האדמה רועדת? ברוך השם!

היום, ו' בכסלו, לפני חמש מאות וששים ואחת שנה (בשנת רי"ח, 1457) ניגף לַסְלוֹ החמישי מלך הונגריה במגפה, ומת בפתע כשהוא בן 17 שנה בלבד. לסלו הוא בנו של אַלְבְּרֶכְט השני מלך גרמניה, ששלושים ושבע שנים לפני כן (בשנת 1420) פרע פרעות ביהודי אוסטריה, העלה מאות מהם על המוקד וגירש את כולם מארצו. הוא מת בטרם נולד בנו, וזה הומלך כבן שלושה חדשים למלך הונגריה.

היום, ו' בכסלו, לפני מאתים וחמישים ותשע שנה (בשנת תק"ך, 1759), פקדה את העיר צפת רעידת אדמה עזה והחריבה את מעט הבתים שנותרו בה אחר רעש קודם, פחות מחודש לפני כן ביום ט' במרחשון תק"ך. ברעש הראשון נהרגו מאה וארבעה עשר יהודים, וכל היתר ברחו אל ההרים הסמוכים. הקור העז מנע מהם להישאר שם, והם התיישבו בעיר עכו. בודדים מתושבי העיר, האמידים שבהם, שבו לצפת והחלו לבנות את בתיהם מחדש, עד שבא הרעש השני והעיר חרבה עד היסוד. עשרים יהודים נוספים נספו בו.

יהודיה הגולים של צפת שרו במצוקה נוראה, והם פנו אל קהילות ישראל באירופה בבקשה לסיוע בשיקום העיר. עוד קודם לרעידת האדמה, הייתה הקהילה מעונה בעול חוב כספי גדול לשליט הגליל, דַאר אַל-עוּמַאר (ידידנו מיום ד' בכסלו), שכעת הגביל את יציאתם מן העיר עכו עד שישלמו את חובם. על עול החובות נוסף עול כספי השיקום, וההוצאות היו קשות מנשוא. אל אירופה נשלח השד"ר רבי חיים מוֹדַעי, לימים רבה של איזמיר ובעל ספר השו"ת "חיים לעולם". הוא סובב בקהילות משך ארבע שנים, ונחל הצלחה גדולה בגיוס הכספים. בזכותו, החלה קהילת צפת להשתקם ולהיבנות מחדש. בשנת תקל"ז (1777) התיישבו בה החסידים מעליית תלמידי הבעש"ט, והקהילה חזרה לגדולתה.

ובכן, מהו חוט השני החורז בין שני מאורעות אלו? תורתנו הקדושה, כמובן וכמו תמיד… והפעם, משנה בסוף מסכת ברכות העוסקת בברכות רְִאִיָּה שונות. ברכות הראייה אלו ברכות שתיקנו חכמים להיאמר ברגעי התרגשות או התפעמות ממראות חריגים.

ה"תרומת הדשן" וכוכב השביט

נשוב מיד אל המשנה, אך קודם לכן נקרא קטע מרתק מתוך הספר "לקט יושר". זהו ספר שכתב רבי יוסף יוּזְלִין תלמידו של רבי ישראל אִיסֶרְלֶן, מגדולי מנהיגי יהדות אשכנז במאה ה-15 ובעל "תרומת הדשן", ובו הוראות ששמע מפי רבו. כך נאמר שם:

זכורני שפעם אחת עמד כוכב בקיץ בתחילת הלילה, ויש לו זנב כמראה אש ונמשך זנבו כנגד עשרים אמות, ועמד כמה ימים שלא רוצה הגאון ז"ל לראות אותו. לסוף הולך הגאון ז"ל על המגדל העומד ברחוב יהודים בניאושטט לראות הכוכב, כי הכוכב עמד בצד צפון בשיפולי רקיע… ואמר הגאון: הזנב פנה לוינא, ובאותו שנה ניתן סם המות למלך מוינא בקהילת קודש פראג, והוא בן הצורר שעשה גזירה מוינא.

ננסה לפענח את הסיפור המעניין הזה. קודם כל, הסיפור ארע בעיר וִיֵנֶר-נוֹיְשְׁטַט שבאוסטריה, שם כיהן רבי ישראל איסרלן ברבנות בשנים האחרונות לחייו. שנית, קל לזהות שמדובר בכוכב שביט שנראה בשמים, ומשכך אפשר גם לקבוע די בוודאות באיזה שביט מדובר. זהו השביט המפורסם 'הַאלֵי' שזמן ההקפה שלו סביב השמש עומד על 75.3 שנה (מי שעמד על כך הוא אסטרונום אנגלי בשם אֶדְמוֹנְד הַאלֵי, ולכן הכוכב נקרא על שמו). המסלול של 'הַאלֵי' הוא אליפטי, ומשכך המרחק שלו מן השמש אינו קבוע אלא תלוי במיקומו על פני המסלול. כאשר הוא מגיע אל הפֶּרִיהֶלְיוֹן, כלומר אל הנקודה הקרובה ביותר לשמש, הוא ניתן לצפיה בכדור הארץ. כאמור, זה קורה אחת ל-75.3 שנה.

ה' יזכנו באריכות ימים, ונזכה לצפות בו ב-28 ביולי 2061, עוד 42 שנה וחצי. אם תרצו, בליל י"ב באב תתכ"א. מן הסתם תהיו במחנה נופש כלשהו ותוכלו לצפות בו בשטח.

בעל "תרומת הדשן" צפה בו באחד הלילות לאורך כשלושה חודשים, החל מה-9 ביוני 1456, כארבע שנים לפני פטירתו. הכוכב היה קצת 'נמוך' בגובה הרחוב, וכדי לראות אותו נאלץ ר' ישראל לעלות אל 'המגדל העומד ברחוב יהודים'. מדוע בתחילה לא רצה ר' ישראל להביט בו? איננו יודעים והתלמיד אינו מספר לנו. אך בסופו של דבר הוא הלך לראותו, וכשצפה בו אמר את המילים הסתומות: 'הזנב פנה לוינא'.

ייחודיותו של כוכב שביט במבט אנושי הוא שובל האור שנשרך אחריו הנראה כמין זנב. כוכב שביט מורכב בעיקרו ממים קפואים וגזים קפואים, וכאשר הוא מתקרב אל השמש – הגזים משתחררים מחום השמש ומוארים על ידי קרניה. כך נוצר הזנב המרהיב של השביט. ר' ישראל ציין שזנב השביט פונה אל ווינה, כנראה כדי להצביע על המשמעות הסמלית של השביט.

מימי קדם האמינו רבים שהופעתו של כוכב שביט היא אות מבשר רעות. תיעודים קדומים של צפייה בכוכב שביט מלווים תמיד בציון המאורעות הקשים שאירעו סמוך לאחר הופעתו. כנראה שכדי למקד את המקום הרגיש לסכנה בעקבות הופעת השביט, ציין ר' ישראל שזנבו פונה לווינה. תלמידו הכותב, ר' יוסף יוזלין, משלים את דבריו ומציין שכשנה לאחר מכן אכן ארע האסון בווינה, במותו של 'המלך מוינא' בפראג הוא לסלו החמישי, בנו של 'הצורר שעשה גזירה מוינא' הוא אלברכט צורר היהודים.

מברכים ובורחים

והנה הגענו אל חריזתנו. כעת נוכל לדבר על רעידת האדמה ועל הופעת השביט גם יחד… נפתח בלשון המשנה:

על הזִיקִין, ועל הזְוָעוֹת, ועל הברקים, ועל הרעמים, ועל הרוחות, אומר: ברוך שכחו וגבורתו מלא עולם;

על ההרים, ועל הגבעות, ועל הימים, ועל הנהרות, ועל המדברות, אומר: ברוך עושה מעשה בראשית.

כאשר אדם נחשף למראה לא שגרתי, רוחו מתפעמת ולבו רוגש. חכמינו זכרונם לברכה מבקשים לנתב את רגשותינו אל עבודת האלוקים, ולשם כך הם תיקנו ברכות מיוחדות לרגעים כאלו. הרים גבוהים במיוחד, מדברות שוממים או נהרות גדולים, אלו לא מראות שגרתיים, וכך גם רעידות אדמה ('זוועות') או סופות סוערות ('רוחות).

על השאלה 'מאי זיקין' [=מה הם הזיקין], משיב האמורא שמואל: כוכבא דשביט. נראה פשוט וקל, אך הראשונים פירשו זאת בשני אופנים שונים שהתקבלו שניהם להלכה. רש"י פירש כך: "כוכב היורד כחץ ברקיע השמים ממקום למקום וארוך כשבט שהוא יורה, ונראה כמו שפותח רקיע". אם זה נשמע לכם כמו פס האור שיוצר מֶטֶאוֹרוֹאִיד החודר לאַטְמוֹסְפֶירָה, אתם כנראה צודקים.

רמב"ם לעומת זאת פירש כך: "התבניות הנראין בשמים כדמות כוכבים יש להם זנבות", וזה נשמע בהחלט כמו כוכב השביט 'שלנו'. כאמור, שני הפירושים התקבלו להלכה, ולכן הרואה אחת משתי התופעות – מטאור או כוכב שביט, עליו לברך ברכה.

מה הוא מברך? במבט ראשון הדבר מפורש במשנה: "שכוחו וגבורתו מלא עולם". זוהי ברכה שתוקנה על תופעות טבע שנצפות למרחקים, ומבטאות את שליטתו של האלוקים על העולם כולו. אלא שסוגיית הגמרא מעלה תמונה שונה. המשנה חילקה את תופעות הטבע לשתי קבוצות: אלו שבקבוצה הראשונה ברכתן 'שכוחו וגבורתו מלא עולם', ואלו שבשנייה ברכתן 'עושה מעשה בראשית'. הגמרא תמהה, וכי התופעות שבקבוצה הראשונה אינן מעשה בראשית? מדוע לא מברכים גם עליהן 'עושה מעשה בראשית'?!

משיב על כך רבא:

הָתָם [=שם, בחלק הראשון של המשנה] – מברך תַּרְתֵּי [=שתי ברכות], ברוך שכוחו מלא עולם ועושה מעשה בראשית; הָכָא [=כאן, בחלק השני של המשנה] – 'עושה מעשה בראשית' אִיכָּא [=יש], 'שכוחו מלא עולם' לֵיכָּא [=אין].

ההרים, הגבעות, הימים, הנהרות והמדברות אלו תופעות טבע מקומיות ואינן מבטאות את הכוח המלא-עולם, לכן לא מתאים לברך עליהן עושה מעשה בראשית.

רש"י הבין ש"מברך תַּרְתֵּי" שאמר רבא על הזיקין ועל הזוועות, כוונתו שיש לברך בפועל שתי ברכות במקביל. אך שאר הראשונים הבינו שכוונת רבא להותיר את הבחירה ביד האדם: יברך מה שלבו חפץ, 'שכוחו וגבורתו מלא עולם' או 'עושה מעשה בראשית', וכך נפסק להלכה.

אם כן עלתה בידינו הלכה חשובה: מי שמרגיש רעידת אדמה, או צופה בכוכב שביט או במטאור – מברך אחת משתי ברכות. יש לשים לב: את הברכה צריך לברך "תוך כדי דיבור" לתופעת הטבע, דהיינו 2-3 שניות לאחריה. אם אתם בעיצומה של מנוסה מרעידת אדמה, אל תשכחו לברוח ולברך, או לברך ולברוח!

ומה קורה אם ראיתם את כוכב השביט כמה לילות ברציפות? עליכם לברך רק בפעם הראשונה, אלא אם כן חלפו יותר מ-30 יום בין הראשונה לשנייה, שאז יש לברך גם על השנייה. אבל במטאורים, ההלכה שונה. כיון שבכל לילה מדובר במטאורים חדשים – יש לברך פעם אחת בכל לילה. ומכל מקום, אם הלכתם לצפות בליל מטאורים, אין לברך באותו לילה יותר מפעם אחת, גם אם הסחת דעתך בין מטאור אחד לשני.

ומה דינה של רעידת אדמה מתמשכת, בדומה לזו שאירעה בצפת שבין שתי הרעידות הגדולות המשיכה הארץ לרעוד מעט כל לילה? הפוסקים הביאו בשמו של רבי משה בן חביב, הראשון לציון בירושלים במאה ה-17 את ההוראה הבאה:

אם עבר זמן מה בין רעש לרעש, דְּאַסַּח דַּעְתֵּיהּ מִנֵּיהּ [=שהסיח דעתו ממנו] – צריך לחזור ולברך, ואם לאו – אין צריך לחזור ולברך.

כלומר, אין טווח זמן מוגדר (כמו 30 יום) והכל תלוי בתחושה. כנראה שבימי מרחשון הצפתיים של שנת תק"ך לא הוסחה הדעת מן הרעידה כלל וכלל, כיון שהרעידות הקטנות לא פסקו. משכך, לא היו צריכים לחזור ולברך ביום ו' בכסלו.

יום נעים ופורה !