צריך עיון > בין הסדרים > הרצחת וגם שילמת?!

הרצחת וגם שילמת?!

לציון 67 שנה לפולמוס הסוער על הסכם השילומים עם ממשלת מערב גרמניה, עיון בהיבטים הלכתיים של כספי השילומים

י"א בטבת תשע"ט

היום, י"א בטבת, לפני שבע ושישים שנה, נערכה הצבעה בכנסת ישראל על הצעת החוק לייפות את כוחה של ממשלת ישראל, לנהל משא ומתן עם ממשלת מערב גרמניה על הסכם שילומים ופיצויים על הסבל שנגרם ליהודים בשואה. 61 חברי כנסת תמכו בהצעה, 50 התנגדו לה, 6 נמנעו ושלושה נעדרו מן המליאה. הצעת החוק עברה, ו"הוועדה לענייני חוץ ובטחון" קיבלה את המנדט החוקי לנהל את המשא ומתן (בשנת תשי"ב, 1952).

מיום שנודעה התוכנית לפתוח במשא ומתן עם הגרמנים, הייתה הארץ כמרקחה. תנועת התנגדות המונית, בעיקר בהובלת מנחם בגין מנהיג מפלגת "חירות", ערכה הפגנות אלימות בכל הארץ וקראה למרי אזרחי. המתנגדים להסכם ראו בו בגידה בזכרון הנספים בשואה, מכירת הכבוד הלאומי של מדינת היהודים והבעת "סליחה" על פשעים שלא ניתנו למחילה.

הדיונים לקראת ההצבעה החלו בכנסת שלושה ימים לפני כן, בח' בטבת תשי"ב. למחרת, בט' בטבת נערכה הפגנה גדולה ב"כיכר ציון" בירושלים, אליה הגיע מנחם בגין היישר ממליאת הכנסת. בנאומו בהפגנה הביא בגין את יכולותיו הרטוריות לכדי שיא. בין דבריו הכריז:

הטלאי הצהוב – אות כבוד, שילומים ומשא ומתן – חרפה לדורות; ממשלה זו, שתפתח במשא-ומתן עם המרצחים משמידי עמנו, תהיה ממשלת זדון שתבסס את שלטונה על כידון ורימון.

לאחר נאומו צעדו המפגינים אל בניין הכנסת, ששכנה באותה עת ב"בית פרומין" ברחוב המלך ג'ורג', מרחק דקות הליכה מ"כיכר ציון". המשטרה פרסה מאות שוטרים לשמירה על הבניין, אך המפגינים הצליחו לפרוץ את המחסומים ולהגיע עד סף הבניין. משם זרקו אבנים אל תוך המליאה, פצעו חברי כנסת וניפצו את שמשות האולם. מנחם בגין נאם שוב בכנסת, וקרא לראש הממשלה דוד בן-גוריון "פשיסט" ו"חוליגן".

ההפגנות נגד הסכם השילומים היו אחד הפולמוסים הסוערים ביותר בתולדות מדינת ישראל. כל אחד מן הצדדים ראה בפעולותיו של הצד השני משום סכנה אמיתית לקיומה של המדינה הצעירה. המתח החברתי היה בשיאו. ואולם, תשעה חודשים לאחר מכן נחתם ההסכם והוא הפך לעובדה מוגמרת.

הסכם השילומים היה סלע מחלוקת בעיקר במישור המוסרי והלאומי. במישור ההלכתי קשה היה לזקק עמדה הלכתית מובהקת בעדו או נגדו. חבר הכנסת החרדי, הרב שלמה לורינץ זכרו לברכה, מן הבודדים שנעדרו מן המליאה בשעת ההצבעה, סיפר לימים על תשובתו של בעל "חזון איש" זצ"ל לשאלתו כיצד ינהג בהצבעה:

חושבים עלי שאני מוציא הלכה ודעת תורה מהשרוול שלי בקלות. דע לך שכל הכרעה והכרעה עולה לי בדם התמצית… אם הדבר הוא הכרחי הלכה למעשה, אין לי ברירה ואני חייב להקריב את בריאותי לשם כך, אבל אם אינך מוכרח להשתתף בדיון, תישאר בבית ההבראה ואל תטריח אותי לברר ולהכריע בנושא שאינו הלכה למעשה, ואינך אלא סקרן לדעת מהי דעתי בעניין.

ניתן לומר שבאופן כללי עמדת הרבנים נטתה לצד המתנגדים להסכם, אם כי כשאר המתנגדים משיקולים מוסריים, לאומיים והיסטוריים ולא משיקולים הלכתיים. במבט ראשון, ההיבט ההלכתי היחיד שניתן לבחון דרכו את הלגיטימיות של ההסכם, הוא מִצוַת לא תעשה מפורשת בתורה: "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת". זו אזהרה שלא לאפשר לרוצח לחמוק ממשפט על מעשיו. אלא שבפשטות, האזהרה הזו אינה נוגעת להסכם השילומים, כיון שהוא לא בא במקום העמדה לדין של כל רוצח נאצי בפני עצמו, אלא כלקיחת אחריות קולקטיבית של העם הגרמני או הממשלה הגרמנית.

אחרים סברו שהנאה מנכסי העם הגרמני אסורה משום החובה להחרים את רכושו של עמלק. לא נוכל להאריך כאן בפרטי החובה הזו, רק נציין שהרמב"ם לא הביאה להלכה ושהזיהוי ההלכתי בין עמלק המקראי לנאצים אינו מבוסס דיו.

 

השילומים – מהם?

אולם בשנים שלאחר מכן, כאשר כספי השילומים הגיעו בפועל, עלתה שאלה הלכתית מובהקת: מהו מעמדם המשפטי של כספים אלו? פוסקים ודיינים נדרשו להגדיר את טיבו של הַמַּתַּת הזה, האם הוא מתנה או תשלום חוב? הגדרה משפטית מדויקת של השילומים נחוצה מאוד בהקשרים הלכתיים שונים.

נדגים כמה מהם. ראשית, האם המקבל קצבה מכספי השילומים, עליו להפריש ממנה מעשר כספים? אם מדובר במתנה הניתנת מהממשלה הגרמנית – צריך להפריש ממנה מעשר כספים, כמו כל מתנה שאדם מקבל; אם הם כחוב שנפרע – הרי מדובר בכסף שכבר היה שייך לאדם וכעת שב לידו, וממילא אין צריך להפריש שוב מעשר כספים.

והנה הקשר נוסף: אדם שזכאותו לקבל את הפיצויים נקבעה אחר מותו, וממילא הכסף הולך ליורשיו. כיצד יש לחלק את הכסף בין היורשים? אם אנו תופסים את הפיצויים כתשלום חוב, הרי הוא חלק מן הנכסים שהוריש האב במותו, וממילא הוא מתחלק בין היורשים בהתאם לדיני ירושה בתורה; אם הם מתנה בלבד, יש לחלק אותם בהתאם לחוק הממשלתי נותן המתנה.

ושאלה אחרונה: אשה הזכאית לקבל קיצבה חודשית מכספי השילומים, האם הכסף שייך לה באופן בלעדי והיא רשאית לעכבו בפני בעלה, או שמא בעלה זכאי ליהנות ממנו גם בניגוד לרצונה?

באופן כללי, ההסדר הכלכלי בין איש לאשה נשואים בנוי על עשרה דברים שהאיש חייב לסַפֵּק לאשה, וארבעה דברים שהוא זכאי לקבל ממנה. יש תלות מסוימת בין שני הרכיבים הללו – חובות הבעל מצד אחד וזכויותיו מצד שני – אך לא ניכנס אליה כאן. בין הדברים שהבעל חייב לספק לאשה נמנים מזון, ביגוד, הוצאות רפואיות, צרכי קבורה, מזון ודיור מנכסיו בתקופת אלמנותה, פדיונה במקרה שנלקחת בשבי ועוד.

ארבעת הדברים שהוא זכאי לקבל ממנה הם בקצרה: "מעשה ידיה ומציאתה ופירותיה וירושתה". ובהרחבה, כספים שהיא מקבלת בשכר עבודתה, רכוש הפקר שהיא מוצאת וזוכה בו, רווחים המופקים מנכסים שבבעלותה וכן הזכות לרשת אותה במותה.

ההסדר הכלכלי הזה הוא תמציתן של "הלכות כתובה". הַכְּתֻבָּה היא המסמך המשפטי המתעד את סדרת ההתחייבויות ההדדיות הללו, אם כי הן קיימות גם בלעדיו. נעיר גם שחלק מן ההתחייבויות הללו ניתנות לביטול, בהתאם לתנאים שיסכמו האיש והאשה ביניהם.

כאמור, בין זכויות הבעל נמצאים גם רווחים מנכסי האשה ("פירותיה"). ההלכה מבחינה בין שני סוגים של נכסי אשה תחת בעלה: "נכסי מְלוֹג" ו"נכסי צֹאן בַּרְזֶל". בשני הסוגים הבעל נהנה מרווחי הנכסים, אלא שב"נכסי מלוג" הקרן נותרת באחריות האשה, בעוד ב"נכסי צאן ברזל" הבעל אחראי לקרן, ובמקרה של פטירה או גירושין עליו להחזיר את הקרן בשוויה בשעה שהתחיל ליהנות מפירותיה.

כדאי להכיר את השורש הלשוני של שני הסוגים הללו. מוצא המילה "מְלוֹג" אינו ברור, ולפי מילון אבן שושן הוא נגזר מן המילה האכדית המקבילה ל"נדוניה". בלשוננו משמשת המילה "מִלְגָּה" הנגזרת מ"מְלוֹג" (=הבעל מקבל את הרווחים כמילגה, בעוד הקרן נותרת באחריות האשה); הביטוי "נכסי צאן ברזל" שאול מעולמם של רועי צאן. אדם בעל מקנה רב היה מפקיד את צאנו ביד רועה, שהיה אחראי בכל מקרה להחזיר את שווי הבהמות שהופקדו בידו, בתמורה לרווחים שהפיק מהן. כך "נכסי צאן ברזל" של האשה מופקדים ביד הבעל הנהנה מרווחיהם, אך מחויב בכל מקרה להחזיר את הקרן בשוויה.

מתנה שמקבלת אשה אחר נישואיה – הרי היא "נכסי מלוג", הקרן שייכת לה והבעל נהנה מרווחיה; לעומת זאת, בתשלומים שהיא מקבלת על נזקים שנגרמו לה ההלכה מורכבת יותר.

אדם החובל בחבירו חייב לשלם לו חמישה דברים, ששמותיהם בקצרה: נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת. תשלום על הנזק עצמו, פיצוי על הצער שנגרם לו, הוצאות רפואיות, אובדן ימי עבודה ופיצוי על הבושה הכרוכה בנזק. בנידוננו, אם מדובר בנזק שנגרם לאשה לפני נישואיה, כל הכספים הללו נחשבים "נכסי מלוג", גם אם התקבלו בפועל אחר הנישואין; אם מדובר בנזק שנגרם לה בהיותה נשואה, הכספים הללו מתחלקים כך:

– התשלום על הוצאות רפואיות ועל אובדן ימי עבודה – שייכים לבעלה, כיון שהוא זה שחייב לרפא אותה והוא זה שזכאי לקבל את "מעשה ידיה";

– הפיצוי על הצער שנגרם לה – שייך לאשה בלבד, והבעל אינו זכאי ליהנות מן הרווחים;

– התשלום על הנזק עצמו והפיצוי על הבושה – חלקו שייך לבעל בלבד וחלקו הופך "נכסי מלוג" השייכים לאשה והבעל נהנה מן הרווחים.

ובכן, כספי השילומים מהם? אם הם מתנה המתקבלת מן הממשלה הגרמנית – הרי הם "נכסי מלוג" והבעל נהנה מפירותיהם; אם הם תשלום חוב על הנזק שנגרם לאשה, יש להתייחס אליהם בהתאם להלכות שפירטנו.

כל אלו שאלות שנזקקו להן הפוסקים בדור האחרון, כאשר החלו להתקבל כספי השילומים.

 

השאלות העקרוניות

הארכנו מדי בתיאור ההיבטים המעשיים של השאלה, נקצר אפוא בתיאור ההיבטים העקרוניים שלה. רק נציין תחילה שבמסגרת כספי השילומים יש להבחין בין שלושה פיצויים שונים ששילמה הממשלה הגרמנית: פיצוי על רציחתם של קרובי משפחה ביד הנאצים, פיצוי על נכסים שגזל השלטון הנאצי ופיצוי על נזקים שעוללו הנאצים. כמובן שאת השאלות העקרוניות יש למקד בהקשר כל אחד מן הפיצויים הללו.

וכעת לשאלות:

א. האם רוצח חייב לשלם תשלומי נזיקין ליורשי הנרצח? המשפט האזרחי מטיל חובת פיצויים כזו, אך האם ההלכה מכירה בחובה כזו? בדיני עונשין שבתורה יש כלל גדול, "קָם לֵיהּ בִּדְרַבָּהּ מִנֵּיהּ" [=עמד לו בגדול ממנו], שלפיו אדם המתחייב שני עונשים במקביל נענש בעונש החמור יותר ונפטר מן העונש הקל. בהקשר הזה, גם תשלום כספי נחשב עונש, ולכן על פעולה שבגינה התחייב אדם מיתה בבית-דין ותשלום כספי – הפועל אותה נהרג בבית דין ופטור מלשלם.

הכלל "קָם לֵיהּ בִּדְרַבָּהּ מִנֵּיהּ" אמור גם במקרה שמכל סיבה שהיא עונש המוות לא יצא אל הפועל. כיון שמעמדו של האיש הוא כחייב מיתה, ממילא הוא פטור מכל תשלום או עונש אחר.

ועם זאת, חשוב לציין שאין משמע הכלל הזה שחייב מיתה פטור לגמרי מתשלומי הממון הנגזרים ממעשיו, אלא רק שבית הדין אינו כופה עליו לשלם אותם. אם הוא בא "לצאת ידי שמים", כלומר לשלם את המצופה ממנו מעבר לחובות הבסיסיות שמטיל עליו בית הדין – עליו לשלם את הממון. יש לכך משמעות נוספת: כספים שאדם חייב לשלם כדי "לצאת ידי שמים", אם המוטב תפס אותם בחזקה מיד החייב – בית הדין לא מתערב ומאפשר למוטב להמשיך להחזיק בהם.

כאשר אדם רוצח, הוא מתחייב לכאורה בכל חמשת תשלומי נזק. אם על נזק מקומי אדם חייב, כל שכן על נזק מוחלט שהמית את הניזוק. אמנם בית הדין לא יתבע ממנו לשלם, כי "קָם לֵיהּ בִּדְרַבָּה מִנֵּיהּ", אבל:

ראובן שהרג את שמעון, אף על פי שחייב מיתה – משלם דמיו ליורשים בְּבָא לצאת ידי שמים; אִי נַמֵּי, אִי תָּפְסֵי יוֹרְשִׁים מִינֵיהּ, לָא מַפְקִינָן מִינַיְיהוּ [=וכן, אם יורשי הנרצח תפסו ממנו ממון, לא מוציאים אותו מהם].

זהו ציטוט מהגהותיו של רבי ישראל מִקְּרֶמְסְ, מחכמי ישראל באוסטריה בתחילת המאה ה-14, על פסקי הרא"ש למסכת בבא קמא. לפי זה, הרוצחים הנאצים חייבים אכן לשלם תשלומי נזק ליורשי הנרצחים, לפחות ברמת "לצאת ידי שמים".

ב. ייתכן שהם חייבים לשלם גם בדיני אדם. הראשונים נחלקו בשאלה אם הכלל "קָם לֵיהּ בִּדְרַבָּהּ מִנֵּיהּ" תקף בדיני בני נֹחַ או רק בדיני ישראל. לסוברים שהוא ייחודי לישראל, אם כן רוצח גוי חייב לשלם ליורשי הנרצח, אף אם דינו להיהרג על מעשיו בבית הדין.

על שבע מצוות בני נֹחַ נאמר "אזהרתן – זו היא מיתתן", והיינו שבדיני בני נח אין מנעד רחב של עונשים, אלא כל עבירה עליהן גוררת עונש מיתה בבית דין. נמצא שהכלל "קָם לֵיהּ בִּדְרַבָּה מִנֵּיהּ" נוגע בענייננו גם על תשלומי צער ונזק שגרמו הנאצים לאנשים ששרדו את זוועות השואה.

ג. את התשלומים העבירה ממשלת גרמניה, ולא הרוצחים באופן ישיר. יש מקום אם כן לומר שזוהי מתנה בלבד, כיון שהממשלה היא לא זו שהתחייבה לשלם על נזק הרציחה. מצד שני, כספי הממשלה מקורם ברובם ממִסֵּי האזרחים. בנוסף, בכלל דיני בני נֹחַ החובה להעמיד בתי דין ולנהל מערכת משפט אזרחית. אם כן, הממשלה הפועלת מטעם האזרחים מחויבת להסדיר את תשלומי הנזיקין שלהם.

שאלת היחס בין האזרחים לממשלה נוגעת גם לפיצויים על רכוש שהוחרם על ידי הנאצים: האם ממשלת מערב-גרמניה מחויבת להחזיר את הרכוש שגזל השלטון הנאצי?

ד. ייתכן אמנם שבשעת מעשה התחייבו הרשעים הארורים בכל תשלומי נזק, אלא שהמוטבים, קרבנות השואה, התייאשו מהם. "יֵאוּשׁ" הוא יחס נפשי של אדם לרכושו המפקיע ממנו את האפשרות לתבוע אותו מן הזולת. אדם שאיבד חפץ והתייאש ממנו ובא אַחֵר ונטל אותו לעצמו – זכה בו.

הפוסקים נחלקו בשאלה אם "יאוש" קיים גם בחוב. אדם שהתייאש מקבלת חוב שחייבים לו, האם החייב נפטר מחובו בעקבות היאוש? יש אומרים שדין חוב כדין רכוש, ולאחר יאוש אין למוטב זכות לתבוע את החוב. ויש אומרים שיאוש ייתכן רק ברכוש, אבל בחוב – גם אם המוטב התייאש מזכותו, חובת ההשבה לא פקעה מעל ראשו של החייב.

הלכה למעשה, הפוסקים התלבטו רבות בשאלה הזו ונמצאו דעות חלוקות. יש שהתייחסו לכל כספי השילומים כמתנה בלבד, בשל אחת או יותר מהסיבות שפירטנו, ויש שראו בזה תשלום חוב.

יום נעים ופורה !

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל