חתן דמים למולות

היום, ה' בטבת תשע"ט, נגדע פתיל חייו הקצרים של עמיעד ישראל איש-רן הי"ד, הקרבן הצעיר ביותר בין קרבנות הטרור הערבי בארץ ישראל. בן ארבעה ימים היה במותו. נשמתו של עמיעד ישראל פגשה את הרוע האנושי מיד עם צאתה לאוויר העולם, הביטה בעיניו המרושעות ונסה בבהלה אל מקומה הראשון, תחת כסא הכבוד. ארבעה ימים בעולמנו הספיקו לה.

איש רע וערל לב, בן נאמן למורשת אנושית-חייתית, ירה צרור כדורים אל עבר הוריו הצעירים של עמיעד ישראל ופצע אותם פצעים קשים. הם נותרו במקומם מיוסרים בכאבם והוא ברח משם ככלב רע. נשמות מופלאות מן הצד היפה של עולמנו קיוו לרפא את המשפחה הצעירה, לאחד את ההורים הכואבים עם בנם הקטן שנולד קודם זמנו. הם ביקשו לשכנע את הנשמה הצעירה והמבוהלת שגם דברים טובים קורים אצלנו, כאן בעולמנו השפל. היא לא שוכנעה, ואחר תשעים ושש שעות שבה אל מקומה השָׁלֵו באוצר הנשמות.

אבל הנשמות המופלאות לא מרימות ידים. הן הפסידו בקרב, אך לא במלחמה. "עמיעד ישראל" הן קראו לו, לעולל הצעיר שנשא את הנשמה, כמו מבקשות להזכיר כי חרף כל, עם ישראל יחי לעד. בארבעה ימים קצרים הספיקה נשמה יהודית צעירה לאחד את עם ישראל בתקווה, באמונה ובתפילה. יהיו דברי התורה הבאים נר לעילויה, ותתלווה עמהם תפילה להחלמת הוריו היקרים של עמיעד ישראל הי"ד. עוד יזכו לראות נחמה, שמחה ואושר בחייהם.

תינוק בן יומו

כך שנינו במשנה במסכת נדה:

תינוק בין יום אחד שמת… הרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם.

הלכה זו חותמת במשנה סדרת הלכות הנוגעות לתינוק בן יומו, וכולן באות להדגיש שהמעמד ההלכתי "אדם" אינו תלוי בגיל אלא מיד עם לידתו נחשב אדם לכל דבר. כך, למשל, ההורג תינוק בן יומו הוא רוצח, התינוק עצמו זכאי לירושה שווה בין אחיו, חלים עליו דיני טומאה וטהרה ועוד ועוד. הקביעה האחרונה הזו, שהוא לאביו ולאמו כ"חתן שלם" באה לומר שחייבים הוריו לנהוג במותו דיני אבילות, כפי שנוהגים במות אדם מבוגר.

אבל הגמרא מסייגת את ההלכה שבמשנה, ומבהירה שהיא אמורה רק בתינוק "שכלו לו חודשיו", כלומר שידוע לנו בוודאות שהשלים תשעה חודשי הריון שלמים. אם אנו יודעים שהתינוק נולד לפני שמלאו לו תשעה חודשים, הרי הוא בחזקת "נֶפֶל" עד שיחלפו שלושים יום מלידתו, ואם מת קודם לכן אין מתאבלים עליו. יתירה מזו, גם אם איננו יודעים בוודאות שלא מלאו לו תשעה חודשי הריון, אלא שאנו מסופקים אולי לא מלאו – אין מתאבלים עליו, כיון שכלל גדול בידינו "ספק אבילות להקל".

בזמן שנכתבה הגמרא לא ניתן היה לדעת בוודאות גמורה את משך ההריון של תינוק מסוים, אלא במקרה שידוע בוודאות המועד שבו התעברה האישה. בימינו אפשר לדעת בוודאות את גיל ההריון, ולכן הורו הפוסקים שאם ידוע שמלאו לו תשעה חודשי הריון שלמים על ידי בדיקות אולטרא-סאונד וכדומה, "הרי הוא כחתן שלם" ומתאבלים עליו.

ההלכה שאין מתאבלים על תינוק שלא מלאו חודשיו ומת תוך שלושים יום, עשויה להיתפס מנותקת מן ההיבט האנושי. בלי ספק, כאבם של ההורים הצעירים הוא גדול מאוד, והצער על איבוד נשמה צעירה ותמימה הוא בלתי נתפס. אלא שחשוב להדגיש: בניגוד למה שנראה לנו במבט ראשון, הלכות אבילות אינן משקפות בהכרח את הביטוי הנפשי הטבעי לאובדן. לעתים הצער על איבוד חבר קרוב מאוד, גדול מן הצער באיבוד בן משפחה שרחוק נפשית מקרוביו, ואף על פי כן – על בני משפחה קרובים חייבים להתאבל ועל חברים לא.

כאשר הגמרא דנה על הכלל ההלכתי "העוסק במִצוָה – פטור מן המִצוָה", היא מגדירה את האבל כמי שאינו טרוד במִצוָה. רש"י מסביר שעל אף שהאבל נדרש בימי אבילותו לנהוג מנהגי אבילות "להראות כבוד מתו", מכל מקום אינו חייב להצטער (בדרך כלל הוא כמובן עושה זאת, אך לא מתוך חובה הלכתית אלא מתוך רגשות אנושיים טבעיים). פירושם של דברים הוא שאין זיקה ישירה בין דיני האבילות לצער ולכאב על האובדן. הלכות אבילות נובעות מן הצורך להביע התייחסות רשמית למותו של אדם, במנותק ממידת הצער שיש במותו.

בשל כך דיני האבילות חלים על המשפחה המצומצמת, אלו שבדרך כלל נדרשים באופן מיידי לבטא את לכתו של המת ולכבדו. ובשל כך, גם, מי שעודנו "נפל" אין חייבים להתאבל עליו, כי טרם נכנס לכלל "אדם" שחובה לכבדו.

ועם זאת, כמובן שאי אפשר להתעלם מן הצער. בדיוק בשל כך ההלכה מכירה באפשרות של אבילות שאינה חובה. כך פוסק רמ"א בהגהתו על ה"שולחן ערוך":

מי שרוצה להחמיר על עצמו להתאבל על מי שאינו צריך, או ללבוש שחורים על קרובו – אין מוחין בידו.

אבל במצב כזה חשוב לשים לב שלא תתנגש האבילות עם הלכות אחרות. מתוך כך דנו הפוסקים בענייני אבילות שונים, האם מותר לקיימם כאשר אין חובה. למשל, להלכה אין חובת "קריעה" על תינוק שמת תוך שלושים יום (ולא כלו לו חודשיו). עד כמה שאין חובה לקרוע, ייתכן שגם אסור לעשות זאת שהרי אנו מצווים שלא להשחית רכוש בעל ערך (איסור "בל תשחית").

אולם למעשה מותר לקרוע על תינוק שמת בתוך שלושים יום, כיון שהצורך לבטא את היגון העצור בלב נחשב מטרה מוצדקת וממילא אין כאן השחתה לריק. בדומה לכך מצאנו במשנה המספרת על מנהגי השמירה במקדש, שכאשר נימנם אחד הלוויים השומרים על המקדש בלילה, היה "איש הר הבית" רשאי להצית אש בבגדו כדי להבהילו ולהעירו מיד. הרי שאין איסור "בל תשחית" כאשר ההשחתה נועדה למטרה מובנת.

דוגמה נוספת נוגעת לברכת "ברוך דיין האמת" הנאמרת במלואה, בשם ומלכות, על ידי קרובי המת. בשאלה אם יש לברך אותה על תינוק שמת בתוך שלושים יום, נחלקו פוסקי זמננו. בשם רבי משה פיינשטיין זצ"ל נמסרת הוראה לברך בשם ומלכות, כיון שמעיקר הדין מברכים את הברכה הזו על כל שמועה רעה. בעל "משנה ברורה" מדגים "שמועה רעה" כגון אדם ששמע שהחמיץ יינו או מתה בהמתו, והלא הדברים קל וחומר: אם על איבוד סחורה או רכוש יש לברך "דיין האמת", כל שכן על איבוד ילד, קטן ככל שיהיה. כך גם פוסקים רבים מחכמי דורנו.

לעומת זאת בספר "גשר החיים" של רבי יחיאל מיכל טוקצ'ינסקי זצ"ל מירושלים, שהוא מן הספרים הנפוצים והשימושיים ביותר בדיני אבילות, מורה שלא לברך בשם ומלכות. למעשה, זו כנראה שאלה המסורה ללב והכרעתה תלויה הרבה ברגשות האדם.

מעניין לשים לב שהלכה זו נידונה רק בין פוסקי זמננו, בעוד בלי ספק בדורות קודמים תופעת תמותת תינוקות הייתה שכיחה הרבה יותר. כנראה שהיא הנותנת: דווקא בשל השכיחות הרבה, הצער של ההורים היה קטן יותר משבימינו וכנראה שלא עלה הצורך הרגשי לברך את ברכת דיין האמת על תינוק שמת בתוך שלושים יום. בשל השיפור המשמעותי שחל בדורות האחרונים בטיפול בתינוקות וברפואה בכלל, אובדן של תינוק רך ממש הוא שבר נורא להוריו ומתבקש הצורך לבטא אותו.

האמונה בתחיית המתים

תינוק שמת בתוך שלושים יום, יש להביאו לקבורת ישראל כדת וכדין. אמנם יש מחלוקת בין הפוסקים לשורשו של חיוב הקבורה ב"נפל", אך אין חולק שהלכה למעשה יש לקברו.

שני מנהגים רווחים בישראל לפני קבורה כזו, אף שאינם מעיקר הדין, כדי לבטא את אמונתנו העמוקה בתחיית המתים. האמונה בתחיית המתים היא אחד משלושה עשר עיקרי האמונה שקבע הרמב"ם והתקבלו בישראל כמסד האמוני השותף לכל העם. זוהי אמונה בגורלה של האנושות, והיא נעוצה בתפיסתנו את חיי אנוש כנושאים רכיב נצחי שאינו כלה ונפסד כחומר גרידא.

המנהג הראשון הוא למול את התינוק לפני קבורתו, והשני להעניק לו שם. אלו פעולות סמליות שעיקרן באמונה המשתקפת מהן. רבנו אשר בן יחיאל, הרא"ש, מסביר את נתינת השם בכך ש"הוי ידיעה בינוקא ומבחין ליה לאבוה" [=התינוק יהיה ידוע ויבחין בו אביו]. נראה שיש כאן ביטוי גם לקשר הנפשי העמוק בין ההורים לבין התינוק שלא זכו לגדלו, והם כאחד מקווים שיבוטא הקשר בעתיד, בתחיית המתים. ב"שולחן ערוך" הוסבר ש"משימין לו שם לזכר שירחמוהו מן השמים ויחיה בתחיית המתים".

כיום נוהגים לקרוא שמות שבדרך כלל אינם בשימוש, וב"חברה קדישא" בערים שונות ישנן אף שמות קבועים. עם זאת, בחירת השם נתונה בידי ההורים.

רבי יום טוב ליפמן הלר, מחשובי פרשני המשנה, מציע בפירושו "תוספות יום טוב" לפרש את הביטוי במשנה שבה פתחנו, "הרי הוא כחתן שלם", על פי המנהג למול את התינוק לפני קבורתו. על בנו של משה שנימול ביד ציפורה אמו נאמר "חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת" והרי שהנימול קרוי חתן. כך גם מתוארת האבילות על תינוק שמת סמוך ללידתו כאבילות על "חתן שלם".

יהיו הדברים נר לזכרו של עמיעד ישראל איש-רן, השם ייקום דמו.