צריך עיון > בין הסדרים > היוצר שקם על גולמו

היוצר שקם על גולמו

הלכה עתידנית: דיון מעניין על דמותו האגדית של ה'גולם', עשוי לשמש נקודת מוצא לשאלה אתית-הלכתית באשר ליחס המוסרי הנאות לאדם מלאכותי

כ"ז במרחשון תשע"ט

היום, כ"ז במרחשון, לפני 4,122 שנה, יצאו נח ובניו מן התיבה לאחר המבול ופסעו את פסיעותיהם הראשונות בעולם החדש. עוד באותו יום, בנה נח מזבח והקריב עליו קרבנות מן הבהמות והעופות הטהורים שהיו עמו בתיבה. האלוקים הריח את ניחוח הקרבן ואמר אל לבו: "לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם…", ופנה אל נח ובניו וברכם: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ". הברכה והציווי על יישוב העולם כללו גם אזהרה על איסור רציחה: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם".

יום כ"ז במרחשון הוא "חג האנושות" בקרב אנשי קהילת "בני נח" (הנוֹאַחִידֶס, Noahides), קהילת לווין של הדת היהודית שעליה נמנים עשרות אלפי מאמינים ברחבי העולם, המחויבים לשמירת שבע מצוות בני נח בהתאם ומתוך מחויבות לדת היהודית. ביום זה הם מציינים את רגעי הבראשית של האנושות, ומקבלים על עצמם מחדש את שבע המצוות שנצטוו נח ובניו בצאתם מן התיבה.

היום, כ"ז במרחשון, לפני שבעים ושש שנה עלה הכורת על קהילה יהודית מפוארת בת חמש מאות שנה, היא קהילת יהודי חֶלֶם השוכנת מזרחית לעיר לובלין בפולין. מיד עם כיבוש העיר בראשית מלחמת העולם השניה, החלו הנאצים לרדוף את יהודיה. משך כשנתיים (מתחילת שנת תש"א, סוף 1940) הוחזקו היהודים בגטו שממנו נשלחו כפעם בפעם אל מחנה ההשמדה סוֹבִּיבּוֹר הסמוך. ביום כ"ז במרחשון תש"ג (7 בנובמבר 1942) בוצעה האקציה האחרונה, וחמש מאות שנות יהדות באו אל קיצן.

בשל נסיבות שלא התבררו כל צרכן, שמה של חֶלֶם שגור בפי העם כסמל לטפשות, ואגדות על אנשי או 'חכמי' העיר חלם הן מנכסי הברזל של הפולקלור היהודי. לא ידוע על בסיס מציאותי לסְטֶרֶיאוֹטִיפּ הזה על יהודי חלם, ואדרבה, בתולדות יהודי אירופה כרוך שם העיר חלם עם זכרם של מאורות רבים מאומתנו, ביניהם רבי שלמה מחֶעלְמָא (=חֶלֶם) בעל "מרכבת המשנה" מגדולי חכמי ישראל במאה ה-18.

לזכרם של קדושי חלם, שנפלו קרבן למזימה האנטי-אנושית הגדולה בתולדות האנושות, נעיין בהלכה מעניינת הנוגעת לאיסור שפיכות דמים ואשר נידונה בעיקר סביב סיפור נפלא על העיר חלם.

במהלך המאה ה-16 כיהן כרב העיר חלם רבי אליהו בעל שם, תלמיד המהרש"ל. ר' אליהו היה מן החכמים המובהקים בדורו ומחילופי אגרותיו עם גדולי הזמן ניכר שכיבדוהו מאוד, אך פרסומו בא לו דווקא בשל עיסוקו המקצועי. כפי שמלמד הכינוי שהוצמד לשמו, "בעל שם", ר' אליהו רבה של חלם עסק בקבלה מעשית. כלומר, בהפקת תוצאות מעשיות מעיסוק בצירופי שמות הקודש. 'בעלי שם' היו תופעה נפוצה מאוד בעולמם של יהודי פולין, והם היו ככל בעלי המקצוע בעם, מהם טובים יותר ומהם טובים פחות. מהם נודעים כתלמידי חכמים ומהם כפשוטי העם. הרב מחלם, ר' אליהו בעל שם הוא מן היחידים שנודעו כגדולי תורה מובהקים בדורם, ועם זאת עסקו באופן שוטף במתן שירותי רפואה וישועה על ידי שמות הקודש.

פרט לתשובות הלכתיות בודדות בספרות הזמן, מתורתו של ר' אליהו בעל שם לא נותר כמעט דבר. עם זאת, בזכרון העממי של יהודי פולין שמו נישא לתהילה. כבר סמוך לאחר פטירתו של ר' אליהו, סופר עליו הסיפור הבא:

…ואני שמעתי בוודאי ובבירור מכמה אנשים מהוגנים שאיש אחד היה קרוב לזמנינו בקהילת קודש חעלם, ושמו ר' אליה בעל שם, שעשה בריה מגולם וצורה והיה עושה עבודת פרק זמן, והיה תולה על צווארו שם של אמת, עד שלבסוף לאיזה סיבה לקח מצווארו השם וחזר לעפרו.

ובכן, ר' אליהו בעל שם ברא גולם! מעשה בריאת הגולם ביד ר' אליהו היה נפוץ מאוד בקהילת חלם, ומאות שנים לאחר פטירתו עוד נפוצו חוברות כתבי-יד המספרות תהילות מעשה הגולם וישועותיו. הסיפור הנכרכים בשמו של הגולם מחלם תואמים להפליא את מעשיות הגולם הספרותי הידוע יותר, הגולם מפראג, ושימשו ככל הנראה מקור ליוצריו.

מעבר לייתרון ההיסטורי, הגולם מחלם נהנה גם מייתרון נוסף. הוא זכה לקבל צורה הלכתית, בדמות דיון מעניין בספרי ההלכה של צאצאי ר' אליהו. נינתו של ר' אליהו, רחל אשת רבי אפרים הכהן בעל שו"ת "שער אפרים", הייתה סבתו של רבי צבי אשכנזי, מחשובי הרבנים באירופה בסוף המאה ה-17, הידוע בחיבורו "חכם צבי". בניו של ר' צבי אשכנזי – דור שמיני לר' אליהו – נודעו אף הם בשערי תורה, הלא הם רבי יעקב מעמדין ורבי אברהם משולם זלמן, רבה של אוֹסְטְרוֹ שבאוקראינה.

האב ושני בניו עסקו שלושתם בספריהם בשאלת מעמדו ההלכתי של הגולם. הנה לפנינו אדם בעל צורה, ככל בני האדם, אך ללא אב ואם מולידים בדרך הטבע. האם מעמדו כאדם ממש, שההורג אותו נחשב רוצח וחייב מיתה? אפשר לכוון גבוה יותר, כפי שעשה ה"חכם צבי", ולשאול אולי הוא אף נחשב יהודי?! הלא אביו 'מולידו' הוא ר' אליהו בעל שם, יהודי נכבד לכל הדעות, אם כן שמא גם 'בנו' יציר כפיו ייחשב אף הוא יהודי?!

איך הורגים גולם? אולי גם בדרכים הישנות להריגת אדם, אך המסורת מלמדת על דרך נקייה יותר, אם כי קצת מסוכנת. הנה הדרך שבה סיים ר' אליהו בעל שם בעצמו את חיי הגולם שלו, כפי שמספר נין-נינתו רבי יעקב מעמדין:

אזכיר כאן מה ששמעתי מפה קדוש אבי מאור הגולה זכרו לברכה, מה שקרה באותו שנוצר על ידי זקנו הגאון רבי אליהו בעל שם זכרו לברכה, כי אחר שראהו הולך וגדל מאוד, נתיירא שלא יחריב העולם, על כן לקח ונתק ממנו השם שהיה דבוק עדיין במצחו, ועל ידי זה נתבטל ושב לעפרו. אבל הזיקו ועשה בו שריטה בפניו בעוד שנתעסק בנתיקת השם ממנו בחזקה.

אולי הסיפור הזה הוא מקור הביטוי 'הגולם שקם על יוצרו'?

מכל מקום, אנו יכולים ללמוד ממעשיו של ר' אליהו שאין מניעה להפסיק את חייו של הגולם על ידי נטילת שם הקודש המחייה אותו. סיפור דומה מופיע כבר בגמרא, במסכת סנהדרין:

רבא ברא גברא שדריה לקמיה דר' זירא הוה קא משתעי בהדיה ולא הוה קא מהדר ליה אמר ליה מן חבריא את הדר לעפריך[=האמורא רבא ברא גבר, שְׁלָחוֹ לפני האמורא רב זירא. היה רב זירא משוחח עמו ולא היה משיב לו, אמר לו רב זירא: מיצירת החברים אתה, שוב לעפרך!].

בדומה לנטילת השם, האמורא רב זירא מפסיק את חייו של הגולם בפקודה: "שוב לעפרך"! נראה אפוא שאין בפעולה כזו משום איסור רציחה, אך האם באותה מידה ניתן גם להרוג אותו בידים? אנו שואלים כמובן על האפשרות ההלכתית בלבד, בהיעדר נסיון מצטבר עם גלמים, איננו יודעים לומר דבר על האפשרות המציאותית להרוג גולם בחרב…

 

'אדם הנוצר בתוך אדם'

דיונו של ה"חכם צבי" בסוגיה זו הוא מרתק ואף מתמיה. הוא פותח בשאלה אם ניתן לצרף אותו למנין, בעוד שפשוט לו שמותר להרגו! ברוח זו, הוא מגייס את מעשה ר' זירא כדי להוכיח ממנו שאי אפשר לצרף את הגולם למניין. אם הייתה לגולם תועלת כל שהיא, בכך שהוא מצטרף למניין, לא היה ר' זירא מסיים את חייו ("בל תשחית")!

הפוסקים שבאו אחר ה"חכם צבי" תמהו מאוד בדבריו, והתקשו לקבל מצב הלכתי שבו מותר להרוג יצור, מתוקף היותו בלתי-אדם, אך בו זמנית ייתכן שהוא מצטרף למניין כאדם מישראל. אלא שה"חכם צבי" ביסס את ההיתר להרגו על יסוד פרשנות לשון הכתוב, "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ", ואלו דבריו:

שופך דם האדם באדם דמו ישפך – דווקא אדם הנוצר תוך אדם דהיינו עובר הנוצר במעי אמו הוא דחייב עליה משום שפיכות דמים; יצא ההוא גברא [=אותו הגבר, הגולם] דְּבָרָא רבא, שלא נעשה במעי אשה.

כאן אנו מגיעים סוף-סוף אל ההשלכות המעשיות של הדיון המעניין הזה, על אודות מעמדו של הגולם.

ה"חכם צבי" קובע באופן קטגורי שאיסור שפיכות דמים אינו נוהג אלא ב'אדם הנוצר תוך אדם', כלומר כזה הנוצר בדרך הטבעית הרגילה. כנראה שבשל הקביעה הזו, יכול ה"חכם צבי" להמשיך ולדון בשאלה אם הוא מצטרף למניין. לדעתו, היצור הזה שלפנינו הוא אכן אדם, ואם כן אולי אף אדם ישראל, אלא שאיסור שפיכות דמים לא נאמר בו.

זה מזכיר לנו יצור נוסף שניתן לראות בו אדם, ועם זאת לדון האם איסור רציחה נוהג בו. עובר במעי אמו! שם אנו מוצאים דרשה הפוכה מלשון הכתוב, ולפיה בני נח מוזהרים על הריגת עוברים דווקא בשל הכתוב "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ" – שופך דמו של אדם הנמצא בתוך אדם אחר, דמו יישפך. כנראה שה"חכם צבי" גוזר מכך גם את המשמעות ההפוכה: מי שיצירתו אינה בדרך של 'האדם באדם' – איננו מוזהרים על שפיכת דמו.

נפליג אל כנפי הדמיון ונעסוק לרגע במדע עתידני. בהינתן האפשרות לברוא אדם מלאכותי, גולם מדעי, העומד בכל המאפיינים המדעיים של 'אדם'. מה יהיה דינו לדעת ה"חכם צבי"? נראה לכאורה שיהיה מותר להרוג אותו. כל עוד הוא לא נוצר בדרך הטבעית, 'אדם הנוצר תוך אדם', אין הוא בכלל איסור שפיכות דמים!

ומה דינו של אדם שייווצר על ידי הפריית תאים במעבדה, כשכל תהליך יצירתו עד עמידתו על רגליו יהיה במעבדה ולא ברחמה של אשה, האם גם אותו ניתן להרוג?! אולי אם יסודו ברקמה אנושית, שוב הוא בכלל האיסור?!

אין ספק שצאצאינו יעסקו בשאלות אלו, ואין ספק שדברי ה"חכם צבי" מחשובי הפוסקים, ישמשו מקור חשוב בסוגיה.

 

'רוּחַ מְמַלְלָא'

אלא שרבו הפוסקים החולקים עליו וקובעים אמת מידה שונה. לדעתם, הקובע את המהות 'אדם' הוא יכולת הדיבור. אם הגולם שלפנינו מסוגל לדבר, הרי הוא אדם ואסור להורגו. בשל כך, הם אומרים, רב זירא לא פקד על הגולם שברא רָבָא "שוב לעפרך" עד שווידא שאין הוא מדבר.

האדם מתואר במקרא כ'נֶפֶשׁ חַיָּה', שפירושו על פי תרגום אונקלוס: "רוּחַ מְמַלְלָא". כוח הדיבר הוא שמבחין בין האדם לשאר בעלי החיים, שהריגתם הותרה לצורך. ממילא, יש לקבוע את זהותו של כל יצור, על פי היכולת הזו: האם הוא בעל כוח דיבור או לא.

כמובן שאין במשמע שאדם שאינו מדבר מותר להרוג אותו… אלא שיצור כזה העומד למבחן אם אדם הוא אם לאו – הדבר ייקבע על פי יכולת הדיבור שלו. מי ששאלת 'אדמיותו' אינה נתונה בספק, כמובן שאיננו זקוק למבחן הזה.

אז אם תכננתם לברוא גולם בדרך כזו או אחרת, תנו דעתכם לשאלה ההלכתית הסבוכה שתתגלגל לפתחכם!

יום נעים ופורה !

תגובה אחת על “היוצר שקם על גולמו

  • נהניתי מאד, בפרט כחובב גדול של תסריטי מדע בדיוני

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל