונפות? ה"משנה ברורה" היה נבוך בשאלה הזו. מצד אחד הוא מצא בדברי הפוסקים הוראה שלא לצאת ידי חובת תקיעת שופר כאשר גופו של אדם אינו נקי, או כאשר האדם נמצא במקום שאינו נקי. אך מצד שני, הוא תמה:

"היכן מצינו שאסור לקיים מצוה כשגופו אינו נקי, או במקום שאין נקי, האם אסור ללבוש טלית של ארבע כנפות כשגופו או המקום אינו נקי?! לא מצינו כן בשום מקום! וצריך עיון".

אלא שמתבקש להבחין בין צורות שונות של 'קיום מצוה'. ישנן מצוות שאדם מקיים באופן מכני ממש, בלי שדעתו מרוכזת במחשבות קדושות נלוות. כזו היא לבישת ציצית אגב לבישת שאר הבגדים. אך מצוה כמו תקיעת שופר, נעשית בדרך כלל באופן שונה לחלוטין. בדרך כלל היא מקוימת תוך כדי התמקדות וריכוז בכוונותיה. נתאר לעצמנו אדם הנמצא במבואות המטונפות ושומע קול שופר מבחוץ. אם יכוון לצאת בכך ידי חובתו, ראשו יהא תפוס מן הסתם במחשבות קודש ובריכוז וכוונה לצאת ידי חובת המצוה.

כך מבאר ה"משנה ברורה" את הוראת הפוסקים שלא לשמוע קול שופר במקום שאינו נקי: "כיון דקיימא לן דצריך כוונה לצאת ידי המצוה שציונו השם יתברך, זה גופא גם כן חשיב כדברי תורה". כלומר, אי אפשר באמת לקיים מצוה כמו שמיעת קול שופר בלי להרהר במחשבות קדושות. ממילא, אסור לעשות זאת במבואות המטונפות. אך מצוות שאין בהן את הערך המוסף של כוונה קדושה, מותר לקיים אותן במבואות המטונפות.

אפשר להוכיח זאת גם מהלכות שחיטה. אם בית המטבחיים מטונף מכדי לברך בו ברכות, מורה הרמ"א שעל השוחט לברך מחוצה לו את ברכת "על השחיטה", להקפיד שלא להפסיק בדיבור ולהיכנס אל בית המטבחיים ולשחוט. הנה לנו הדגמה יפה להבחנה שלנו: הברכה היא כמובן דבר שבקדושה ואסור לומר אותה במקום מטונף, אך השחיטה, אף שגם היא מצוה, יכולה להתבצע בבית המטבחיים כיון שהיא לא נעשית עם מחשבות קדושות המתלוות אליה. היא פעולה מכנית שאדם עושה, גם אם אמנם מתקיימת בה מצוה.

בספרות השו"ת מצויות תשובות מעניינות סביב הנידון הזה, הבא לידי ביטוי בסיטואציות שונות. חולה שאין ביכולתו לנקות את גופו, ועז רצונו ליטול ארבעת המינים בחג הסוכות (בלי ברכה, כמובן), או עציר שהוכנס לצינוק מטונף ורוצה לספור ספירת העומר (שוב, בלי ברכה).

הדוגמה האחרונה מעניינת במיוחד משתי סיבות. א. האם פעולת הספירה מלווה במחשבת קודש? לא בהכרח; ב. האיש השואל מעונין מאוד לספור, אפילו בלי לחשוב יותר מדי, לו רק כדי שיוכל להמשיך בימים הבאים – כשייצא לחופשי – ספירת העומר בברכה.

נשוב עתה אל היהודי החביב המחלק את המסרקים בבית המרחץ בלובלין. אנו יכולים בהחלט להכיל בדעתנו תפיסות מנוגדות בהערכת המעשה הזה. אפשר לראות כאן פעולה אנושית פשוטה שאין בה רכיב קדוש כזה, וממילא מותר לעשות אותה במבואות המטונפות. ולחילופין אפשר לראות בה עיסוק פעיל מדי בקיום מצוה, שבהכרח גורר אחריו גם מחשבות קודש וממילא יש להימנע מלעסוק בו במבואות המטונפות.

וזו בדיוק סלע המחלוקת בין החוזה לראש הברזל! ר' עזריאל טוען כלפי החוזה: ככל שאתה מתפעל מן המצוה הנשגבה הזו, הרי שיש להימנע מלעשותה בבית המרחץ (ולכן דוד המלך לא עשה אותה…). ואילו החוזה משיב לו: אני אמנם מתפעל ממנה, אך היא עדיין פעולה כזו שאינה מלווה במחשבות קדושות, וממילא מותר לקיימה בבית המרחץ (ודוד המלך לא עשה אותה, פשוט כי הוא היה לבד שם…).

יום נעים ופורה!

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל