אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם…

היום, כ"א במרחשון, מלאו ארבע ושבעים שנה להוצאתה להורג של הצנחנית היהודיה חנה סנש. דמותה של חנה סנש צרובה בזכרון הישראלי בשל מסירותה לעמה ולארצה, ובזכות כתבים רבים שהותירה אחריה חרף גילה הצעיר במותה. מבין שיריה הרבים, המפורסם ביותר הוא "הליכה לקיסריה", המוכר במילות הפתיחה שלו: "אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם". השיר זכה לביצועים רבים מספור, והוא מתהדר בתואר השיר המושמע ביותר ביום השואה בישראל.

זו הזדמנות נהדרת להנציח את זכרה בדברי תורה, ולעסוק בשני היבטים הלכתיים מרתקים העולים משירהּ.

חנה סנש נולדה בבודפשט שבהונגריה בשנת תרפ"א (1921). לאחר שחוותה גילויי אנטישמיות כלפיה בעיר מולדתה והפכה ציונית נלהבת, עלתה חנה סנש לארץ ישראל בהיותה בת 18. סמוך להגעתה לארץ הצטרפה אל ראשוני מקימי הקיבוץ "שדות ים", השוכן מדרום לעיר קיסריה שבחוף הכרמל. בשנת 1943 הצטרפה לצבא הבריטי כחלק מהתנדבות היישוב בארץ ישראל למלחמה בגרמניה, ונבחרה כאחת משלושים ושבעה צנחנים שנשלחו למשימות שונות באירופה הכבושה וביעדים אחרים. חנה סנש נשלחה ליוגוסלביה, משם חצתה את הגבול להונגריה ונתפסה בידי חיילים הונגרים, בקיץ של שנת תש"ד. משך כחמישה חודשים הוחזקה חנה סנש במאסר ונחקרה בעינויים קשים. ביום כ"א במרחשון תש"ה הוצאה להורג ביריה, עוד בטרם הסתיים ההליך המשפטי נגדה. בת 23 הייתה במותה, מותירה אחריה מורשת מפוארת של מסירות וגבורה.

יום אחד בשנות שהותה בקיבוץ "שדות ים", הילכה חנה סנש על החוף בדרכה מן הקיבוץ אל העיר קיסריה, כשמשמאלה קו החוף וגלי הים ובאופק שמים תכולים. רוח השיר נחה עליה, והיא מיהרה להעלות על הכתב שורות שירה קצרות. לימים ערכה מעט חנה סנש את מילותיו, והנה גירסתו האחרונה:

אֵלִי, אֵלִי,

שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לְעוֹלָם

הַחוֹל וְהַיָּם,

רִשְׁרוּשׁ שֶׁל הַמַּיִם,

בְּרַק הַשָּׁמַיִם,

תְּפִלַּת הָאָדָם

זמן קצר לאחר מותה כבר הפך השיר נפוץ מאוד, והוא כיום משירי העם המוכרים ביותר. פשטותו וכנותו, לצד המַבַּע הישיר שבו, עוררו ומעוררים עד היום הזדהות עמוקה בלב כל השומעים אותו. השיר פותח בפנייה ישירה כפולה לאלוקים, ומסיים בפנייה מרומזת לאדם, כשההתפעמות מאיתני הטבע ניצבת בתווך. זהו מצג דתי מושלם, המשקף נאמנה את המשולש אלוקים-עולם-אדם. האל המקיים את העולם, העולם והאדם המייחל "שלא ייגמר לעולם".

ומשכך, באנו לעסוק בדברי תורה ומצאנו להלכה עניין כפול בשיר. אם נרצה, נוכל להקדים בקצרה שהעניין האחד נוגע ל"אֵלִי" הראשון, והאחר – ל"אֵלִי" השני…

קיצור תולדות ה"קֵל"

נפתח בשאלת השימוש באחד משמותיו של האלוקים, שלא במסגרת תפילה קבועה או לימוד מקרא. הדיבר השלישי בעשרת הדברות (הוראות היסוד של התורה שניתנו במעמד הר סיני) הוא: "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹקֶיךָ לַשָּׁוְא". המשמעות המילולית של ההוראה היא שלא לבטא בפינו את שם האל לדבר הבל, אך כמובן שברמה המעשית הוראה כזו צריכה מיקוד, וזו ניתנה לנו במשנה וממנה להלכה המוסכמת על הכל: הכתוב אוסר להישבע שבועת שוא בשם ה'.

מהי שבועת שוא? כלומר, מהי שבועת הבל? היא יכולה להיות אחת מארבע: שבועה על שקר מובהק, "נשבע על יום שהוא לילה"; שבועה על אמת פשוטה, "נשבע על יום שהוא יום"; שבועה על דבר בלתי אפשרי מבחינה עובדתית, "שבועה שלא אישן שלושה ימים"; שבועה על דבר בלתי אפשרי מבחינה הלכתית, "שבועה שלא אשמע קול שופר".

אלא שפרט לשבועת שוא, ראשוני האמוראים העלו מן הדיבר השלישי הוראה נוספת. הלכה הנמסרת מפי האמורא הבבלי רב, ובמסורת אחרת מפי האמוראים הארץ-ישראליים רבי יוחנן וריש לקיש, אומרת כך: "כל המברך ברכה שאינה צריכה – עובר משום 'לא תשא'". 'ברכה' האמורה כאן היא הטופס הקבוע לאמירות שתיקנו חכמים, הפותחת או חותמת או גם וגם במילים "ברוך אתה השם". אלו אמירות שנקבעו כחובה בסיטואציות ובזמנים מסוימים, וההלכה שלפנינו מלמדת שאמירתן שלא בשעת הצורך היא עבירה על הצו "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹקֶיךָ לַשָּׁוְא". המברך ברכה מזכיר את שם ה', ואם היא 'ברכה שאינה צריכה' הרי נשא את שם ה' לשוא.

במבט ראשון, נראה ללמוד מהלכה זו שכל המוציא מפיו את שם האל לבטלה – גם שלא במסגרת שבועת שוא – עובר על אזהרת 'לא תשא'. אך למרבה הפלא, המקורות מלמדים אחרת. במקום אחר מדגישה הגמרא שהמוציא שם שמים לבטלה אינו עובר על מצות לא תעשה (=הוראה המנוסחת בלשון שלילית), אלא על מצות עשה (=הוראה בלשון חיובית). אם כן לפנינו תופעה מעניינת: אמירת ברכה עם שם ה' שלא לצורך – אסורה משום 'לא תשא'; הזכרת שם 'סתם', שלא לצורך אך גם שלא במסגרת ברכה – יש בה ביטול מצות עשה בלבד.

על איזו מצוה עובר המוציא שם שמים לבטלה? על החובה לירא מן ה', "אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא". בדומה למִצוַת היראה מן ההורים, הגוזרת את ההוראה שלא לקרוא להם בשמם, גם מִצוַת היראה מה' גוזרת הגבלות על השימוש בשמו. מי שמבטא את השם בפיו שלא לצורך, מבטא יחס של חוסר-מורא כלפי האלוקים.

אך מדוע באמת ברכה שאינה צריכה חמורה יותר, והמברך אותה עובר על מִצוַת לא תעשה של "לא תשא"? לדעת רבים מן הראשונים, היא אכן לא חמורה יותר, ודברי האמוראים ש"עובר משום לא תשא" אינם משקפים פרשנות מדויקת ממש של הכתוב, אלא התייחסות לרוח העולה ממנו. את כל המצוות שבתורה אנו לומדים ומקיימים בשני מישורים: במישור הפורמלי המצומצם, ובמישור העקרוני והרחב. הלכה זו היא אפוא "מדרבנן" (=מדברי חכמים), שיש לה "אסמכתא" (=סמך) בכתוב; היא נקבעה בהשראת הכתוב.

אחרים סבורים שיש לשמור על הקריאה הפשוטה בדברי האמוראים, ולהתמודד עם ההבחנה המעניינת שעולה ממנה: ברכה שאינה צריכה אסורה משום "לא תשא", בעוד כל הוצאת שם שמים לבטלה שלא במסגרת ברכה – אינה בכלל "לא תשא", אלא רק בכלל "את ה' אלקיך תירא". כיצד נסביר זאת?

ושאלה נוספת מטרידה אותנו. מדוע בכלל ברכה שאינה צריכה היא נשיאת שם ה' לשוא?! נכון אמנם שהיא נאמרת שלא בזמן שקבעו חכמים, אך התוכן שלה הוא שריר וקיים ויש בו שבח לה', מדוע היא "לַשָּׁוְא"?! נניח שאני נושא את שתי ידיי למרום, עוצם את עיניי וקורא בקול גדול: "ברוך אתה השם אלקינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו", ואיני אוכל או שותה דבר לאחר הברכה. האם נשאתי את שם ה' לשוא?! חלילה! שיבחתי את האלוקים בורא הכל!

הרב אברהם יצחק הכהן קוק מציע הסבר מקורי, הפותר את שתי השאלות כאחת: כאשר חכמים קבעו מתי עלינו לברך כל ברכה, הם קבעו גם מתי עלינו לא לברך אותן. ממילא, כל ברכה הנאמרת שלא בזמנה, החכמים שקבעו שלא לאמרה הפכו אותה ל"אמירת שוא", ואם כן לאסורה משום "לא תשא"! כפי שהמציאות העובדתית קובעת ששבועה על דבר בלתי אפשרי היא "שבועת שוא", גם אם הנשבע רציני לגמרי בתוכניותיו, כך גם מציאות הלכתית שקובעים החכמים מגדירה אמירה אסורה כ"אמירת שוא".

מדבריו נגזרת מסקנה מעניינת: המברך ברכה שאינה צריכה יעבור רק על "לא תשא", משום שאמירתו נקבעה על ידי חכמים כאמירת שוא. עם זאת, על מִצוַת היראה מה' הוא לא יעבור, שכן דבריו כללו שבח לאלוקים ואין באמירתם כל זלזול או חוסר-מורא ממנו! רק מי שמוציא שם שמים 'סתם', שלא במסגרת שבח או הודאה לאלוקים, יבטל את מִצוַת יראת ה'. לכן הקפידו החכמים לציין שהמברך ברכה שאינה צריכה "עובר משום לא תשא", ולא "משום את ה' אלקיך תירא".

מכאן אנו יכולים לשוב אל נידוננו, ולקבוע בפסקנות: כל הזכרת שם ה' במסגרת משפט בעל הֶקשר ראוי – אין בו כל איסור. אם זו תפילה, שבח או תודה לאלוקים ואם זה דיבור רציני על אודותיו. כל שהזכרת השם אינה 'לבטלה', כלומר, ללא תכלית ראויה, אין היא ביטוי לחוסר מורא וממילא היא מותרת.

האם הכשרנו את ה"אֵלִי" הראשון?

לא כל כך מהר… חשוב לציין שלוש נקודות נוספות: האחת – אמנם מותר להזכיר את שם ה' כל שאין ההזכרה לבטלה, אך צריך לעשות זאת כראוי. אין להזכיר שם ה' במקום שאסור לעסוק בדברי תורה ("מבואות המטונפים"), או כשאין גוף האדם נקי. גם יש לעשות זאת בכובד ראש, ולהקפיד על כוונת הלב המצורפת לאמירה. הסייגים הללו מובילים אותנו אל הנקודה הבאה:

ברמת הנוהג, אפשר להבחין בחילופי מנהגים בין אשכנזים לספרדים. בשל הזהירות ושימת לב הנדרשות בהזכרת השם, בעולם האשכנזי התפתחה הנטייה להימנע ככל האפשר מהוצאת שם שמים. בעולם הספרדי, לעומת זאת, הנטייה הזו לא התפשטה. האשכנזי אומר "ברוך השם", הספרדי "תודה לאל"; הדרשן האשכנזי ישתמש בכינויים, "בורא עולם", "הקדוש ברוך הוא" וכדומה, הספרדי ישתמש בשמות; לומד גמרא אשכנזי לא יבטא שמות המופיעים בה בציטוטים מן המקרא, רעהו הספרדי יאמר אותם כקורא בתורה. יש מן החכמים הספרדים שאף הביטו בעין ביקורתית על הנטייה לעוות את שמות הקודש, ולהמיר אל"ף או ה"א בקו"ף. הם ראו בכך זלזול בַּשׁם.

ולסיום, כאשר מדובר בהזכרת שמות הקודש במסגרת שירת חולין, גם חכמי הספרדים הורו להימנע מכך! הפוזיציה של שירת חולין, היא כזו שאינה מתאימה להזכרת שם שמים, גם לשיטתם…

אם כן, לסיכום, אשכנזים ישוררו "קֵלִי, קֵלִי", וספרדים ישיבו לעומתם "אֵלִי, אֵלִי", אך במלוא הרצינות הנדרשת.

כשהציבור משתיק את החזן

נעבור מכאן אל ה"אֵלִי" השני, והפעם בקצרה כי כבר ארכו דברינו. משנה במסכת ברכות מפרטת אמירות שונות שחזן האומר אותן בתפילה, על הציבור להשתיק אותו. אחת מהן היא "מודים מודים". כלומר, החוזר פעמיים על המילה 'מודים' בתפילת העמידה. בסוגיית הגמרא שעל משנה זו הוזכרה דוגמה נוספת: האומר פעמיים את המילה 'שמע' בקריאת שמע. הבעייתיות באמירות כאלו מופיעה אף היא בגמרא: השומעים עשויים לראות בכך פנייה אל "שתי רשויות", כלומר אל שתי סמכויות אלוהיות, ח"ו.

פעמיים בתולדותיה פגשה ההלכה את הכפירה בייחוד השם: במפגש עם האמונה הפרסית ובמפגש עם האמונה הנוצרית. הראשונה הניחה את קיומן של שתי אלוהיות עצמאיות והשנייה הניחה את קיומו של הריבוי ההרמוני, ככל שהדבר נשמע מוזר כמובן…

ההוראה שלא לכפול מילים מסוימות בתפילה נפסקה להלכה, ואף הורחבה לדוגמאות נוספות. זוהי הלכה עמומה מעט, והצטברו בה דעות רבות מספור באשר לגבולותיה המדויקים. יש אומרים שהיא נוהגת רק באמירות פומביות בפני ציבור שומעים (כדוגמת חזן בבית הכנסת), ויש אומרים שהיא נוהגת רק בהכפלה של משפטים שלמים, ויש אומרים להיפך שהיא נוהגת רק בהכפלה של מילים בודדות.

לענייננו נציין רק את שיטתו של רבי ישראל ליפשיץ, מגדולי הרבנים בגרמניה במאה ה-19 ומחבר הפירוש החשוב למשנה "תפארת ישראל". לדעתו, הוראה זו אמורה רק בתפילה ולא בשירה. התפילה היא אמירה הצהרתית הנאמרת בטון מונוטוני, וממילא הכפלה של מילה או משפט נשמעת בה ככפל משמעות. לא כן בשירה. המשורר עשוי, כמובן, לחזור על מילה או משפט פעמיים ושלוש, אם משיקולים מוזיקליים אם משיקולים פואטיים.

דברינו רחוקים מלשקף את קשת הרעיונות הרחבה של סוגיה זו, ואין בהם אלא כדי טעימה. לצד שיריה היפים ומורשתה האצילית, יהיו גם דברינו אלה נר זכרון לנשמתה של חנה סנש ע"ה.

יום נעים ופורה!