האם ראוי לקבוע יום אבל מיוחד על השואה? ומה לגבי הוספת קינות לזכר השואה על סדר הנאמר בתשעה באב? שאלות אלו הטרידו את גדולי הרבנים בדור לאחר השואה ועוררו פולמוס בין המצדדים בקביעת סדרי זכרון פורמאליים לאלה המתנגדים לכך. מרדכי מאיר סוקר את הדעות השונות בסוגיא זו, את הנימוקים שכל צד נתן לעמדתו ואת גורלם של הקינות שנכתבו לבסוף על השואה:
מאז סיומה של מלחמת העולם השנייה ועד היום עולה חדשים לבקרים השאלה, כיצד ראוי להנציח את השואה. השאלה עולה בכל רובדי האוכלוסייה ובכל גווניה, אך דומה שהיא קשה במיוחד לציבור האורתודוקסי. קושי זה טמון, לדעתי, לא בבעיה תאולוגית, כפי שאפשר לטעון, אלא בשמרנות המאפיינת עולם דתי. אדם דתי החי על פי מסורת שהתפתחה במשך מאות ואף אלפי שנים, ער לא רק לעובדה שהשואה היא אירוע שחובה להנציחו, אלא גם לכך שבמשך מאות רבות של שנים לא תוקן יום צום חדש וסידור התפילה נשאר די קבוע, כלומר, השינויים שנעשו בו היו קטנים ביותר. במצב זה האדם הדתי קרוע ונבוך בין השמרנות ובין התחושה הפנימית המחייבת לחדש איזושהי צורת הנצחה לשואה. אחת הדרכים שנמצאו להנצחה זו היא אמירת קינות ביום תשעה באב.
בדברים שלהלן אנסה לעמוד על התפתחותה של דרך זו, תוך שימת הדגש בחיפוש הלגיטימציה לצורת הנצחה זו. במרכז המאמר אציג את עמדות הרבנים בסוגיית כתיבת הקינות ובאמירתן ואת נימוקיהם לשלילה או לחיוב. לאחר מכן אביא את רשימת הקינות שנכתבו על השואה ואסקור את דרכי הגעתם אל הציבור הרחב. חשיבות הנושא נובעת משתי סיבות. ראשית, מכיוון שתהליך כתיבת הקינות והכנסתן לסידור נמצא בהתהוות, מעניין לעמוד על אופן התרחשותו. אמנם, מן הראוי שבחינה מדוקדקת של התהוות תופעה תיעשה לאחר סיומה, אך בהיותנו חלק מתהליך זה – כמושפעים וכמשפיעים -נראה שיש מקום וצורך לעקוב אחריו גם במהלכו. שנית, בגלל השמרנות המאפיינת את העולם הדתי בכל הנוגע לסדר התפילה, מרתק לבחון כיצד בכל זאת נכנס קטע חדש לתפילה ובאלו נימוקים – בעד ונגד -נעשה הדבר…
