היום, א' בטבת, לפני שלוש מאות ושבע עשרה שנה, נפרדו יהודי ווֹרְמְשׂ מרב הקהילה, רבי יאיר חיים בַּכְרַךְ זצ"ל מחבר ספר השו"ת "חֲווֹת יָאִיר" ומגדולי פוסקי יהדות אשכנז (בשנת תס"ב, 1702).
קהילת וורמש היא מן הקהילות המפוארות בתולדות יהודי אשכנז, ורבים מגדולי ישראל פעלו בה לאורך תקופה בת כאלף שנים. היא אחת משלוש קהילות השוכנות על גדות נהר הרַיְין ונודעות בשמם המשותף: קהילות שו"ם. אלו הן קהילות שְׂפֵּיירָא, מַגֶנְצָא וְווֹרְמַיְיזָא, ובשמותיהן בימינו – שְׂפֶּיֶיר, מַיְינְץ וְווֹרְמְשׂ.
במאה ה-11 פעלה בוורמש ישיבתו של רבי יעקב בן יקר, ובה למד רש"י משך כעשר שנים. מאוחר יותר, בערוב ימיו של רש"י, הייתה קהילת וורמש אחת הנפגעות העיקריות במסע הצלב הראשון, בשנת תתנ"ו (1096). לאורך מאות השנים שלאחר מכן התקיימה בעיר קהילה יהודית חשובה, ובמהלך המאה ה-17 היו רבני הקהילה רבי אברהם שמואל בכרך ובנו רבי משה שמשון בכרך. הנכד, רבי יאיר חיים בכרך, שימש כרב הקהילה בערוב ימיו, למשך כשנתיים בלבד.
הסב, רבי אברהם שמואל בכרך היה נשוי לרבנית המלומדת הגברת חוה, בתו של רבי יצחק כ"ץ חתנו של מהר"ל מפראג. הרבנית חוה בכרך הייתה ידועה כלמדנית ותלמידת-חכמים, ונכדה, בעל "חוות יאיר" הנציח את זכרה בשם ספרו. בהגייה אשכנזית, כך הוא מסביר בהקדמה לספר, "חֲווֹת יאיר" מתפרש כ"יאיר של חוה". היא נישאה לר' אברהם שמואל בכרך בעיר פראג, כשסבה הגדול מהר"ל משתתף בחתונה, ולימים עברה עמו לוורמש כאשר התקבל לרב הקהילה.
הרב אברהם שמואל בכרך לא האריך ימים, וזמן קצר לאחר הגעתו לוורמש הסתלק לבית עולמו. אלמנתו הרבנית חוה נותרה לגור בבית בנה, רבי משה שמשון שישב על כסא אביו, ובשלב מסוים החליטה לעלות לארץ ישראל. חכם מפורסם שעלה באותו זמן לארץ ישראל, רבי ישעיהו הלוי הורוויץ זצ"ל, בעל "שני לוחות הברית" (מכונה בקצרה: הַשְׁלָ"ה), ביקש את ידה והציע לה להינשא לו ולעלות עמו לארץ הקודש, אך היא סירבה. נכדה מספר שהשל"ה אמר על כך: "עוונותי גרמו שלא זכיתי להזדווג לגוף קדוש כזה". הרבנית לא הצליחה להגיע לארץ ישראל, והיא נפטרה בדרכה בטורקיה.
נשים בטלות
ייתכן שנשמר בידינו חידוש הלכתי נאה מן הרבנית חוה, חידוש הנוגע להלכות חנוכה. אחד ממנהגי חג החנוכה הוא מניעתן של נשים מעשיית מלאכה. מקורו של המנהג אינו ברור, וגם תוקפו ההלכתי מעורער. הוא מתועד לראשונה בספרות ההלכה האשכנזית מן המאה ה-13, וטעמים רבים הוצעו לו.
נציין שניים מהם החוזרים ונשנים בספרי ההלכה והמנהג: א. כדי להדגיש את האיסור להשתמש לאור נרות החג; ב. כדי לציין את חלקה של אשה מסוימת בנצחון המקבים. הטעם השני מבוסס על מסורת מפוקפקת מאוד מבחינה היסטורית, זו הקושרת בין מעשה יהודית והוֹלוֹפֶרְנֶס לימי החשמונאים. בתפוצות אחרות, בעיקר בקהילות צפון אפריקה, הזיהוי בין יהודית לחנוכה הביא לפריחתו של חג מיוחד, "עִיד אַל בַּנַּאת" – חג הבנות, המצוין היום א' בטבת, ובו מתכנסות בנות הקהילה למסיבה חגיגית. ייתכן שמקור שני המנהגים, מניעת המלאכה מזה וחג הבנות מזה, בחלקה של בת מתתיהו ואחות חמשת בניו בפרוץ המרד על השלטון היווני, כמתואר במדרשי החג.
מכל מקום, רבים מן הפוסקים לא ראו בעין יפה את מניעת המלאכה בחנוכה, בשל תוצאותיהם השליליות של הבטלה והשיעמום. רוב ככל הפוסקים צמצמו את המנהג והסכימו להגבילו לזמן שנרות החג דולקים, מה שמתאים יותר לטעם הראשון שהזכרנו.
ואולם, רבי יאיר חיים בכרך בספרו "מקור חיים" על "שולחן ערוך" הזכיר את המנהג הרחב יותר, לפיו הנשים נמנעות כל היום מעשיית מלאכה בחנוכה. כתשובה לביקורת הפוסקים על הבטלה והשיעמום הנגררים מכך, כותב הרב בכרך:
ואשה חכמה השיבה: הרי בבית הכנסת הודלקו לכל הציבור ודולקין כל היום.
כלומר, גם אלו הנמנעות מעשיית מלאכה כל היום, מקפידות למעשה רק על עשיית מלאכה בזמן שהנרות דולקים, אלא שהן מחשבות את הזמן על פי הנרות שבבית הכנסת, ואלו דולקים כל היום…
הרב בכרך לא מגלה לנו את שמה של האשה החכמה שהשיבה זאת, אבל אולי נוכל לנחש שהיא סבתו, הרבנית חוה המלומדת. אם אכן כך, נוכל אף לספר היכן ראתה הרבנית את המנהג להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת כל היום כולו: בעיר וורמש!
את מנהגי קהילת וורמש במאה ה-17, תיעד במסירות שמש בית הכנסת בעיר רבי יוּזְפָא שַׁמֶּשׁ. על הדלקת הנרות בבית הכנסת הוא כותב:
בליל שני מסיר שיורי נירות ליל ראשון ומשימין למטה, ומניחין כך דולק בצד המנורה למטה ומשים נרות של ליל שני על המנורה.
נראה שכאשר בא השמש להדליק את הנרות בלילה השני, הוא צריך להוציא קודם את הנרות של הלילה הקודם כשעודם דולקים. כך גם עולה מדבריו של נכדה הרב בכרך, בהגהות שצרף לספר המנהגים של הקהילה:
אם עדיין נרות דולקין משל אתמול במנחה – אין מכבין אותן.
את המנהג היפה הזה ראתה הרבנית מעזרת הנשים בבית הכנסת, ראתה מעשה ונזכרה הלכה, והציעה פשר למנהג אותן נשים הנמנעות מעשיית מלאכה לאורך כל היום…
למה שובתים?
הברקה יפה זו דורשת השלמה. כאמור, את הקשר בין המניעה ממלאכה לנרות הדולקים הסבירו הפוסקים על פי האיסור להשתמש לאור הנרות. נרות בית הכנסת אינם בשימוש כלל, והנשים היושבות בבתיהן אינן צריכות תזכורת שלא להשתמש בנרות הרחוקים מהן…
טעם נוסף שהוזכר בפוסקים יכול אולי לשמש לנו פתרון. כך כותב רבי מרדכי יפה, בעל "הלבוש":
כדי שלא להסיח דעתן מזכר הנס, עושין לפחות אותה שעה כמו יום טוב.
כאשר תיקנו חכמים לחוג את שמונת ימי החנוכה, הם קבעו את אופיים של הימים הללו: "קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה". התואר "ימים טובים" מתפרש בדרך כלל במובן ימים האסורים במלאכה, ואולם את ימי החנוכה לא קבעו כימים האסורים במלאכה אלא כימי הלל והודאה. ההודאה מתבטאת בהזכרת הנס בנוסח התפילה, וגם בהדלקת הנרות.
נשות הבית אינן מדליקות את הנרות בעצמן אלא יוצאות ידי חובתן בנרות שמדליק אב הבית. כנראה שבשל כך ביקשו הנשים לבטא בעצמן את חגיגיות היום, והן קבעו אותן "ימים טובים" על ידי שנמנעו מעשיית מלאכה. כפי שהגברים מציינים את ההודאה לה' על ידי הדלקת הנרות, כך הנשים עושות זאת על ידי ביטול מלאכה בזמן שהנרות דולקים.
על פי טעם זה, אפשר להבין גם את המנהג הרחב ביותר להימנע מעשיית מלאכה כל היום, בשל הנרות הדולקים כל היום בבית הכנסת, כהצעתה של האשה החכמה. עם זאת, רוב ככל הפוסקים הגבילו את ביטול המלאכה לשעות הלילה, ובימינו צומצם המנהג עוד יותר והוא נוהג משך כחצי שעה בלבד משעת הדלקת הנרות.
נציין עוד שנשות ישראל חלוקות במנהגיהן גם בשאלה מאלו מלאכות הן נמנעות. יש המקפידות על כל מלאכה האסורה בשבת, כולל אפייה ובישול, ואילו רוב הנשים נוהגות בשעה זו מנהג "חול המועד", וכל המותר בחול המועד – מותר בזמן זה.
חנוכה במשפחת בכרך
חג החנוכה היה אהוב במיוחד על משפחת הרבנים בכרך. הרב אברהם שמואל בכרך, בעלה של הרבנית חוה וסבו של בעל "חוות יאיר", כתב פיוט נפלא לחג החנוכה, על משקל השיר "מעוז צור". הוא ארוך כפליים מן השיר המקורי, ושם היוצר נעוץ בראשי בתיו: שמואל בר יצחק חזק ואמץ. הנה הבית הראשון:
שַׁדַּי סַלְעִי וּמְצוּדָתִי / לְךָ דּוּמִיָּה תְּהִלָּה / תְּכוֹנֵן הֶגְיוֹן מַחְשַׁבְתִּי / כִּי אֵין בִּלְשׁוֹנָהּ מִלָּה / קְהִלַּת יַעֲקֹב סְגֻלָּה / אַחֲרֵי נִמְכַּר גְאֻלָּה / וְאָשִׁיבָה נָא / שׁוֹפְטַיִךְ כְּבָרִאשׁוֹנָה / וְיוֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה.
בהמשך השיר מקדיש הרב בכרך בית אחד ל"גזירת ההגמון":
בְּהַגִּיעַ עֵת דּוֹדִים / כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה / נִמְסְרוּ בְּנוֹת יְדִידִים / בְּיַד אֲדוֹנִים קָשָׁה / וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ / אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה / אֻמְלְלָה בְּרָעָה / יוֹלֶדֶת הַשִּׁבְעָה / נָפְחָה נַפְשָׁהּ.
ואף למעשה בת מתתיהו הקוראת לאחיה לצאת למרד כנגד היוונים:
יוּדָא מִמִּשְׁפַּחַת הַכֹּהֲנִים / בּוֹ נָתַן ה' תְּשׁוּעָה / לַאֲחוֹתוֹ עִם בֵּן סְגָנִים / עֵת דּוֹדִים הִגִּיעָה / כְּתֹנֶת הַפַּסִּים קָרְעָה / אֵיכָכָה אֶרְאֶה בְּרָעָה / נָתְנָה בְּקוֹלָהּ / עֲשׂוּ כָּלָה / וְאִם לֹא אֵדָעָה.
גם נכדם רבי יאיר חיים בכרך בעל "חוות יאיר" ניסה את כוחו בשיר, וכתב בית נוסף לשיר "מעוז צור":
חוֹקֵר לֵב וָקֶרֶב / רְאֵה נָא בְּעָנְיֵנוּ / יוֹצֵר בֹּקֶר וָעֶרֶב / הַבִּיטָה בְּשִׁפְלוּתֵנוּ / יְהִי קֵץ לְגָלוּתֵנוּ / בְּנֵה בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ / מַגֵּר אַדֶּרֶת / שֵׂעִיר הַגּוֹבֶרֶת / וְתִשְׁכֹּן בְּקִרְבֵּנוּ / מַהֵר וְהוֹאֵל / שְׁלַח הַגּוֹאֵל / מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ.
כדרכם של משוררים מתחילים הוא הציג את שירו בפני החכמים, ואחד מהם ביקר אותו על שני פגמים שמצא בו: א. החרוז נעזר בצורת הריבוי '*נוּ', מה שאין בו חכמה רבה… ב. הפזמון "מעוז צור" מנוסח כולו בגוף ראשון יחיד, ואילו הבית שהוסיף הרב בכרך מנוסח בגוף ראשון רבים.
הרב בכרך לא אמר נואש, והתיישב לערוך את חרוזיו מחדש. הנה הגירסה הסופית בעקבות הערות המבקר:
חוֹקֵר לֵב וָקֶרֶב / אָבִי מַלְכִּי וְקוֹנִי / יוֹצֵר בֹּקֶר וָעֶרֶב / רְאֵה נָא בְּעֹנִי / יָדְךָ הָרֵם עַל מוֹנִי / הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי / מַגֵּר אַדֶּרֶת / שֵׂעִיר הַגּוֹבֶרֶת / נָחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי.
וכדי שלא יבוא המבקר ויעיר על הסיומת השלילית, צרף מיד חתימה חלופית: וְאָז יִגְדַּל שְׂשׂוֹנִי.
יום נעים ופורה וחנוכה שמח !
