הרב הבודד

היום, ט"ז בטבת, לפני מאה ושמונים ואחת שנה נשא הרב שלמה יהודה הכהן רפפורט את דרשתו הראשונה כרב העיר טַרְנוֹפּוֹל שבגַלִיצְיָה (אז תחת השלטון האוסטרי, כיום באוקראינה). מינויו של רב חדש לעיר כלשהיא הוא דבר שבשגרה, וכך גם הדרשה הראשונה שהוא נושא במקום רבנותו. אלא שמינויו של הרב רפפורט כרב העיר טרנופול לא היה שגרתי כלל וכלל, ומשכך גם עניין מיוחד לנו בדרשתו הראשונה.

ר' שלמה יהודה הכהן רפפורט לא התחיל את דרכו כרב. הוא אמנם הוכר בבחרותו כמופלג בתורה ואף נבחר כחתן לבתו של אחד מגדולי דורו, רבי אריה ליב הכהן הֶלֶר, בעל "קצות החושן", אך כבר בגיל צעיר פנה אל חכמות חיצוניות והתפרסם כאחד ממשכילי דורו. עד חצי ימיו פירסם רפפורט מאמרים רבים בתולדות חכמי ישראל, מחקרים במדעי היהדות, יצירות של ספרות יפה ותרגומי שירה. את פרסומיו היה חותם בראשי תיבות שמו ש.י.ר. ומכאן כינויו הרווח בפי בני דורו: שִׁי"ר. כל עוד עסק בחכמות ובמחקר היה נקרא החכם שי"ר, ולימים, עם כניסתו אל עולם הרבנות, נתכנה הגאון שי"ר.

כבן 40 ביקש שי"ר להסב את מעמדו ועיסוקו ממחקר והשכלה אל רבנות והפצת תורה. הגורם המרכזי לכך היה כנראה השיקול הכלכלי, והתקווה שמשכורת קבועה כרב תאפשר לו להתמסר אל מחקריו במדעי היהדות ביישוב הדעת. הוא החל להתעניין בתפקידי הרבנות בערים השונות, ובמקביל פעל לשינוי הדימוי שלו בעיני הבריות. אל חוקר אחד ששיגר אליו מכתב עם תואר 'החכם', השיב בבקשה שיקפיד על תוארו כרב:

על כינוי "רב" לא אוכל למחול, כי נחוץ הוא להשגת מחייתי… ולזאת אחלי ידידי! בכל מקום אשר תזכיר את שמי מהיום והלאה אל תמנע ממני הכבוד המדומה ההוא. אוי לי שהגעתי לזה! וכדי בזיון הוא לי…

ואכן, הצעת הרבנות הראשונה לא איחרה לבוא. כרב קהילת טרנופול, מן החשובות בקהילות גליציה, כיהן הרב הישיש רבי יהושע העשיל באב"ד, מחבר "ספר יהושע". בשנת תקצ"ז היה הרב באב"ד זקן מופלג, כבן שמונים ושלוש, וראש המחוז מטעם השלטון האוסטרי קבע שאינו יכול עוד לכהן כרב הקהילה, והוציא מכרז לבחירת רב חדש. בעיר התבססה באותה עת קבוצת משכילים, ובראשה אחד ממנהיגי ועשירי הקהילה, יוסף פֶּרֶל הידוע בכתביו הפולמוסיים נגד החסידים. משכילי העיר ראו במכרז הרבנות הזדמנות למַנות לתפקיד הרב אישיות כלבבם, תלמיד חכם מצד אחד ואיש השכלה מצד שני.

שי"ר הגיש את מועמדותו, ובחנוכה תקצ"ח נבחר ברוב קולות. מיד עם היוודע התוצאות, פרצה בעיר מחלוקת חריפה מאוד. הדיינים שכיהנו תחת הרב באב"ד, שהיה עדיין חי, חולה וחלש בביתו, שללו את מינויו של הרב החדש ואליהם הצטרפו רבים מבני הקהילה.

שי"ר אמנם הוכר כתלמיד חכם, אך עיסוקו במחקר והשכלה והִתַּקְלוּיוֹת שהיו לו בעבר עם רבני עיר מולדתו לֶבוֹב היו בעוכריו. הוא אמנם הציג מכתבי סמיכה נמלצים שהעניקו לו רבנים חשובים, ביניהם רבי יעקב לוֹרְבֶּרְבּוֹים, בעל "נתיבות המשפט" והרב הצעיר ממנו, רבי צבי הירש חַיוּת, אך אלו לא עמדו לו לשיכוך ההתנגדות. גם כאשר ניצב לימינו גדול הדור, רבי משה סופר בעל "חתם סופר", לא שקטה יד המתנגדים.

משך כשנתיים וחצי כיהן שי"ר כרב העיר טרנופול, וסבל ממעללי מתנגדיו בכל יום ויום. הם נהגו לבזותו בפומבי, 'לפוצץ' את דרשותיו בקול המולה רבה, להפיץ עליו כתבי פלסתר ולהוציא דיבתו בכל דרך. השלטונות התערבו כפעם בפעם ואסרו את ראשי המתנגדים, אך שי"ר בנסותו להשכין שלום ולרצות את מנגדיו פעל אצל משרד המחוז לשחרר את האסורים ולהקל בעונשם.

בשנת ת"ר באה ישועה לשי"ר, לא לפני שהתרגש עליו גל התנגדות חדש. בליל חג השבועות ישב הרב בביתו וערך "תיקון ליל שבועות". באמצע הלילה בא אל ביתו חזן הקהילה והשמיע לפניו ניגונים נעימים. אדם אחד חלף על פני הבית ושמע מנגינה שנשמעה לו כנעימה כנסייתית. הוא מיהר להזעיק את המתנגדים לרב, ואלו חוללו מהומה רבתי. הם זרקו אבנים על הבית וניפצו את שמשותיו, ותהום כל העיר. רק התערבות המשטרה המקומית השקיטה את המהומה.

מיד לאחר מכן באה הישועה לשי"ר ולעיר כאחד. ראשי קהילת פראג הנכבדה בחרו בו לרב העיר, והוא מיהר לעזוב את טרנופול ואת גליציה בכלל. עשרים ושבע שנה ישב על כסאו כרב העיר פראג וזכה לכבוד ולהערכה חוצת מחנות. הוא נפטר בשיבה טובה כבן קרוב לשמונים, בחול המועד סוכות תרכ"ח.

כעשר שנה לאחר מותו הופיעה בדפוס דרשתו הראשונה בעיר טרנופול, בשבת הסמוכה להגעתו לעיר, שבת קודש פרשת ויחי, ט"ז בטבת תקצ"ח. הדרשה ארכה כשלוש שעות ונמסרה בבית הכנסת "החדש" בעיר כיון שבבית הכנסת הישן עוד ישב הרב באב"ד הישיש. שי"ר תיבל בדרשתו הלכה, אגדה ומחקר, ושיבץ בה רמיזות לסיטואציה הייחודית של בחירתו ולהתנגדות שנלוותה לה.

בחלק ההלכתי של הדרשה התייחס שי"ר לשאלת סמכותם של דיינים בזמן הזה, כאשר בטל מוסד ה"סמיכה" בישראל. מיום שניתנה תורה ועד אמצע תקופת התלמוד, נהגה בישראל סמיכת החכמים היושבים בבתי הדין לדון את העם. משבטלה הסמיכה, צומצמו גבולות הסמכות של הדיינים והשאלה מה נותר בתוך הגבול בימינו נידונה בהרחבה בספרות ההלכה.

סמכות דייני ממונות

המשנה הפותחת את מסכת "סנהדרין" מסווגת את תחומי השיפוט לפי מניין הדיינים הנדרש בהם. כך היא פותחת:

דיני ממונות בשלושה, גזילות וחבלות בשלושה.

הגמרא מעוררת מיד את השאלה מדוע "גזילות וחבלות" פורטו בנפרד, בעוד הן חלק מדיני ממונות, ומשיבה על כך שאכן יש הבחנה בתוך דיני ממונות, בין אלו הנוגעים לגזילות וחבלות לבין אלו הנוגעים ל"הודאות והלוואות".

"גזילות וחבלות" אלו תביעות על גזל, פקדון ונזיקין; "הודאות והלוואות" אלו תביעות על חובות שלא נפרעו. הגמרא מבהירה ששני הדינים המופיעים במשנה באים להבחין בין שני התחומים הללו, בשאלה אלו דיינים רשאים לדון בהם. הכל מודים שדין ההודאות וההלוואות קל יותר, אך נחלקו אמוראים מהי ההקלה שנאמרה בהם.

לדעת האמורא רבא, מן התורה כל דיני הממונות נידונים בפני שלושה דיינים סמוכים, וכאשר אין דיינים סמוכים אי אפשר לדון אותם. אלא שאם לא תתקיים מערכת משפטית שתבטיח את זכויותיו של מַלְוֶה, "תינעל דלת בפני לוֹוִים", כלומר איש לא יסכן את כספו בהלוואה לעני שאולי לא תשוב אליו לעולם. לכן תיקנו חכמים שגם דיינים שאינם סמוכים ידונו דיני "הודאות והלוואות". לפי רבא, זוהי ההבחנה בין שני הדינים במשנה: גזילות וחבלות נידונות בפני שלושה דיינים סמוכים, כדין התורה, והודאות והלוואות נידונות גם בפני שלושה דיינים שאינם סמוכים, מתקנת חכמים.

לדעת האמורא רב אחא בנו של רב איקא, הודאות והלוואות קלים יותר אף מדאורייתא, וגם אדם אחד יכול לדון בהם ואף אם אינו סָמוּךְ. זאת הוא לומד מן הכתוב "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" המדבר לדעתו על דיין בודד. לדבריו, לא אמרה תורה ש"אין בית דין פחות משלושה" אלא לעניין גזילות וחבלות, אך בהודאות והלוואות – די בדיין אחד. אלא שחכמים תיקנו שלא לדון דינים אלו בפחות משלושה, כיון שמצויים רבים שאינם מומחים ואם נסתפק בדיין אחד בלבד, מצוי מאוד שלא יהיה מומחה ויעוות את הדין.

ולסיכום, הכל מודים שאפשר לדון כיום דיני הודאות והלוואות בשלושה דיינים שאינם סמוכים, אלא שלדעת רבא סמכותם היא מתקנת חכמים בלבד אך לא מן התורה, ולדעת רב אחא סמכותם היא מן התורה, ומעיקר הדין אף ניתן היה להסתפק בדיין אחד בלבד.

הגמרא מסכמת את המחלוקת בהשלכה הלכתית: האם כאשר עברו דיינים על תקנת החכמים ודנו בהיותם שניים בלבד – דינם תקף או לא. לדעת רבא, דינם לא תקף כיון שמן התורה אין להם שום סמכות לדון (הם לא שלושה) וחכמים לא נתנו להם סמכות כזו (כל עוד הם לא שלושה); לדעת רב אחא, דינם דין לפחות מן התורה, אלא שהם נקראים "בית דין חצוף" שעברו על תקנת החכמים.

במקום אחר הגמרא מתארת את סמכותם של דייני ימינו, הדנים דיני הודאות והלוואות, כיונקים מכוחם של הדיינים הסמוכים בדורות הקודמים וכשליחים מטעמם. ובלשון הגמרא, "אֲנַן שְׁלִיחוּתַיְיהוּ קָא עָבְדִינָן" [=אנו עושים את שליחותם]. הצורך בתיאור הדיינים בימינו כשליחי הקדמונים, מתבאר יפה רק לדעת רבא שמן התורה דרושים דיינים סמוכים כדי לדון דיני הלוואות, ואם כן התיאור הזו נאמר לשיטתו.

מהי ההלכה למעשה? אם נפנה אל פסקי הרמב"ם נגלה מבוכה רבה. בשני מקומות בהלכות סנהדרין התייחס הרמב"ם להלכה הזו. במקום אחד הוא כותב:

אף על פי שאין בית דין פחות משלושה – מותר לאחד לדון מן התורה, שנאמר: בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ. ומדברי סופרים עד שיהיו שלושה. ושניים שדנו אין דיניהם דין.

במבט ראשון נראה שהוא מכריע כדעת רב אחא: מן התורה די בדיין אחד ומדברי חכמים צריך שלושה. אלא שלפי זה, אמור היה הרמב"ם לפסוק ש"שניים שדנו – דיניהם דין", כפי שראינו בגמרא. אף על פי כן הרמב"ם פסק ששניים שדנו אין דיניהם דין, מה שמתאים יותר לדעת רבא!

והנה המקום השני בהלכות הרמב"ם:

שאר דיני ממונות כגון הודאות והלוואות – אינם צריכים מומחה, אלא אפילו שלושה הדיוטות ואפילו אחד מומחה דן אותם. לפיכך דנים בהודאות והלוואות וכיוצא בהן בחוצה לארץ. אף על פי שאין בית דין של חוצה לארץ 'אֱלֹהִים' [=הביטוי במקרא המתייחס אל דיינים סמוכים] – שליחות בית דין של ארץ ישראל עושים.

כלומר, כדי לבסס את סמכות הדיינים בימינו לדון דיני הלוואות, הרמב"ם נזקק לתאר אותם כשליחי הדיינים הסמוכים. מה שכאמור, מתאים לדעת רבא ולא לדעת רב אחא. מהי אפוא דעת הרמב"ם במחלוקת הזו?!

הצעתו של שי"ר

שאלות אלו על דעת הרמב"ם העסיקו את כל מפרשיו, ויש מן הפוסקים שאף דחו את דעתו להלכה בשל הקשיים שנמצאו בה. לדעתם, כיון שההלכה היא ששניים שדנו אין דיניהם דין, ממילא יש ללמוד שהלכה כרבא ושמן התורה רק דיינים סמוכים יכולים לדון.

אבל בדרשתו החגיגית ביקש שי"ר ליישב את דעת הרמב"ם. הוא הציע לה פרשנות מעניינת, שקשה שלא למצוא בה הד למצבו באותם ימים, כרב בודד הנבחר לקול התנגדות הדיינים הוותיקים בעיר.

ובכן, לדעת שי"ר, דעתו של הרמב"ם מבוססת על מיצוע בין דברי שני האמוראים, רבא ורב אחא. כאמור, לדעת רבא דרושים שלושה דיינים סמוכים ולדעת רב אחא די בדיין אחד אף שאינו סמוך. מקורו של רבא הוא דרשת הכתובים האמורים בדיני גזילות, שלדעתו הם נוגעים גם לדיני הלוואות. מקורו של רב אחא, כזכור, הוא הכתוב "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ". הרמב"ם סבור ששני המקורות הללו תקפים בו זמנית!

כיצד ייתכן? כאן מבחין שי"ר בהליך המשפטי בין "תחילת דין" ל"גמר דין". כאשר מובאת שאלה בפני הדיינים, הם מטפלים תחילה בבירור העובדות, לאחר מכן בשאלות ההלכתיות הנובעות מהן ולבסוף הם מכריעים את הדין. הכתוב המאפשר לדיין יחידי לדון אמור על "תחילת דין". הדיין הבודד רשאי לנהל את מהלך הדין לבדו. אבל לבסוף, כאשר הוא נדרש להכריע את הדין, עליו לצרף עוד שני דיינים כדי שההכרעה תתקבל ברוב דעות. לפי זה, הכתוב "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" אמור על הדיין הבודד המנהל את הדין, ואילו הכתובים המלמדים שדרושים שלושה דיינים סמוכים אמורים על הכרעת הדין. שמא תאמר, הלא הדיינים כיום אינם סמוכים? "אֲנַן שְׁלִיחוּתַיְיהוּ קָא עָבְדִינָן"…

נשוב אל דברי הרמב"ם ונקרא אותם מחדש לדרכו של שי"ר: "אף על פי שאין בית דין פחות משלושה – מותר לאחד לדון מן התורה, שנאמר: בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" – כלומר, רשאי דיין אחד בלבד לנהל את הדין כולו לבדו; "ומדברי סופרים – עד שיהיו שלושה" – את הכרעת הדין אין לפסוק עד שיצטרפו אליו שניים נוספים, כפי שנדרש מן הכתובים. ו"שניים שדנו אין דיניהם דין" – כיון שזו חובה הנלמדת מן הכתובים, ממילא היא מעכבת ובלעדיה אין דיניהם דין.

ואמנם הרמב"ם תאר את החובה להכריע בשלושה כהכרעה "מדברי סופרים", אבל זאת מיישב שי"ר בקלות: הרמב"ם רגיל לתאר הלכות הנלמדות ממידות הדרש בלשון "דברי סופרים", אף שתוקפם הוא כדינים מן התורה. גם כאן מדבר הרמב"ם על דין הנלמד מדרשה, ולכן הוא מכנה אותו "מדברי סופרים".

אם כן, לסיכום, לדעת שי"ר גם הרמב"ם סבור שהלכה למעשה דרושים שלושה דיינים סמוכים, והדיינים בימינו מתפקדים כשליחי הדיינים הסמוכים. חידושו של שי"ר נעוץ בסמכות הניתנת לדיין הבודד, להתחיל את הדין לבדו ולנהל אותו עד לשלב שיצטרפו אליו האחרים.

יום נעים ופורה !