הראשון הראשון לציון

היום, כ"א בשבט, לפני שלוש מאות ושלושים שנה הלך לבית עולמו הרב הכולל של הקהילה הספרדית בירושלים, רבי משה גַּלַנְטִי זצ"ל (בשנת ה'תמ"ט, 1689). על פי מסורת ירושלמית אחת, רבי משה גלנטי (המכונה הרב הַמָּגֵ"ן; מוצאה של משפחת גַּלַנְטִי מספרד, אם כי מוצא השם כנראה מן המילה gallant בצרפתית שמובנה אָצִילִי) הוא החכם הראשון שהוענק לו באופן רשמי תואר הכבוד "הראשון לציון", במובן החכם הנכבד בירושלים.

משהוקמה "הרבנות הראשית לישראל" בראשית המאה ה-20, סופח התואר "ראשון לציון" לתפקידו של הרב הראשי הספרדי והתפרש כראש הרבנים הספרדיים בארץ ישראל. במובן זה הוא מתפרש עד ימינו אנו, ואולם ראשיתו של התואר ומידת הסמכות הרשמית שהייתה כרוכה בו לוטים בערפל.

בימיו של רבי משה גלנטי זצ"ל, הייתה העיר ירושלים כמו ארץ ישראל כולה תחת שלטון האימפריה העוֹתְ'מַאנִית. עד אמצע המאה ה-19, השלטון העות'מאני נהג שלא להתערב במינויי הרבנים בקהילות שבתחומיו ולרבנות לא היה מעמד ממשלתי רשמי. אלא שהקהילות בעצמן נהגו למנות עליהן רבנים רשמיים מטעמן, וכך בירושלים שימש לאורך המאות ה-16 וה-17 תפקיד "הרב הכולל" כראש הרבנים בעיר.

במחצית השניה של המאה ה-17 חלה צמיחה משמעותית במניין תלמידי החכמים בירושלים. רבי ישראל יעקב חַגִּיז בעל "הלכות קטנות", חתנו של רבי משה גלנטי, הקים בעיר את ישיבת "בית יעקב" בתמיכתם של עשירי העיר לִיווֹרְנוֹ שבאיטליה. בישיבת "בית יעקב" למדו שמונים ושבעה חכמים, והיא הפכה את ירושלים לאבן שואבת לתלמידי חכמים מכל רחבי העולם היהודי הספרדי.

רבי משה גלנטי היה הרב האחרון שכיהן בתור "הרב הכולל", כיון שבערוב ימיו פרו ורבו תלמידי החכמים בעיר וקשה היה למנות חכם אחד ראש על כולם. יש אומרים שעניינו של התואר "ראשון לציון" נועד בעיקרו לצמצם את מעמדו של הרב העליון, ולשימו ראשון ולא ראש. רבי רפאל מרדכי מָלְכִי, רב ורופא בירושלים בשלהי המאה ה-17 מֵצֵר על המצב הזה וכותב:

אני מעיד לפני הקדוש ברוך הוא שבזמן י"ח שנים שאני דר בעיר זו, לעולם היו קנאה ושנאת חינם בין תלמידי חכמים זה לזה, ובין היחידים והתלמידי חכמים, ולא ראיתי בהסדר ותיקון ויישוב ביניהם, לא בתקנות ולא בדינים השייכים בין אדם לחבירו ולא בשום דבר, ודומה ירושלים העיר לעיר פרוצה אשר אין לה חומה דלתים ובריח.

והחנופה עד תשעה קבין הגיעה, והתלמידי חכמים, ובפרט הבחורים, מעיזים פניהם נגד היחידים החשובים הזקנים, והיחידים גוערים בתלמידי חכמים, באופן שמי שיהיה בו יראת שמים רוצה להרחיק נדוד. לכן אני אומר שתיקון הקהל וישיבת ארץ ישראל הוא שיהיה עליהם חכם הקהל, ועל פיו, עם שאר חשובי היחידים, ישגיחו בפרטי העיר.

חרף התיאור הנוגה מנקודת המבט של חכם המבקש להטיל סדרים בהנהגת העיר, ירושלים באותם ימים התפארה בעשרות חכמים מגאוני הדור שתורתם מגן לנו עד ימינו. שתי בנותיו של רבי רפאל מרדכי מלכי נישאו לרבי חזקיה דִּי סִלוּא (בעל "פרי חדש") ורבי משה חַגִּיז, שניהם מפארי גידולי ישיבת "בית יעקב".

רבי משה חגיז היה בנו של מייסד הישיבה רבי ישראל יעקב חגיז ונכדו של רבי משה גלנטי. במות עליו אביו, היה רבי משה כבן שלוש וסבו רבי משה גלנטי אסף אותו אל ביתו וגידלו כבן, לצד התמנותו לראשות הישיבה על כסא חתנו.

אחותו של רבי משה חגיז ונכדתו של רבי משה גלנטי, נישאה לרבי משה בֶּן חַבִּיב, מגזע משפחת חַבִּיבָא-אִבְּן חַבִּיב ממגורשי ספרד היושבים בסַלוֹנִיקִי שביוון (מחבר הספרים הנודעים "גט פשוט" ו"שֵׁמוֹת בארץ"). כשנפטרה בגיל צעיר, נשא רבי משה בן חביב את אחות סבה, רבי משה גלנטי. עם פטירת רבי משה גלנטי, ישב רבי משה בן חביב על כסאו וכיהן כראש ישיבת "בית יעקב". בתו שלו נישאה לרבי מָכִיר כּוּלִי, אביו של רבי יעקב כּוּלִי מחבר הספר "ילקוט מעם לועז".

המסורת המייחסת לראשונה את התואר "ראשון לציון" לרבי משה גלנטי, מספרת כי אחר מותו נתמנה חתן בתו ולימים גיסו רבי משה בן חביב לתפקיד אחריו. אלא שכאמור, איננו יודעים בוודאות אם אכן כונו אלו "ראשון לציון", ומהי הסמכות המעשית שעמדה מאחורי תואר הכבוד הזה. רק כמאה וחמישים שנה לאחר פטירת רבי משה גלנטי, במחצית המאה ה-19, אנו יודעים בוודאות כי לתואר "ראשון לציון" הייתה משמעות של ממש. בשנת ה'תר"ב (1842) הסדיר השלטון העות'מאני את תפקיד הרב הראשי ליהודי ארץ ישראל והעניק "פִירְמַאן" – צַו מלכותי רשמי לרבי חיים אברהם גָּאגִין הממנה אותו לתפקיד "חכם בַּאשִׁי" ובכלל זה בעל התואר "ראשון לציון".

מכל מקום, נראה כי משך דורות רבים נעשה נסיון למסד את מעמדו של המובחר שברבני ירושלים, ניסיון שברוב השנים לא עלה יפה. לכבודו של "הרב הכולל" רבי משה גלנטי, נעיין אפוא במושג הלכתי עמום המשמש הרבה בפי הבריות, והוא "גדול הדור".

 

הרב הגדול ביותר

כמו כל מערכת סמכותית, גם פסיקת הלכה והוראתה אמורות להיות בעלות מבנה הייררכי מוגדר היטב. לולי כן, תתקשה המערכת לתפקד באופן תקין ולהתפתח מדור לדור. זוהי הנחה פשוטה שנראית לנו אינטואיטיבית, אלא שיישומה בפועל הוא מן השאלות המורכבות והמסועפות בעולם ההלכה.

באופן עקרוני ומבלי להיכנס לפרטים, אפשר לזהות שני מבנים הייררכים בהלכה: א. סמכותו של בית הדין הגדול היושב בלשכת הגזית בבית המקדש בירושלים; ב. סמכותו של רב מובהק. שתי הסמכויות אינן שוות, אך שתיהן מצמצמות במידה מסוימת את המרחב העצמאי של תלמיד חכם.

בית הדין הגדול שואב את סמכותו ממִצוַת עשה "וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ" ומִצוַת לא תעשה "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל". האזהרה שלא לסור מדבריהם כוללת אף עונש מיתה המוּשָׁת על חכם המורה למעשה שלא כדברי בית הדין הגדול. סמכותו של רב מובהק, לעומת זאת, מקורה במִצווֹת כיבוד ומורא הרב ואין על התלמיד המֵפֵר אותה עונש מיתה בידי אדם.

מעבר להבדל הבסיסי הנוגע לענישה, בין שתי הסמכויות קיימים הבדלים רבים אחרים. כאשר מתקבלת הכרעה בבית הדין הגדול לאחר שנשמעו הדעות השונות, אסור לחכם מישראל להורות בניגוד לדעתם גם אם בידו ראיות ברורות לדעתו. ביחס לרב מובהק, לעומת זאת, פסק הרמ"א להלכה:

מותר לחלוק עליו באיזה פסק או הוראה אם יש לו ראיות והוכחות לדבריו שהדין עמו.

אלא שעם זאת, בשל החובה לנהוג מורא ברב מובהק, אסור לתלמיד להורות הלכה בפני רבו המובהק, בין אם הוא מורה כדעתו ובין אם הוא חולק עליו. על התלמיד להימנע מהוראת הלכה בכלל בפני רבו.

מהו התחום הנקרא "בפני רבו"? בתלמוד אנו מוצאים קו גבול העובר במרחק שלוש פַּרְסוֹת ממושבו של הרב, שהן שנים עשר מִיל שהם 24,000 אמה שהן כ-12 ק"מ. דינו של תלמיד הנתון בתוך התחום הזה שונה מדינו של תלמיד הנתון מחוצה לו, אלא שמפרשי התלמוד נחלקו בשאלה מה בדיוק ההבדל בין השניים.

המסקנה העולה מפסקי ה"שולחן ערוך" והרמ"א היא שבתוך התחום הזה אסור לתלמיד להורות הלכה בפני רבו המובהק, גם באופן אקראי וגם אם רבו נותן לו רשות לעשות זאת, בעוד מחוץ לתחום הזה רשאי תלמיד להורות הלכה באופן אקראי, ואם רבו נותן לו רשות – גם באופן קבוע.

כיון שכך, מתברר שתלמיד אינו יכול להורות הלכה באופן קבוע בשום מקום בעולם, אלא אם כן רבו נותן לו רשות לעשות זאת. אמנם הוא רשאי לחלוק עליו באופן אישי, כמבואר, אך אינו יכול לעסוק בהוראת הלכה אלא אם כן קיבל רשות מרבו.

בנוגע להלכות אחרות הנוגעות ל"רב מובהק", התואר הזה לא בקלות ניתן לאדם. ההגדרה הבסיסית היא מי "שרוב חכמתו ממנו", ורבים מן הפוסקים האחרונים ציינו שעם השנים והשינויים בתבניות ההוראה ולימוד התורה – הלך התואר "רב מובהק" ונהיה שכיח פחות ופחות. אלא שבנוגע לאיסור ההוראה בפני הרב, יש אומרים ש"רב מובהק" אינו דווקא מי שרוב חכמתו ממנו, אלא כל מי שאדם תופס את עצמו ביחס אליו כ"תלמיד". כך או כך, איסור ההוראה בפני הרב אמור ביחס למי שאדם למד ממנו תורה והוא תופס את עצמו כתלמידו.

והנה, לפנינו הלכה אחת המובאת בספר "בית חדש", פירושו של רבי יואל סִירְקִישׁ מקראקא על ספר "ארבעה טורים" של רבי יעקב בן הרא"ש:

אסור להורות בפני גדול הדור, אף על פי שלא למד ממנו שום דבר.

כך, בפשטות, מופיע לפנינו המושג "גדול הדור" כשהוא טעון משמעות הלכתית חמורה. אין זה המקום היחיד שבו הוא מופיע. גם בנוגע לחובת הכבוד הנוהג ברב מובהק, פסק ה"שולחן ערוך":

אם הוא מופלג בחכמה, אפילו אינו רבו – דינו כרבו מובהק.

והרמ"א מתרגם את דבריו למציאות החברתית:

מי שהוא 'גדול הדור', ומפורסם בדורו בכך – נקרא מופלג בחכמה.

כלומר, את "גדול הדור" צריך לכבד כדרך שחייבים לכבד את הרב המובהק, גם אם לא למדנו ממנו דבר. החובה לנהוג ב"גדול הדור" כרב מובהק, הן לעניין הכבוד והן לעניין המורא האוסר להורות בפניו, מקורה בדברי הראשונים האשכנזים סביב סוגיה מעניינת בתלמוד.

הגמרא מספרת את שאירע בשעה שהעלתה חנה את שמואל בנה הקטן אל המשכן בשִׁילֹה. הנער המבקר במשכן לראשונה ראה שהכהנים מקפידים שלא לשחוט קרבן אלא על ידי כהן, והוא פנה אליהם והורה להם ששחיטת קרבן כשרה גם במי שאינו כהן ("זָר"). עֵלִי הכהן, שופט ישראל ובפשטות "גדול הדור", שמע את דבריו והורה להביא את הנער בפניו. הוא שאל אותו מנין למד זאת, וכשאמר לו שמואל את נימוקיו הסכים עלי לדבריו, אך אמר לו: "אמנם טוב אמרת, אך מורה הלכה בפני רבך אתה וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה" (זוהי מיתה בידי שמים; כאמור, אין עונש מיתה בידי אדם על המפר את מורא רבו).

מדוע עלי הכהן הוא רבו המובהק של שמואל? והלא ברגעים אלו שמואל מגיע לראשונה אל המשכן בשִׁילֹה, ואם כן לא למד עדיין דבר מפי עלי?! כך שואלים בעלי התוספות על אתר, וזו תשובתם:

אף על פי שלא למד עדיין בפניו, מכל מקום גדול הדור היה ובא ללמוד לפניו.

הגאון רבי עקיבא אֵיגֶר, רבה של פּוֹזְנָן שבמערב פולין ומגדולי חכמי ישראל במאה ה-19, היה נוהג לציין בשולי גליונות כרכי התלמוד שלו הערות קצרות. אלו כוללות לעתים שאלות קצרות, יסודיות ומטרידות, וכן הפניות לחידושים המובלעים בספרים שאינם מוקדשים לפרשנות התלמוד. באי בית המדרש רגילים שלא לעבור בדילוג על אף אחת מהערותיו הקצרות של רבי עקיבא איגר, כיון שהנסיון מלמד שכאשר הוא מפנה לספר כלשהו – תמיד תימצא שם הערה חשובה להבנת הסוגיה.

בשולי תשובת בעלי התוספות "גדול הדור היה ובא ללמוד לפניו", מפנה רבי עקיבא איגר את הלומדים לעיין בספר "תרומת הדשן" הכולל את פסקיו של רבי ישראל אִיסֶרְלֶן, ממנהיגי יהדות אשכנז במאה ה-15. העיון שם חושף בפנינו דיון מעניין בדברי תוספות.

המשפט הקצר של בעלי התוספות מורכב משתי צלעות המאוגדות באות וא"ו החיבור. ניתן לפרש את המשפט הזה בשתי דרכים: בדרך האחת, הוא כולל היגד אחד ("בא ללמוד לפניו") עם נימוק מקדים (כיון ש"גדול הדור היה"), ואילו בדרך השניה הוא כולל שני היגדים נפרדים (גם "גדול הדור היה" וגם "בא ללמוד לפניו").

לפי הדרך הראשונה, שמואל היה חייב לנהוג כבוד ומורא בפני עלי הכהן רק מפני שבא ללמוד לפניו; לפי הדרך השניה, לעומת זאת, שמואל היה חייב כן גם מסיבה נוספת: כיון שעלי הכהן "גדול הדור היה".

בעל "תרומת הדשן" מעדיף את הדרך השניה, ומשכך עלתה בידו הלכה שכל אדם מישראל חייב לנהוג כבוד ומורא ב"גדול הדור", גם אם לא למד ממנו דבר ואף אין בדעתו ללמוד ממנו בעתיד!

זהו מקור ההלכה שמצאנו בדברי הרמ"א ובדברי רבי יואל סירקיש. "גדול הדור" נידון כרב מובהק, הן לעניין הכבוד והן לעניין המורא.

 

הלכות "גדול הדור" למעשה

ההלכה הזו מותירה אותנו עם תהיות רבות. כזכור, תלמיד הראוי להוראה צריך לקבל את רשותו המפורשת של רבו המובהק, כדי שיוכל להורות באופן קבוע. לולי כן, אסור לו להורות קביעות בשום מקום בעולם. אם דינו של "גדול הדור" שווה לדינו של רב מובהק, האם יש ללמוד מכך שכל אדם הראוי להורות צריך ליטול את רשותו של גדול הדור?! לא שמענו דבר כזה מעולם, לא בספרות ההלכה ולא במנהג ישראל.

מעבר לכך, מיהו "גדול הדור"?! עלי הכהן היה השופט העליון של עם ישראל, בתקופה שהעם כולו היה בארץ ישראל בלבד. בתפוצות הגולה, האם ניתן בכלל לדבר על "גדול הדור"? ותודעתם של מי היא הקובעת את זהותו של "גדול הדור"? סביר להניח שתודעתם של המון העם אינה מספיקה לכך, אך כיצד נקבע אפוא את זהותו? הרמ"א נתן לנו סימן זיהוי סתמי: "ומפורסם בדורו בכך" (שהוא "גדול הדור"). אולי זו קביעה שניתן לקבל רק כאשר אין עוררין עליה?

ייתכן שנטילת הרשות מ"גדול הדור" לא נהגה מעולם, מתוך הנחה אינטואיטיבית שגם אם קיים בדור חכם הראוי לתואר, מן הסתם הוא נותן רשות מראש לכל תלמיד הראוי להוראה. ברוח זו, אולי בשאלות הרות גורל, כאלו שסביר להותיר את ההכרעה בהן ביד "גדול הדור", הוא אכן לא נותן רשות ואם כן אין להורות בהן מבלי לקבל אותה ממנו. כך יש לפרש ביטויים המופיעים מדי פעם בספרות ההלכה, בהם משתקפת הנחה עקרונית שלא בכל שאלה רשאי לפסוק כל חכם בישראל.

נראה שהתואר "ראשון לציון" (כמו תארים דומים אחרים, כגון מרן, רבן של כל בני הגולה, פוסק הדור ואחרים), בא להתמודד עם העמימות הזו. כאשר חכם זוכה לתואר מוגדר המציב אותו במעמד עליון על פני חכמים אחרים, ניתן אולי לנהוג בו כדין "גדול הדור" ולתבוע בעבורו זכות ווטו בהוראת ההלכה בשאלות מסוימות. תולדות הרבנות בישראל מלמדות, עם זאת, שנסיונות מעין אלו כמעט ולא צלחו מעולם.

יום נעים ופורה!