ארור מרקוס!

היום, י"ז בשבט, לפני חמש מאות ותשעים ותשע שנה, אירע נס גדול ליהודי העיר סַרַגוֹסָה בירת מלכות אַרַאגוֹן שבצפון-מזרח ספרד של ימינו (בשנת ה'ק"פ, 1420). לזכר הנס ההוא, קבעו בני העיר את י"ז בשבט כיום שמחה והודאה לה', להם ולצאצאיהם, ושמו נקרא "פורים סרגוסה". אף מגילה כתבו להם והעתיקוה מדור לדור, ונהגו לקוראה בכל שנה בי"ז בשבט ברוב עם.

וזה מעשה הנס: נוהגים היו בני הקהילה בכל עת שהיה המלך מבקר בעירם, לצאת לקראתו עם ספרי התורה ביד נכבדי העיר, רבניה ודייניה. בסרגוסה היו שנים עשר בתי כנסת. כאשר היו יוצאים לקבל את פני המלך, הוציאו מכל בית כנסת שלושה ספרי תורה, סך הכל שלושים וששה ספרים.

אף שעשו זאת מפני כבוד המלכות, נקף לבם של חכמי העיר על הזלזול בכבוד ספרי התורה, בהוצאתם ממקום משכנם הקבוע. פעם אחת נמנו וגמרו להתקין בכל בתי הכנסת שבעיר שלושה תיקי ספר תורה ריקים, אותם יוציאו בקבלת פני המלך. כך נהגו מספר שנים, עד שהתרגשה עליהם צרה נוראה.

איש אחד מבני הקהילה, חיים שאמי שמו, המשרת בבית המלך (אולי אַלְפוֹנְסוֹ החמישי, מלך אַרַאגוֹן) השתמד וטבל לנצרות. שמו הנוצרי היה מַרְקוּס, וכנוצרי הלך ונעשה קרוב למלך. פעם אחת, לאחר ביקור מלכותי בעיר סרגוסה וקבלת הפנים היהודית שנערכה למלך, סיפר לו מרקוס את האמת: היהודים אינם יוצאים לקראתך עם ספרי תורה, אלא עם תיקים ריקים. שמע המלך את הדברים וחמתו בערה בו.

גמר המלך בדעתו שאם יתאמתו דברי מרקוס ייענשו כל יהודי העיר סרגוסה, חמשת אלפים במספר, בעונשים חמורים. הגברים יוצאו להורג, בתי הכנסת יישרפו והנשים והטף יילקחו לעבדים ולשפחות. צו מלכותי ברוח זו נחתם בט"ז בשבט, בעוד המלך חישב בליבו להפתיע את יהודי סרגוסה ביום שלמחרת ולבקר בעיר בפתאומיות.

בליל י"ז בשבט חלמו כל שמשי שנים עשר בתי הכנסת חלום אחד. בחלומם איש זקן ונשוא פנים פוקד עליהם למהר מיד אל בית הכנסת ולהכניס ספרי תורה אל התיקים המשמשים לצורכי קבלות הפנים למלך. כל השמשים כאחד הצטוו על ידי האיש הזקן בחלום שלא לספר דבר על החלום ועל מעשיהם.

כך, בשעות לילה מאוחרות, נכנס כל שמש אל בית הכנסת שלו והכניס ספרי תורה אל התיקים. כולם חזרו אל בתיהם ולא סיפרו על כך דבר לאיש.

למחרת, ביום י"ז בשבט, הופיע לפתע המלך בעיר סרגוסה. רבני ודייני העיר מיהרו אל בתי הכנסת והוציאו את התיקים הקבועים לקבלת פני המלך, הוליכום ועמדו לפני המלך. בעודו חולף על פניהם, ציווה המלך בקול רועם לפתוח את הספרים, כי רצונו לראות את התורה אשר הם מברכים בשמה את המלך.

אימה נוראה נפלה על פני היהודים. הרבנים והדיינים הנושאים את התיקים, לא ידעו דבר על שהתרחש בלילה שקודם לכן, והיו בטוחים שכלתה אליהם הרעה. בידים רועדות הם פתחו את התיקים, מצפים לנורא מכל.

התיקים נפתחו, ונס כפול נעשה באותה שעה. כל הספרים נפתחו במקום הכתוב: "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם" (פסוק מסוף ספר ויקרא, אף שלפי המועד שבו התרחש הנס היו הספרים אמורים להיפתח בסביבות פרשיות בשלח-יתרו שבספר שמות). המלך ראה את הספרים הקדושים, נחה דעתו ושכך רוגזו על היהודים והופנה כעת אל מרקוס, המשרת המומר שגנב את דעתו. בהבל פיו הורה המלך לתלות את מרקוס על עץ, וליהודים הייתה אורה ושמחה.

זהו דבר הנס הגדול שאירע ליהודי סרגוסה, כפי שהוא מסופר ב"מגילת סרגוסה" אשר בידינו נוסחים שונים שלה. התיאור במגילה אפוף בניחוח אגדי וקשה לחלץ ממנו את הגרעין העובדתי המדויק, ואולם יום "פורים סרגוסה" נעוץ במסורת יהודית עתיקה בכמה קהילות בישראל שבהן התיישבו יוצאי סרגוסה.

בין עותקי המגילה המצויים בימינו יש נוסחאות המציינות את י"ח בשבט כיום פורים סרגוסה, אף שגם בהן מצוין י"ז בשבט כיום שבו אירע הנס. בנוסף, בנוסחאות אחדות מצוינת שנת ה'ק"מ (1380) כשנה שבה אירע הנס, ולפי זה היה המלך המדובר פֶּדְרוֹ הרביעי מלך אַרַאגוֹן. בין החוקרים יש הסבור ש"פורים סרגוסה" מקורו בין יהודי סִיצִילְיָה אשר בים התיכון, אם כי המסורת בקהילות מכחישה את דבריו. גם המנהג האיטלקי, שככל הנראה נהג גם בסיציליה, לעטוף את ספר התורה במעיל כמנהג האשכנזים, מקשה על תיאורו של הנס.

בימינו כמעט שאין מציינים את "פורים סרגוסה" בשל טמיעתם של יוצאי העיר בין בני עדות אחרות. עם זאת, משפחות בודדות בנות ימינו, הנושאות את השם "סרגוסי" או "סרגוסטי" נוהגות עד היום לקרוא את המגילה ולציין את יום "פורים סרגוסה".

לכבודם ולכבוד השגחת ה' החופפת על עמו בכל דור ודור, נעיין בהלכה אחת היוצאת מסיפור הנס שאירע ליהודי סרגוסה.

כבודו במקומו מונח

מדוע נקפה דעתם של חכמי העיר סרגוסה, על הוצאת הספרים ממקומם? מפני שבאופן עקרוני ההלכה אוסרת על שינוע ספרי תורה ממקומם הקבוע בבית הכנסת. כך נפסק ב"שולחן ערוך", בהלכות קריאת התורה:

בני אדם החבושים בבית האסורים – אין מביאים אצלם ספר תורה, אפילו בראש השנה ויום הכיפורים.

מקורה של ההלכה הזו בספרו של רבי מרדכי בן הלל, מחשובי פוסקי אשכנז במאה ה-13. רבי מרדכי העלה אותה מסוגייה בתלמוד הירושלמי, שבה מתוארת הקריאה בתורה של הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים. מבואר שם שהיו מוציאים את ספר התורה ממקומו ומובילים אותו אל הכהן הגדול. הגמרא תמהה על כך, כי האדם אמור ללכת אל התורה ולא התורה אל האדם, ומשיבה שהיציאה לכבודו של "אדם גדול" היא מכבודה של תורה. גם התורה מתכבדת בכך שהיא מובאת אל אדם גדול. יש ללמוד מכך שכאשר מדובר באנשים רגילים, אין מכבודה של תורה שהיא תצא אליהם.

על פי התלמוד הירושלמי, הוסיף הרמ"א לדברי ה"שולחן ערוך" את ההוראה הבאה:

ואם הוא אדם חשוב – בכל עניין שָׁרֵי [=מותר].

קודם לכן כתב הרמ"א שישנה אפשרות להוציא ספר תורה גם בעבור מי שאינו "אדם חשוב", אם תטושטש העובדה שהוציאו את זה במיוחד בשבילו. כגון, אם יניחו את זה בארון מיוחד יום או יומיים קודם לכן, וכאשר יזדקקו לו יוציאו אותו מן הארון, יקראו בו ויחזירוהו לארון הזה. בדרך זו הספר שינה את מיקומו הקבוע, ולא הוּצָא ממקומו במיוחד בשביל אדם אחד.

ושוב מציין הרמ"א שכל זה באדם רגיל, אך באדם חשוב מותר בכל מקרה להוציא בשבילו ספר תורה ממקומו, גם בלי להניח אותו במקום קבוע למשך יום או יומיים.

מיהו אדם חשוב? בעל "משנה ברורה" מבהיר מיד:

רצונו לומר, גדול בתורה, דְּאַדְּרַבָּה, התורה מִתעַלֵּית על ידי אנשים גדולים, ולָאו זלזול אצלה.

בשולי הספר "משנה ברורה" צירף המחבר שני חיבורים נלווים: "שער הציון" המיועד לציון המקורות ו"ביאור הלכה" המוקדש לעיון רחב יותר בהלכה. בשני אלו מדגיש ה"משנה ברורה" מי הם האנשים החשובים שאינם בכלל "אדם גדול" לענייננו: עשירים, תקיפים או ממוני שררה. התורה מתכבדת כאשר היא יוצאת לקראת גדולי תורה, אך לא כאשר היא יוצאת בפני שועי ארץ ונכבדיה.

עוד ראוי לציין שלדעת ה"משנה ברורה", אם מדובר בעשרה אנשים או יותר החבושים בבית האסורים, מותר מלכתחילה להוציא בעבורם ספר תורה. לדעתו, רבי מרדכי אסר להוציא ספר תורה לצורך חבוש בבית האסורים, כיון שהוא איש יחיד וממילא אין עליו חובת קריאת התורה האמורה בציבור. כאשר מדובר בציבור, מניין אנשים או יותר, לצורך קיום המִצוָה מותר להוציא את הספר מחוץ למקומו. פוסקים אחרים סבורים שגם במצב כזה עדיף להשתמש בפתרון של הרמ"א, ולהניח את הספר במקום קבוע אחר ליום או יומיים.

מכל מקום, כל הדיון עד עתה עסק בהוצאת ספר תורה לשם קריאה בו מחוץ לבית הכנסת. כאשר מדובר על הוצאתו למטרות אחרות, הבעיה חמורה יותר. כיצד, אפוא, נהגו להוציא את ספרי התורה לקבלת פני המלך?

מלכים וספרי תורה

מתברר שנוהגם של בני סרגוסה הוא קדום ונפוץ בישראל. הוא מופיע למשל ב"ספר החינוך", חיבור הכולל פירוט תרי"ג המצוות לפי סדר פרשיות התורה שנכתב על ידי חכם שאיננו יודעים את שמו, במאה ה-13 בעיר בַּרְצֶלוֹנָה שבספרד. "ספר החינוך" מציין שראוי יותר שכוהנים ולויים ישאו את הספרים, משום כבוד התורה, אך לא רומז דבר על הבעייתיות בעצם המנהג.

כך גם נהג רבי אריה לֵיבּ גִּינְצְבּוּרְג, בעל "שאגת אריה" ורבה של מֵץ שבצרפת, כשקיבל את פני אחיו של המלך לוּאִי ה-16, מי שהפך לימים בעצמו למלך לוּאִי ה-18. כך נהגו רבני ירושלים, רבי יעקב שאול אֶלְיָשָׁר ורבי שמואל מִסַּלַנְט, כשקיבלו את פניו של וִילֶהְלַם השני קיסר גרמניה.

מי שככל הנראה זכה לפגוש ספרי תורה יותר מכל שליט אחר אי פעם, הוא מן הסתם הקיסר ירום הודו, פְרַנְץ יוּזֶץ קיסר אוסטריה. ב-68 שנות שלטונו ביקר הקיסר שוב ושוב בערים שבהן ישבו יהודים. בשנת תר"ל (1869) קיבלו את פניו בירושלים הראשון לציון רבי אברהם אשכנזי והרב האשכנזי רבי מאיר אוֹיֶרְבַּךְ בעל "אמרי בינה" כשספרי תורה בידיהם. בשנת תר"מ (1880) ביקר בקְרָאקָא, שם קיבל את פניו רב העיר רבי שמעון סופר בעל "מכתב סופר" ובנו של ה"חתם סופר" כשספר תורה בידו. בשנת תרמ"ט (1889) חלף הקיסר ברכבת שעל מסילת הברזל על פני וִישְׁנִיצָה שבמחוז לובלין בפולין, והרכבת עצרה שם לשעה קלה. על הרציף עמדו נכבדי הקהילה היהודית ובראשם רבי שלמה הַלְבֶּרְשְׁטַם, לימים מהר"ש הראשון מבאבוב, כשספר תורה בידו.

ובכן, מנהג ישראל הוא!

הפוסקים שנדרשו להצדיק את המנהג הזה, נעזרו בסוגייה במסכת ברכות. הגמרא מספרת על חכם בשם רבי אלעזר בן צדוק שסיפר מעשה שאירע לו. פעם אחת הגיע המלך לביקור, וברצותו לראות את פני המלך רץ מהר ודילג על פני ארונות מתים. רבי אלעזר היה כהן שאסור לו להיטמא למתים, ואף על פי כן חלף מעל ארונות המתים. עצמות מת הנתונות בארון, אם בינן לבין תקרת הארון יש רווח בשיעור טֶפַח – החולף מעל הארון אינו נטמא מן התורה אלא רק בשל גזירת חכמים. רוב ארונות המתים בנויים באופן שיש רווח כזה, ואם כן הדילוג מעליהם אסור לכהנים מגזירת חכמים.

רבי אלעזר בן צדוק עבר אפוא על תקנת חכמים, על דין "מדרבנן", כדי לכבד את המלכות. לדעת הרמב"ם, ההיתר הזה אמור גם בנוגע לכבודו של מלך שאינו יהודי, ואילו לדעת בעל "מגן אברהם" – רק במלכי ישראל. הפוסקים המאוחרים קיבלו את דעת הרמב"ם להלכה.

באופן כללי, מכאן למדו הפוסקים שדינים מדרבנן מתבטלים לצורך כבוד המלכות. אפשר לדון מהו תוקף החיוב הכלל לנהוג כבוד בספר תורה, אך ניתן לומר בפשטות שההוראה שלא להוציא ספר תורה מחוץ למקומו היא תקנה מדרבנן. לפי זה מובן כיצד נהגו להקל בהוצאת הספרים לקבלת פני המלך: זהו דין מדרבנן הנדחה מפני כבוד המלכות.

באחת הפעמים שרבי שמעון סופר מקראקא נאלץ לצאת ולקבל את פני הקיסר עם ספר תורה, נפל ביקורו של הקיסר ביום הכיפורים. הוא התחבט בשאלה כיצד להוציא את הספר אל רשות הרבים והתייעץ על כך עם אחיו, רבי אברהם שמואל בנימין סופר בעל "כתב סופר" ורבה של פְּרֶשְׂבּוּרְג. השניים העלו הצעות שונות כיצד להוציא את הספר באופן שהוצאתו תהיה אסורה רק מדרבנן, ואין לנו כאן המקום להאריך בפירוטן.

נראה שחרף ההיתר והמנהג המקובל בישראל, חכמי סרגוסה ביקשו להחמיר על עצמם ונמנעו מהוצאת הספרים עצמם. רצה ה' את מעשיהם וזימן להם נס נפלא.

יום נעים ופורה !