אלימות שוטרים בהלכה

היום, ג' בשבט, לפני שלוש עשרה שנה, עלו כ-6,000 חיילים ושוטרים אל המאחז "עַמּוֹנָה" שברמת חָצוֹר בהרי השומרון, כדי לפנות תשעה מבתיו בהתאם להחלטת השלטונות בישראל (בשנת תשס"ו, 1 בפברואר 2006). למולם ניצבו כ-3,000 איש ממתנגדי הפינוי, שהתבצרו במקום בימים שקודם לכן וקיוו שאולי יעלה בידם למנוע את הגזירה.

הישועה לא באה, ובתום ארבע שעות של מאבק קשה ביותר פונו כל המתבצרים ונהרסו הבתים. במהלך הפינוי נפצעו מאות איש, מהם בפציעות קשות. רבים מן השוטרים שהשתתפו בפינוי נהגו באלימות קשה כלפי המתבצרים, ולימים נחשפו לתביעות אזרחיות ופליליות מצד הנפגעים. בקרב מתנגדי הפינוי התקבל הרושם שכוחות הביטחון שהופקדו על הפינוי תודרכו לנהוג ביד קשה, ולעשות שימוש באלימות מעבר לנדרש לצורך הפינוי.

ארבעה ימים לאחר מכן, התאספו כ-80,000 איש בהפגנת ענק בכיכר ציון שבירושלים, למחות על התנהגות המשטרה בפינוי עמונה. שלושה ימים לאחר ההפגנה החליטה כנסת ישראל ברוב קולות להקים ועדת חקירה פרלמנטרית שתחקור את אירועי עמונה, וזו הגישה את מסקנותיה שבועות ספורים לאחר מכן. הועדה אישרה את הטענות על שימוש בכוח מופרז.

פינוי הבתים מעמונה היה האירוע האלים ביותר מסוגו. הוא התקיים כחצי שנה לאחר "תוכנית ההתנתקות" מרצועת עזה, ושני הצדדים – השלטונות והמתיישבים – פעלו בו בהשראתו. הפינוי האלים מעמונה מהווה נקודת ציון רבת-משמעות ביחסים המורכבים בין הזרמים השונים בחברה הישראלית, ואף שחלפו 13 שנה מאז, קשה עדיין להעריך את משמעותו המלאה.

את הרוח הנכאה מקורותיה הנוגים של התיישבות אחת בארץ ישראל, ננסה לנחם בעיסוק בדברי תורה. דברינו להלן בנויים על מקורות רבים שהובאו בספר "פתחי חושן" על דיני נזיקין. מחבר הספר, רבי יעקב ישעיהו בלוי זצ"ל, היה אחד מגאוני התורה המובהקים בדור האחרון, איש ירושלים, נכדו של הרב משה בלוי (ממנהיגי העדה החרדית ואגודת ישראל בטרום קום המדינה) ומדייני "העדה החרדית" בירושלים.

הרב בלוי הותיר אחריו ספרים חשובים ביותר, בנושאים הלכתיים רבים אך בעיקר בתחום דיני הממונות. תשעת חלקי ספרו "פתחי חושן" על דיני ממונות וספרו "ברית יהודה" על הלכות ריבית ועסקים, הם מן הספרים השימושיים והמוסמכים ביותר בתחומם. מעבר לגדלותו בתורה, הרב בלוי נעזר גם בהתמחותו העסקית: כ-6 שנים הוא התפרנס למחייתו כבנקאי ב"בנק ארץ ישראל-בריטניה".

רבי יעקב ישעיהו בלוי זצ"ל נפטר היום, ג' בשבט, לפני שש שנים (בשנת תשע"ג).

 

רשע! למה תכה רעך!

המכה את חבירו עובר על איסור "לא תעשה" מן התורה. זאת אנו לומדים מלשון הכתוב ביחס לשוטר בית-הדין המכה את החייב מַלְקוּת: "אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף". על ידי מידת "קל וחומר" אנו לומדים שאסור להכות כל אדם. אם את הראוי ללקות, אנו מוזהרים שלא להלקות יתר על המידה, קל וחומר את מי שאינו ראוי ללקות.

כיון שהמכה את חבירו עובר על אזהרת "לא תעשה", הרי שהעונש העקרוני המגיע לו בעצמו הוא מַלְקוּת. אלא שבדרך כלל המכה את חבירו מתחייב גם בתשלומים שונים, וממילא חלה עליו הוראה כללית: "כל המשלם – אינו לוקה". אם אכן מדובר בהכאה שאין עליה תשלום כלשהו – המכה את חבירו לוקה! זו סיטואציה נדירה למדי, כיון שהתשלום על חבלה כולל גם פיצוי על הצער והבושה, ואלו קיימים כמעט בכל הכאה שהיא.

כיון שהמכה את חבירו עובר על אזהרת "לא תעשה", ממילא הוא נקרא "רשע". זו אינה רק הטחת עלבון כלפיו, אלא מעמד הלכתי מובחן. "רשע" פסול לעדות עד שיחזור בתשובה, ואם כן המכה את חבירו פסול לעדות. להלכה, אפילו מי שרק הרים יד על חבירו להכותו פסול לעדות, כפי שחכמים לומדים מלשון הכתוב (על משה היוצא אל אחיו): "וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ". לשון עתיד "תַּכֶּה" מלמדת שעוד לא הִכָּה אלא רק עמד לעשות זאת. לדעת רוב הפוסקים, זו הלכה מִדְּרַבָּנָן [=מתורת חכמים] המרחיבה את הוראת התורה בהשראת הכתוב.

רבי ישראל אִיסֶרְלן, בעל "תרומת הַדֶּשֶׁן" ומגדולי הרבנים באשכנז בקו התפר שבין הראשונים לאחרונים, מביא תקנת קדמונים שכל המכה את חבירו הרי הוא מנודה, עד שיקבל עליו לעשות כפי שיטילו עליו הדיינים. משמעות הנידוי היא, בין היתר, שאין לצרפו למניין עשרה לדברים שבקדושה. רבי משה אִיסֶרְלשׁ, הרמ"א, מביא את התקנה הזו להלכה, ופוסקי הדורות הבאים דנו בה כהוראה מעשית.

רבי משה סופר, בעל "חתם סופר", נשאל על אדם שהכה את חבירו והוא בשנת אבל על אחד מהוריו ובשל כך הוא יורד לפני התיבה כשליח ציבור, האם יש להימנע מלענות אמן על ברכותיו. ה"חתם סופר" מביע הזדהות מלאה עם השאלה, אך הוא מציין בכאב שבדורו ההלכה הזו אינה אפקטיבית, כי הציבור כולו לא מתנגד באופן אקטיבי לירידתו לפני התיבה.

 

כשמותר להכות

להוראה הפשוטה הזו, האוסרת להכות אדם מישראל, ישנן כמה יוצאים מן הכלל. ריבויים עשוי ללמד אולי על היחס העקרוני להוראה הזו. ייתכן שהיא מסוג ההוראות שנאמרו בתורה ברמת העיקרון, ללא פירוט מעשי שלהן, כדי שחכמים יקבעו את גבולותיהן המדויקים.

ראשית, מלשון הרמב"ם ב"הלכות חובל ומזיק" נראה שהאיסור לא אמור ביחס לכל אדם באשר הוא:

כל המכה אדם כשר מישראל, בין קטן בין גדול, בין איש בין אשה, דרך נִצָּיוֹן – הרי זה עובר בלא תעשה.

מיהו בדיוק אדם שאינו כשר? זו שאלה קשה. ישנם אנשים שבעקבות מעשיהם, הם יוצאים מכלל האחווה המגיעה לכל אדם מישראל, וכל המצוות שבין אדם לחבירו לא נוהגות בהן. אלו, בפשטות, גם לא בכלל האנשים שאסור להכותם. אבל הביטוי "אדם כשר" נראה כמוציא מן הכלל גם אנשים בדרגת עבריינות חמורה פחות, וקשה לדעת למה התכוון הרמב"ם. אולי ההלכה הבאה תבהיר זאת.

אנו מוצאים במקורות שונים היתר להכות אדם, למטרת חינוך או ענישה. כך, למשל, על מלמד תינוקות נפסק להלכה:

ומכה אותן המלמד להטיל עליהן אימה. ואינו מכה אותן מכת אויב, מוּסָר אכזרי. לפיכך לא יכה אותן בשׁוֹטִים ולא במקלות, אלא ברצועה קטנה.

זוהי לשונו של הרמב"ם ב"הלכות תלמוד תורה", אך נראה שהוא רמז לזה גם בדבריו ב"הלכות חובל ומזיק" שציטטנו למעלה. הרמב"ם הדגיש שהוא מדבר על הכאה "דרך נִצָּיוֹן", כלומר במסגרת מריבה. הרב המייסר את תלמידיו אינו רב עמהם וממילא אין זה בכלל האיסור (אם במכותיו מעורבת גם נימה של התנצחות עם התלמידים, כמובן שהן בכלל האיסור מן התורה). ייתכן שגם הביטוי "אדם כשר" בלשון הרמב"ם מכוון בעיקרו לא כדי להגדיר את האדם הַמֻּכֶּה, אלא למקד שוב את ההקשר של הַמַּכָּה: זו מכה שאינה ראויה לאדם המקבל אותה.

יש מי שהרחיב את ההיתר הזה. הנה הלכה נוספת שהביא הרמ"א מדברי בעל "תרומת הדשן":

מי שהוא תחת רשותו ורואה בו שהוא עושה דבר עבירה – רשאי להכותו ולייסרו כדי להפרישו מאיסור, ואין צריך להביאו לבית-דין.

כאן זו אינה פעולה של חינוך או ענישה. אם מדובר לאחר שנעברה העבירה, כמובן שאסור להכות את האדם שעבר אותה ודינו מסור לבית הדין. אין זאת אלא דרך לאכוף סמכות על אדם, ולמנוע ממנו לעשות דבר אסור.

מיהו אדם ש"תחת רשותו" של אדם אחר? בגמרא ישנה התייחסות לאדונו של עבד עברי, היכול להכותו כדי למנעו מאיסור. גם בניו הקטנים של אדם נתונים תחת סמכותו החינוכית, ולעניין זה הפוסקים כוללים גם נערים לאחר גיל מצוות (כמובן במידה שבינם לבין הוריהם מתקיימים יחסי סמכות). אלא שמקור ההלכה בספר "תרומת הדשן" עוסק במקרה אחר. שם מדובר באשתו של אדם!

כך נאמר שם:

מי ששמע אשתו מקללת ומזלזלת באביה ואמה והוכיחה בדברים על זה כמה פעמים ולא הועיל – שָׁרֵי [=מותר] להכותה כדי לייסרה שלא תעשה, או לא?

תשובה… כל מי שהוא תחת ידו של אדם ורואה בו שעושה דבר עבירה – רשאי להכותו ולייסרו כדי להפרישו מן העבירה, ואין צריך להביאו לבית-דין שיפרישוהו המה בכוחם.

רבי משה איסרלש העתיק דבריו אלו בהגהותיו ל"שולחן ערוך" בשני מקומות שונים: ב"הלכות חובל בחבירו" וב"הלכות גירושין". שני חילופי נוסחאות משמעותיים מאוד יש בין המקור להעתק. במקור השאלה עוסקת באשה המקללת את הוריה שלה, בעוד בהעתקתו של הרמ"א מדובר על אשה המקללת את הורי בעלה; במקור, התשובה קובעת ש"מי שהוא תחת ידו של אדם" אפשר להכותו כדי להפרישו מאיסור, בעוד בהעתקת הרמ"א נקבע ש"מי שהוא תחת רשותו של אדם" אפשר להפרישו מן האיסור.

מבלי להיכנס לשאלה אם הרמ"א שינה את הנוסח במודע, או שמא הבין כך את דברי בעל "תרומת הדשן", נראה שלפנינו שתי גישות שונות: לדעת בעל "תרומת הדשן", רשאי כל אדם להכות את חבירו כדי להפרישו מעבירה. לשם כך אין צורך להיות בעל סמכות כלשהי, אלא די בכך שהאדם העומד לעבור את העבירה נמצא לידך ("תחת ידו"). הדבר אמור ביחס לכל עבירה שהיא, גם אם היא לא פוגעת בך (כגון אשה המקללת את הוריה).

זו גם דעה עקרונית של רבים מן הפוסקים, אם כי היא דורשת כמובן פירוט מעשי. עד כמה אפשר להכות? האם כל אדם יכול לעשות זאת או רק המוחזק לאיש הגון, וכדומה. מכל מקום, ברמת העיקרון רבים סבורים שיש כאן אכן היתר עקרוני להכות אדם כדי להפרישו מעבירה.

אבל רמ"א כנראה סבר לא כך. מתשובתו של בעל "תרומת הדשן" בשינוי הנוסחאות, הוציא הרמ"א שתי הלכות: האחת, זו שהוזכרה למעלה, שאדם רשאי להכות את מי שנמצא "תחת רשותו", כדי להפרישו מעבירה. הביטוי "תחת רשותו" מכוון רק למי שאדם אחראי עליו כבעל סמכות, ולא לכל מי שנמצא לידו.

והאחרת, הנוגעת ליחסים שבין איש לאשתו, ב"הלכות גירושין":

איש המכה אשתו – עבירה היא בידו כמכה חברו. ואם רגיל הוא בכך, יש ביד בית דין ליַסְּרוֹ ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רִדּוּי וּכְפִיָּה, ולהשביעו שלא יעשה עוד… וכל זה כשהוא מתחיל, אבל אם מקַלַּלְתּוֹ בחִנָּם או מזלזלת אביו ואמו והוכיחה בדברים ואינה מַשְׁגַּחַת עליו – יש אומרים דְּמותר להכותה, ויש אומרים דאפילו אשה רעה אסור להכותה.

המתירים להכותה – זהו בעל "תרומת הדשן". אך אין כאן היתר להכותה כדי להפרישה מעבירה, שכן האשה אינה "תחת רשותו" של בעלה! אין זאת אלא תגובה של הבעל לפגיעותיה שלה, כדי שתפסיק לפגוע בו, דבר שבפשטות מותר גם כתגובה לכל פוגע. לכן רמ"א מדבר על מזלזלת בהורי הבעל, מה שנחשב פגיעה ישירה בו.

ולסיכום ניתן לומר אפוא שהפוסקים נחלקו בשאלה אם אדם רשאי להכות את חבירו כדי להפרישו מעבירה.

מבין שני הצדדים הנאבקים בעמונה, מי הוא העובר עבירה ומי הוא המפרישו? תלוי, כמובן, את מי שואלים. מכל מקום, אין חולק שהכאה להפריש מעבירה אינה פעולה אגרסיבית ממש, אלא הפעלת כוח סביר.

 

אלימות שוטרים

כל דברינו עד עתה עסקו בהכאה של אדם פרטי. ישנם אנשים שהם בעלי סמכות להכות, ואלו הם כמובן נציגי השלטון. בהלכה אנו פוגשים אותם בשני כובעים: כעבדיו של המלך, ש"יש לו [=רשות] לאסור ולהכות בשוטים לכבודו", וכשליח בית הדין ש"יכול בעצמו לעשות דין במְסָרֵב בו, להכותו".

השוטרים בימינו אינם עבדיו של מלך ישראל, וגם לא שליחי בית דין. אף על פי כן, פשוט לנו שסמכות האכיפה שבידם מוכרת על ידי ההלכה. בהחלט ראוי לנסח במדויק את טיבה, אך כיון שנחיצותה אינה מוטלת בספק ממילא היא גם קיימת, אף מבלי שנדע להגדירה במדויק. נשווה אם כן, לתועלת הדיון, את השוטר בן-ימינו ל"שליח בית דין".

ובכן, להלכה, שליח בית דין רשאי להכות את המסרב להופיע בפני בית דין, גם אם יש בידו להביאו בדרכים אחרות (נניח לתפסו בשתי ידיו ולגררו לבית הדין). שוטר שמכה סרבן חוק, פועל לכאורה כדין.

אלא שהפוסקים הדגישו שכל זאת כאשר ההכאה היא במידת הצורך.

דבר זה אנו לומדים מתשובתו של רבי אליהו בן חיים זצ"ל, "חכם בַּאשִׁי" בטורקיה ומגדולי המשיבים באימפריה העות'מאנית במאה ה-16. ספר תשובותיו נקרא "שו"ת רַאֲנַ"ח", כראשי התיבות של שמו באיות הספרדי: "רבי אליהו ן' חיים". הוא נזקק לדינו של שליח בית דין המופקד על גביית כספי הקהילה, שהתנפל בחמת זעם על אדם שסירב לפרוע את חובו. ראנ"ח קבע שהשליח עבר על איסור "לא יוסיף" ושעליו לפצות את הנפגע, ואין הוא יכול לפטור את עצמו בטענת "שליח בית דין אני".

ככל ששוטר חורג מן האלימות הדרושה למילוי תפקידו, הרי הוא כאותו שליח בית דין מתשובתו של ראנ"ח, וממילא הוא עובר על איסור "לא יוסיף", נקרא רשע, פסול לעדות ואינו מצטרף למניין!

בשולי תשובה שנכתבה ברוח זו לאחר הפינוי מעמונה, העיר רבי אביגדור נבנצאל שליט"א את ההערה הבאה:

לעניות דעתי, רבים מהעושים והמפקדים היו שוגגים, כדין "אומר מותר", ולא נפסלו.

הרב נבנצאל משתמש כאן בעיקרון הלקוח מדיני העונשין בתורה, ולפיו אדם העובר עבירה מתוך שסבור שהדבר מותר – אין עליו עונש. המשיב שעל דבריו הגיב הרב נבנצאל לא קיבל את ההערה, לדעתו, השוטרים שהפעילו אלימות כנגד המתבצרים ידעו היטב שפעולותיהם אינן מותרות, והם עשו זאת מתוך שנאה וגסות. זוהי שאלה עובדתית, כמובן, שרק בוחן כליות יכול להשיב עליה.

יום נעים ופורה !