אמונה וספק בעקבות השואה

ישנן שתי גישות עיקריות אל שואת יהודי אירופה: הגישה של הכנעה שמתוך יראה אדוקה, הרואה בשואה ביטוי של הרצון האלוהי, והגישה שלאחרונה רווחת יותר, זו של תהייה וספק, העשויה להגיע עד כדי מרד גלוי בעצם הרעיון של השגחה נוטה חסד. בעלי הגישה הזאת עשויים להרחיק לכת, עד שהמרד שלהם ייראה כגירסה יהודית של התיאולוגיה הרדיקלית בת זמננו. בעיני הקיצוניים שבהם "אלוהים מת" ו"החיים הם אבסורד"…

אבל באמת יש לשאול שאלה אחת מכרעת: מי רשאי לעסוק בנושא השואה? האם לא מי שחזה את השואה מבשרו הוא? מי שהיה בתופת הגטאות, במחנות ההשמדה או במשרפות, הוא ואשתו וילדיו, בני משפחתו האחרים וידידיו, הם ועוד אחים יהודים לאין מספר מכל רחבי אירופה, שחיו, סבלו ונשארו בחיים? או שמא רשאי לעסוק בנושא השואה כל מי שקרא עליה, שמע על אודותיה, אולי אפילו חווה אותה בדמיונו? תגובותיהם של מי שהיו שם ושל מי שלא היו שם אינן יכולות להיות זהות, ואסור להן שתהיינה זהות. אלה שהיו שם הגיבו על פי ניסיונם שלהם, שהיה ייחודי, שאין להשוותו, שהיה מדרגה לעצמה בתולדות אנוש כולן. אלה שלא היו שם, אפשר שיחושו הזדהות עמוקה עם סבלם של הקורבנות, אבל ניסיונם יישאר לעולם רק צל ותחליף של ההתרחשות עצמה, רחוק ממציאות השואה, ממש כשם שמחקר למדני ונינוח של תיאולוגים רדיקלים בני דורנו רחוק מעולם מחנות ההשמדה והמשרפות…

אולי מותר להרחיק לכת עוד ולומר: המאמין האדוק שלא היה שם, אבל מצדיק את הדין בנמיכות רוח, מצדיק לא את אבדנו שלו, אלא את אבדן שישה מיליוני אחיו, ומעליב באמונתו את אסירי מחנות ההשמדה הקדושים, שנשארו איתנים באמונתם באלוהי ישראל לנוכח המוות. אלה יכולים לבוא ולומר למאמין נלהב שכזה: "מה אתה יודע על אמונה, על היות מאמין? כיצד אתה מעז להצדיק סבל שאינו מנת חלקך? כבוש יצרך ושתוק".
אבל גם אלה שלא היו שם, ובכל זאת מכריזים בקול גדול שאינם מאמינים באלוהי ישראל, מעליבים את אסירי מחנות ההשמדה שאיבדו את אמונתם. אלה עשויים לפנות אל התיאולוגים הרדיקלים שלנו ולומר להם: "כיצד אתם מעזים לדבר על אבדן האמונה? מה אתם יודעים על אבדן האמונה, אתם, שלא ראיתם מה שראינו אנחנו, ולא התנסיתם במה שהתנסינו אנחנו?"…