הרב שואל, השמיים משיבים

היום, י"ט בכסלו, לפני שמונה מאות שנה ועוד קצת, פנה רבי יעקב בן לוי מחכמי ישראל שבפְרוֹבַנְס אל הקול הדובר עמו בחלומותיו ומשיב לו על שאלותיו, וביקש ממנו תשובה לשאלה חמורה שהטרידה אותו. רבי יעקב היה נוהג דרך קבע לערוך שאלות בהלכה תוך כדי חלום, ואף לקבל עליהן תשובות מסודרות ומפורטות. את התשובות שקיבל הקפיד להעלות על הכתב בדיוק כפי שנמסרו לו, ואלו קובצו לכדי ספר קטן העונה לשם "שו"ת מן השמים".

איננו יודעים בדיוק מי היה רבי יעקב זה, וכל הידוע לנו הוא שפעל בפרובנס במפנה המאות ה-12 וה-13, שם אביו לוי ושם חתנו יוסף. ניתן לשער שרבי יעקב היה בעל סמכות הלכתית בדורו ובמקומו, והוראות רבות מן הספר "שו"ת מן השמים" צוטטו בספרות ההלכה בדורות שלאחריו.

לאורך הספר "שו"ת מן השמים" מופיעים שני תאריכים בלבד. האחד מלא: ליל כ"ט באלול תתקס"ג (הלילה שבין ה-6 ל-7 בספטמבר 1203, לפי הלוח היוליאני), והשני בציון החודש והיום בלבד: ליל י"ט בכסלו. השאלה שנשאלה בי"ט בכסלו מתייחדת משאר השאלות בספר, בכך שרבי יעקב לא מיהר לקבל את התשובה שניתנה לו מן השמים, ופנה אל האלוקים בתפילה שיודיעהו אם התשובה שקיבל אכן באה ממנו:

אנא מלך עליון… צַוֵּה למלאכיך הקדושים הממונים על תשובת שאלת חלום להשיבני על מה שאשאל מלפני כסא כבודך תשובה אמתית ונכונה… הנני שואל על כל אלה הדברים אשר באו אל פי בתשובת השאלה אשר שאלתי… אם נאצלו הדברים מרוח הקודש ואם יש בהם תועלת, ואם טוב לגַלּוֹתָם לחתני הרב יוסף ולצוות עליו להודיעם לחכמי הארץ, או אם באו אל פי מרוח אחרת ואין בם תועלת וטוב לי להסתירם ולהעלימם.

באחד הלילות הקודמים, שאל רבי יעקב בחלום על דינו של בעל קֶרִי (=מי שהופרש זרע מגופו ולא טבל לטהרתו), אם יכול להתפלל קודם שטבל. עזרא הסופר תיקן שבעל קרי לא יעסוק בתורה ולא יתפלל – ויש אומרים אף שלא יקרא קריאת שמע ולא יברך ברכות – עד שיטבול, "כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים".

תקנה זו בוטלה בתקופת התלמוד, והפוסקים בדורות שקדמו לרבי יעקב נחלקו בשאלה אם היא בוטלה לגמרי או רק באופן חלקי. בשם גאוני בבל נמסר ש"טבילת עזרא" בוטלה רק בכל הנוגע ללימוד תורה ולקריאת שמע, אך לתפילה עודנה בתוקפה ואסור לבעל קרי להתפלל קודם שיטבול. אחרים חלקו על כך וסברו שהיא בוטלה לגמרי, ובעל קרי רשאי גם להתפלל. רבי יעקב ביקש לדעת כיצד לנהוג למעשה.

התשובה שקיבל "מן השמים" הייתה שראוי להקפיד על טבילת עזרא גם לפני התפילה, אך "שמענו מאחורי הפרגוד – לטהר כל ישראל יחד אי אפשר", ולכן רצוי שלכל הפחות החזנים, שלוחי הציבור, יקפידו שלא להתפלל כשהם בעלי קרי עד שיטבלו לטהרתם.

כנראה שהלשון "שמענו מאחורי הפרגוד" עוררה חשד בלב רבי יעקב, ובליל י"ט בכסלו הוא פנה בתפילה לאלוקים וביקש לקבל תשובה ברורה: מיהו זה שענה לו את התשובה על טבילת עזרא? וכך ענו לו מן השמים:

באמת היה דבר ה' והדברים עתיקים, עַתִּיק יוֹמַיָּא אֲמָרָן [=זקן הימים אמר אותם; כך מכונה האלוקים בלשון ספר דניאל].

רבי יעקב כנראה שמח מאוד על התשובה המרגיעה, וציין: "והיום יום בשורה". בתקופת החסידות, כאשר י"ט בכסלו הפך יום חגיגי במיוחד בעקבות שחרורו של רבי שניאור זלמן מלאדי, הרבי הראשון של חסידות חב"ד, היה מי שנתלה בדבריו של רבי יעקב וראה בהם סימן לדורות יבואו: היום יום בשורה!

תשובות רבות מן הספר "שו"ת מן השמים" צוטטו בספרי הפוסקים, ראשונים ואחרונים. מלשון שאלתו של רבי יעקב, המבקש לדעת אם למסור את התשובה לחתנו, מתקבל הרושם שעוד בימיו היו ההוראות המתקבלות אצלו בחלום מועברות לחכמי ההלכה, וכנראה שאלו היו מתייחסים אליהן ברצינות.

היינו כחולמים

במינון אקראי, איזכורים של הוראות ודברי תורה בכלל שהתקבלו בחלום – אינם נדירים בספרות ההלכה. נציין לדוגמה שתי דוגמאות בעלות עניין מתקופתו של רבי יעקב ואחת מתקופת האחרונים.

רבי משה מקוּצִי (Coucy, עיר בצפון צרפת), מגדולי בעלי התוספות במאה ה-13, שקד משך זמן רב על עריכת חיבור הכולל את כל דיני תרי"ג המצוות. הוא מספר בהקדמתו שכאשר סיים את החיבור והגיע אל המספר המיוחל: 613, הוא חלם חלום ובו נשאל מדוע לא מנה בכלל המצוות את איסור הגאוה? תחילה הוא תמה על השאלה, שכן אף הרמב"ם שקדם לו במנין תרי"ג המצוות לא מנה את איסור הגאוה כאחת מן המצוות, אך לבסוף 'נכנע' לדברי החלום וערך שוב את הספר, דחק מעט את המצוות ודחף לתוכן את איסור הגאוה…

בן דורו רבי יצחק מווינה, הסתפק בכתיבת גט לאדם ששמו עקיבא, אם יש לכתוב את השם בסיומת אל"ף או בסיומת ה"א (עקיבה), והראוהו בחלום את הפסוק "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה". הוא פתר את החלום כהוראה לכתוב בסיומת ה"א, כפי שרמוז בסופי התיבות של הכתוב, וכל כך שמח במענה השמיימי שקיבל, עד שקרא את שם ספרו על שם המאורע: אור זרוע.

ובדומה להם, רבי אפרים זלמן מרגליות, מגאוני ישראל בגליציה בתחילת המאה ה-19, אשר נולד בדיוק היום, י"ט בכסלו לפני מאתיים וחמישים ושמונה שנה (בשנת תקכ"א), אף הוא מספר לנו דבר מעניין שנודע לו בחלום. כנראה שזמן רב היה ר' אפרים זלמן מוטרד מן ההוראה "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". לשם מה נחוצה התפרקות כזו מן התבונה? עד שהודיעוהו פירושם של דברים: "עד דלא ידע" – עד ולא עד בכלל. מובן ההלכה הוא אפוא הפוך מן הנראה במבט ראשון, לא עידוד ההתפרקות מן התבונה אלא התרעה מפניה.

ועם כל הדוגמאות הללו ועוד רבות שכמותן, הספר "שו"ת מן השמים" עודנו ייחודי בנוף הספרותי של בית המדרש, בשל היותו מוקדש כל כולו ל'התכתבות' בין שמים לארץ. נדמה שהוא שובר את המבנה הקשיח של המשא ומתן התלמודי, המתנהל תמיד בגבולות ההגיון האנושי בלבד, וכמו מציע דרך חלופית לגיבוש הידע ההלכתי. מין עקיפה ודילוג היישר אל המקור הראשון, האלוקים.

באופן כללי, המקורות מלמדים על יחס דואלי [=כפול] למידע המתקבל בחלום. לשם דוגמה, במקום אחד נאמר שאין שום תוקף הלכתי למידע חלומי:

הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו אביו, ובא בעל החלום ואמר לו: 'כך וכך הן, במקום פלוני הן, של מעשר שני הן', זה היה מעשה ואמרו: דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין.

זהו סיפור מעניין ביותר. אדם מת והניח אחריו צרור מעות שאין ידוע מהו ומי בעליו. ייתכן שאלו מעות שהאב פדה בהן פירות מעשר שני וחלה עליהן קדושה. והנה, בא אליו אדם ומספר לו שחלם חלום ובו נמסר לו על כסף שהניח האב, והוא מפרט את הסכום המדובר ואת המיקום המדויק שלו ומציין שאלו הן מעות מעשר שני. הידע שמפגין החולם מרשים בהחלט וכמעט נראה כדיווח שמיימי ישיר, ואף על פי כן אמרו חכמים: דברי חלומות לא מעלים ולא מורידים. אין להם כל תוקף הלכתי.

ומצד שני מצאנו הלכה אחרת המתייחסת להתרחשות חלומית באופן רציני יותר:

אמר רב יוסף: נידוהו בחלום – צריך עשרה בני אדם להתיר לו.

לא נוכל להאריך כאן בתיאור מושג ה"נידוי" בהלכה, ונסתפק רק באמירה כללית שזהו הליך המטיל על אדם הגבלות חברתיות, ואשר דרוש מעמד רשמי כדי להתיר אותו. מן ההלכה הזו עולה שנידוי ה"מתרחש" בחלום, יש לו משמעות הלכתית וצריך להתיר אותו.

חכם עדיף מנביא

אלא שגם אם נקבל תופעה שבה מידע עובדתי מתקבל בחלום, או שמעמד הלכתי מתרחש בחלום, כאשר מדובר בהוראה הלכתית המתקבלת בחלום – הבעיה חמורה יותר. נוכל לנסח אותה בשני ביטויים מקבילים, כאשר אל מול שם הספר "שו"ת מן השמים" נציב חזיתית את לשון הכתוב: "לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא", שהפכה סיסמה הלכתית המגדירה היטב את גבולות הסמכות.

כלל גדול בידינו: את ההלכה פוסקים החכמים שעל הארץ, ושום מקור חיצוני אינו יכול לשנות זאת. אפילו נביא הדובר בשם ה', אין לו כל ייתרון בפסיקת ההלכה. הוא יכול אמנם להורות על ביטול מצוה בהוראת שעה, אך זו לא תהא פסיקת הלכה אלא בדיוק להיפך: הוראה לעבור עליה. בתוך גבולות ההלכה, אין לנבואה מבוא. מהו אם כן ערכן ההלכתי של הוראות הספר "שו"ת מן השמים"?

הנה ההלכה המגדירה את גבולות הסמכות של הנביא, מתוך "משנה תורה" לרמב"ם:

וכן אם עקר [=נביא] דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה, או שאמר בדין מדיני תורה שה' צוה לו שהדין כך הוא והלכה כדברי פלוני – הרי זה נביא השקר, ויֵחנק [=עונשו במיתת חֶנֶק בבית דין], אף על פי שעשה אות, שהרי בא להכחיש התורה שאמרה "לא בשמים היא".

כיצד אפוא משמיע רבי יעקב את ההוראות שניתנו לו מן השמים? אמנם היחס בין חלום לנבואה עומד על 1/60, אך מכל מקום ההלכה הזו מלמדת לכאורה שהשמים אינם מקור לפסיקת הלכה!

כדי לסבך עוד יותר את השאלה, נציין שהכרעות הלכתיות מכוח מידע שהתקבל מן השמים מופיעות כבר בספרות חז"ל. הדוגמה המפורסמת ביותר נוגעת למחלוקות הרבות בין בית שמאי ובית הלל:

שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל; הללו אומרים 'הלכה כמותינו' והללו אומרים 'הלכה כמותינו'. יצאה בת קול ואמרה: 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים הן, והלכה כבית הלל'.

אם התורה "לא בשמים היא", כיצד הוכרעה ההלכה במחלוקות רבות כל כך על פי "בת קול" שיצאה מן השמים?

יש מן הפוסקים שביקשו להבחין בין הלכה שהוכרעה על הארץ לכזו שנותרה בספק או במחלוקת. כאשר מדובר בהלכה שנפסקה, או שאמורה להיפסק על פי כללי הפסיקה המקובלים, כגון הכלל הקובע שיחיד ורבים הלכה כרבים – אין להוראה מן השמים כל תוקף, ואת ההלכה לקבוע יש על הארץ ולפי כלליה. אך כאשר אין הכרעה ארצית והנידון נותר בספק, ניתן להיעזר במידע חיצוני ולהכריע על פיו.

בזה מובנת היטב הלשון "שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל…" שבגמרא. הייתה זו מחלוקת מתמשכת שלא הגיעה לכלל הכרעה, ובשל כך היא הוכרעה באמצעות בת קול מן השמים. אלא שבדברי הרמב"ם אין כל רמז להבחנה הזו, ונראה שבשום אופן לא תיתכן הוראה הלכתית המגיעה מן השמים! כיצד אם כן הכריעו את ההלכה על פי בת קול?

רבי מנחם קרַקוֹבְסְקִי מווילנה מציע תשובה פשוטה: הנביא, חולם החלום ושומע בת-הקול, כל אלו יכולים לספר לנו את ששמעו מאחורי הפרגוד, אבל הבחירה אם לשמוע לדבריהם נותרת בידינו, יושבי הארץ.

כדרכם של למדנים, הוא מדייק היטב את לשונו של הרמב"ם: "או שאמר בדין מדיני תורה שה' צוה לו שהדין כך הוא והלכה כדברי פלוני". הנביא הופך לנביא שקר, כאשר הוא מגיע אל הָעָם עִם צַו מאת האלוקים, המחייב לשמוע בקולו מתוקף היותו נביא שלוח לעם. כל עוד הוא רק משתף אותנו במידע שהתקבל אצלו – אין כל בעיה עם דבריו, ואנו רשאים להחליט בעצמנו אם רצוננו לקבל אותם אם לאו; כאשר הוא פונה אלינו מתוקף צַו שנשלח להודיעו לעם, ובו הוראה לפסוק הלכה כפלוני – אסור לנו לשמוע לו והוא הופך לנביא שקר.

כזה הוא גם היחס ההלכתי לספר "שו"ת מן השמים". חלומותיו המופלאים של רבי יעקב מתקבלים אצל פוסקי ההלכה כמידע, שהבחירה אם לקבל אותו מסורה בידינו. ואכן, פסקים רבים מתוכו הובאו בספרות ההלכה ונדחו.

יום נעים ופורה !