במכתב למשגיח בישיבה בה למד בנו מותח הרב מיכאל אברהם ביקורת חריפה על חוסר ההתמודדות של מחנכים בישיבות עם שאלות באמונה של צעירים ועם דעות אחרות בכלל. במקום לנסות להתמודד עם הבעיות של הצעיר ולהציע פתרון ותשובה, מבכרים המחנכים לנקוט בגישת ההרחקה – לאסור את הכל ולנסות למנוע חשיפה לכל דבר שאינו הקו הטהרני של הישיבה:
לכב’ הרב … משגיח דישיבת …
שלום רב
בעת עזיבתו של בני … את הישיבה, מצאתי לנכון לכתוב כמה מילים. ראשית, להודות על הטובה, ואחר כך להוסיף עוד נושאים כלליים שנראים לי חשובים עד למאד, ואשמח אם תחשבו עליהם…
כללית אני מתרשם שהישיבה מתנהלת באווירה סגורה מאד (אינני מתכוין ללחץ התנהגותי ומשמעתי על הבחורים, אלא להשקפה ולפתיחות הרעיונית). לדוגמא, מספריית הישיבה הוצא ח”ד של ה’שרידי אש’ וכדו’. הרב … חיווה דעתו באוזני התלמידים כמה וכמה פעמים על כמה גדולי ישראל בצורה לא הולמת, הכל לפי מה שנראה בעיניו כ’השקפה’ נכונה או לא נכונה (ואני לא מדבר על מזרוחניקעס, ה’ ירחם, שבהם כידוע מצווה לזלזל, אלא גם בתוך המחנה החרדי), תוך ביטויים של צמצום ושטחיות מחפירים בהתבוננותו. אעיר כי אותי אישית זה הפתיע מאד, שכן מניסיוני בדרך כלל אנשים מבוגרים הם מאוזנים ושקולים יותר, והקנאות מאפיינת את הצעירים יותר שגדלו בתוך השטיבל ואינם מכירים שום דבר אחר, ובוחנים הכל דרך הסיסמאות (בד”כ הלא כ”כ מבוססות) שהם ניזונו מהן.
לענ”ד זהו חינוך קלוקל, הרסני, ואף מזיק. הוא מצביע בעיקר על חשש ופחד, ועל חוסר יכולת, ובהחלט לא על השקפה נכונה ואמיתית, או על שלימות והרמוניה. לענ”ד זה גם המסר המשודר לתלמידים בהתנהגות כזו (וידועות ההלצות על המשגיחים בישיבות, שהן תוצאה של התייחסויות כאלה, בין היתר)…
חינוך שעיקרו הוא מצוות לא תעשה הוא חינוך בעייתי: אסור לנהוג. אסור לקרוא ספרות יפה. אסור ללמוד שום חכמה חיצונית. אסור לשמוע מוסיקה. אסור להסתובב בשום מקום. אסור לטייל. אסור לעסוק בשום דבר שאינו במסגרת המאד מצומצמת אותה מתווה הישיבה. אסור ללמוד מקצוע, ואף לעסוק בו. אסור להקל בהלכה במקום שבו נהגו העולם להחמיר, גם אם אין לכך בסיס של ממש. אסור להיפגש עם אנשים, או לחשוב על רעיונות שהם ‘מבחוץ’. אין לעסוק באמנות בצורה כלשהי. ספרי ילדים בנויים בצורה סטריאוטיפית ומזיקה. מידע מסוגים שונים מצונזר בצורה בוטה וגסה, ומוצג באופן חד צדדי ומגמתי. ההיסטוריה, הן החרדית והן הכללית (עד כמה שבכלל עוסקים בה), משוכתבת בצורה לא אמינה. אסור לשאול שאלות ולהעלות נושאים מציקים. אין להתלבש באופן שאינו כמקובל. ועוד ועוד…
כאשר הכל אסור והכל מסוכן, בין מה שבאמת אסור ומסוכן ובין מה שלא. כאשר מכל דבר יש להתרחק, והעולם כולו הוא אוסף ניסיונות ריקים מתוכן ‘ואין לנו שיור רק התורה הזאת’, אז קורה מה שקרה לחווה עם איסור הנגיעה בעץ. כאשר לא מכירים מאומה ממה שקורה בחוץ, והרי יש שם דברים שהם בעלי ערך, אז זהו חינוך מדכא. בסופו של דבר, למרבה האירוניה, הוא יוצר פעמים רבות הערצה למה שקורה בחוץ, שמבוססת בעיקר על חוסר היכרות וחוסר בטחון (כמה תלמידים שיפגשו איש אקדמיה, או ספר, יעיזו בכלל להתמודד אתו, ויחושו בטחון לעשות זאת?). איסורים גורפים והסתגרות מצביעים על חוסר יכולת להתמודד, ומשדרים מסר כזה בעוצמה רבה לתלמידים. דרך כל כך מצומצמת מעוררת בלב מחשבות נוגות על הרוחב והעוצמה של התורה. אין צורך לציין שגם רוב גדול של הציבור אינו יכול לחיות כך, ואז הוא נכנס למבוכות ולפוילשטיקים, ולעניינים מחתרתיים…
