טבילת כלים מן ההפקר

היום, ה' באדר א', לפני מאה וארבעים וארבע שנה, נפרדו אלפי חסידים ותלמידים מרבם הנערץ רבי אברהם לנדא זצ"ל, אשר כיהן חמישים ושש שנה כרב העיר צֶ'חַנוֹב שבמרכז פולין (בשנת תרל"ה, 1875). הרב לנדא, "הַטְּשֶׁעכְנָאוֶוער" כפי שכינוהו יהודי פולין, היה מגדולי הרבנים, ראשי הישיבות והאדמו"רים בפולין במאה ה-19, ופנינים מתורתו מפוזרות בין כתבי חכמי פולין ובפי תלמידיו ותלמידיהם עד ימינו. בין צאצאיו ידועים אדמו"רי החצר החסידית "סְטְרִיקוֹב".

נציב יד זכרון לכבודו של גאון נפלא ונעיין בחידוש הלכתי מעניין הנמסר בשמו. קודם לכן, נפרט מעט את תולדות חייו.

הרב לנדא נולד בשנת תקמ"ט (1789) בכפר קטן במרכז פולין בשם פֶּרְנִיצ'וֹב, סמוך לעיר פְּלוֹצְק, להורים צנועים ויראי שמים, רפאל ורָאדָא דּוּבְּזִ'ינְסְקִי. אברהם היה בנם הבכור ואחריו נולדו להם עוד שני בנים ושתי בנות. כל ילדיהם נקראו על שם אבות האומה: אברהם, יצחק וישראל, שרה-רבקה ורחל-לאה.

בגיל צעיר נשלח אברהם לקבל תורה בעיר פְּלוֹצְק, שם החלו גבירי העיר לדבר בו נכבדות. אחד מהם, ר' יצחק הכהן שמו, חשק בו כחתן לבתו הצעירה והוא שלח את חתנו הלמדן ר' דן לנדא לתהות על קנקנו של הנער. כשנוכח ר' דן בגדלותו התורנית של אברהם הצעיר, נזכר שאף לו עצמו נערה צעירה ומיהר לסגור עמו שידוך לבתו שלו… חותנו ר' יצחק הכהן דאג לבתו קודם שדאג לנכדתו, ולא הסכים לוותר על המציאה. השניים, החותן והחתן פנו לדין תורה בפני רב העיר פלוצק, והרב פסק שההכרעה מסורה ביד החתן עצמו. החתן הצעיר גמר בדעתו להותיר את השידוך על כנו, אך פייס בין חותנו לעתיד וחותנו בכך שהתרצה להיות סמוך על שולחנו של הסב בשנים שלאחר חתונתו.

מיד לאחר חתונתו שינה ר' אברהם את שם משפחתו לשם משפחת חותנו. בשנת תקע"ט (1819) נבחר לכהן כרב העיר צֶ'חַנוֹב. עם הגעתו הקים ישיבה בעיר ומשך עשרות שנים העמיד אלפי תלמידים שרבים מהם כיהנו לימים ברבנות בערי פולין. אף שהיה קרוב לגדולי החסידות בימיו, משך רוב שנותיו בצ'חנוב סרב רבי אברהם להפצרות תלמידיו ומעריציו ומנע עצמו מהנהגת אדמו"רות. רק בעשור האחרון לחייו, בעקבות פטירת רבי יצחק מאיר אלתר מגור, בעל "חידושי הרי"ם" (בכ"ג באדר תרכ"ו, 1866) והחלל הגדול שנפער בקרב חסידי פְּשִׁיסְחָא וקוֹצְק, נעתר רבי אברהם לבקשת תלמידיו ונהג בעצמו מנהג אדמו"ר. הוא ערך שולחן לחסידיו, חילק משיירי מאכלו וקיבל פתקאות לתפילה.

כבן שמונים ושש, זקן ושבע ימים, הסתלק רבי אברהם לנדא זצ"ל מן העולם, מותיר אחריו כואבים בנים ובנות, נכדים ונכדות ואלפי תלמידים ומעריצים.

אף שהיה ראש ישיבה ופוסק הלכה משך עשרות שנים, לא העלה רבי אברהם את חידושיו על הכתב בצורה מסודרת ובארבעים שנותיו האחרונות לא כתב כלל. עם זאת, מעט כתביו נפוצו מאוד, בזכות צאצאיו הבאים אחריו אשר ליקטו את כתביו המפוזרים ופרסמו אותם בספרים שונים. בשנים האחרונות אסף תלמיד חכם יקר מן העיר בני ברק את כל חידושיו שבכתב עם מסורות על פה שנמסרו ממנו, והדפיס שלושה כרכים מפוארים בשם "בית אברהם" – כל חידושי רבי אברהם לנדא מצֶ'חַנוֹב.

מן הספר הזה, דלינו את הפנינה שלפנינו.

הלכה מחודשת מדקדוק המקראות

נפרט מיד את הדברים כסדרם, אך נקדים תחילה את המסקנה הסופית שלהם: רבי אברהם טְשֶׁכְנוֹבֶר חידש להלכה שהזוכה מן ההפקר בכלי אכילה שהיו שייכים בעבר לנכרי – אינו צריך לטובלם! לדעתו, החובה להטביל כלים הנקנים מיד הנכרי אמורה רק באופן שהבעלות עליהם עוברת ישירות מן הנכרי אל היהודי. אם הנכרי הפקיר את הכלים ולאחר מכן זכה בהם היהודי – אין הכלים צריכים טבילה.

זאת מנין לו? באופן לא שכיח בספרות ההלכה, רבי אברהם אינו מבסס את חידושו על ראיה מן התלמוד או מספרי הראשונים, אלא מדקדוק בפסוקי התורה!

החובה לטבול כלים הנקנים מן הנכרי נלמדת מן הכתוב בספר במדבר, המפרט את ההוראות שניתנו לצבא הלוחמים השבים ממלחמת מדין. לאחר שחטאו העם בבנות מואב ומדין, ציווה ה' את משה: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים". בני ישראל מיהרו למלא את הצַו האלוקי ויד ה' הייתה עמם והם הכניעו את הַמִּדְיָנִים:

וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר… וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת נְשֵׁי מִדְיָן וְאֶת טַפָּם וְאֵת כָּל בְּהֶמְתָּם וְאֶת כָּל מִקְנֵהֶם וְאֶת כָּל חֵילָם בָּזָזוּ.

עם שובם משדה הקרב, הורה להם אלעזר הכהן כיצד לנהוג עם השלל:

זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה… כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם.

התורה שבעל פה מפרשת לנו את ההוראות הגלומות בפסוקים הללו: כלי מתכת ששימשו לבישול או צלייה – יש להגעילם באש כדי לעקור את טעם האיסור הבלוע בהם. לאחר מכן, "במי נדה יתחטא" – יש להטבילם במקוה כשרה. גם כלי אכילה ממתכת שאינם באים במגע עם האש, אף שאין צורך להגעילם מכל מקום יש להטבילם במקוה כשרה.

מה עניינה של טבילה זו? נראה שהיא חלק משרטוט הגבול התוחם בין ישראל לעמים. כפי שאדם המבקש לחצות את הגבול הזה, עליו לעבור הליך גיור הכולל גם טבילה, כך כלי אכילה המשמשים את האדם צריכים לעבור הליך 'כניסה' על ידי טבילה.

רבנו משה בן נחמן, הרמב"ן, בפירושו לתורה תמה מדוע ניתנו הוראות אלו רק בחזרת העם ממלחמת מִדְיָן, בעוד קדמו לה מלחמות אחרות – מלחמת ישראל בסיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן? גם שם שללו העם את כל רכוש המלכים, ומדוע לא הורה להם אלעזר הכהן כיצד להשתמש בכלי המתכת שבשלל?!

רמב"ן משיב שארצותיהם של סיחון ועוג היו מכלל הארץ המובטחת לישראל, ועל כן חלים על המלחמה עמהם כל דיני ירושת הארץ, ובכללם ההיתר המיוחד שניתן לישראל לרשת את נכסי עמי הארץ וליהנות אף מדברים אסורים שבהם. ארץ מִדְיָן, לעומת זאת, לא הייתה חלק מן הארץ המובטחת והמלחמה עם הַמִּדְיָנִים לא באה אלא בעקבות מעשה בנות מואב, ואם כן לא הותר לישראל ליהנות מן הדברים האסורים שבשלל. לכן הוצרך אלעזר להורות להם דיני הגעלת כלים במלחמת מִדְיָן דווקא, ולא במלחמת סיחון ועוג.

אלא שתשובתו של רמב"ן אינה מספיקה, לכאורה. כאמור, שתי הוראות ניתנו בחזרת העם ממלחמת מִדְיָן: להגעיל את הכלים הבאים במגע עם האש ולהטביל את הכלים כולם. תשובת רמב"ן מסבירה יפה מדוע לא היה צריך במלחמת סיחון ועוג להגעיל כלים שבלוע בהם איסור, אך עדיין צריך טעם מדוע לא היה צריך להטביל אותם!

אמנם הותר לישראל ליהנות ממאכלות אסורות שבבתי העמים הכנעניים, ולכן אין צורך לעקור מן הכלים את טעם האיסור הבלוע בהם, אך טבילת הכלים מחויבת מעצם העובדה שכלים אלו יצאו מיד הנכרי ונכנסו ביד ישראל. מדוע, אפוא, לא נשנתה הלכת טבילת כלים מיד לאחר מלחמת סיחון ועוג?!

השאלה הזו עוררה את רבי אברהם טְשֶׁכְנוֹבֶר להציג את חידושו שבפתח דברינו. הוא עמד על כך שבשונה ממלחמת מִדְיָן, במלחמת סיחון ועוג הרגו הלוחמים את העם כולו, על נשיהם וטפם. עמי האמורי והבשן הושמדו מן העולם. משכך, הכלים שהיו בבעלותם הפכו "הפקר", בהיעדר יורשים. בני ישראל שאספו את השלל, זכו בו מן ההפקר ולא נטלו אותו מיד בעליהם. מה שאין כן במלחמת מִדְיָן, שם נותר הטף בחיים וממילא ירשו את הכלים כדין בן היורש את אביו, ונמצא השלל נלקח ישירות מיד הנכרי.

והנה לנו הלכה מחודשת העולה מן המקראות: רק כלי המחליף בעלות באופן ישיר מנכרי ליהודי חייב טבילה. כלים שהיו שייכים בעבר לנכרי והפכו "הפקר", אם יבוא יהודי ויזכה בהם מן ההפקר – אינם צריכים טבילה!

החידוש נתקל בקשיים

חידושו של רבי אברהם טְשֶׁכְנוֹבֶר הסעיר את מוחותיהם של גדולי החכמים בדורות האחרונים. זוהי הוראה מעשית שכיחה בהחלט, העולה מתוך דקדוק לשון המקרא וללא כל ביסוס בספרות ההלכה. קשה לקבל אותה ללא ראיות נוספות.

הנה כמה מהערות האחרונים על חידושו של רבי אברהם: 1. דיני הקניינים משתנים בין יהודי לנכרי. בעיסקה של רכישת מטלטלין, יהודי קונה ב"משיכה" (פעולה פיזית המביעה בעלות על החפץ) ונכרי קונה בתשלום. מה קורה בעיסקת רכישה בין נכרי ליהודי? נכרי המוכר חפץ ליהודי, מתי חל הקניין, כבר בשעת התשלום כדיני הנכרי או רק בשעת המשיכה כדיני היהודי? לדעת הַשַּׁ"ךְ (פירוש "שפתי כהן" על חלק "חושן משפט" שב"שולחן ערוך", מאת רבי שבתי הכהן רַפַּפּוֹרְט זצ"ל), זו עיסקה מורכבת: בשעת התשלום מסתלקת בעלותו של הנכרי, ובשעת המשיכה חלה בעלותו של היהודי. לפי זה, בזמן הביניים החפץ הוא "הפקר" והיהודי זוכה מן ההפקר.

אם כן, לדברי רבי אברהם טְשֶׁכְנוֹבֶר, כל הקונה כלי מיד נכרי אינו צריך להטביל אותו! אמנם אין זו שאלה על הוראתו של אלעזר, כיון שבמלחמת מִדְיָן הקניין התבצע בכוח הכיבוש ואם כן הרכוש עבר מיד לבעלות ישראל, אבל זו שאלה קשה בהחלט על ההוראה הכללית שנלמדה מהוראת אלעזר, על כל הקונה כלי מיד נכרי. רק אם יבצע היהודי "משיכה" לפני התשלום, ייחשב כקונה ישירות מיד נכרי, ובדרך כלל הליך הרכישה הוא הפוך: תחילה משלמים על החפץ ולאחר מכן נוטלים אותו.

2. הכלים החייבים בטבילה הם רק כאלה המשמשים ככלי אכילה. אדם הקונה סכין מתכת, למשל, לשימושים אחרים כגון גילוף עצים – אינו צריך להטביל אותו. רק אם לאחר מכן יימלך בדעתו להסב את הכלי לצורכי אכילה, יהיה עליו להטביל אותו לפני כן. ב"שולחן ערוך" נפסק להלכה שגם אם יחלפו שנים רבות בין הרכישה להסבת הכלי לצורכי אכילה – חובת הטבילה תשוב ותתעורר בשעה שיעמוד לשימוש לצורכי אכילה.

יתירה מזו, מפורש בהלכה שאם יהודי רכש כלי מנכרי למטרות אחרות, וחזר ומכר אותו ליהודי אחר לצורכי אכילה – חייב הקונה השני להטביל אותו. אף שהוא רכש את הכלי מיד ישראל, כיון שבעבר היה ברשות הגוי – חובת הטבילה חוזרת וניעורה בשעה שמוסב השימוש בו לצורכי אכילה. והנה, הרוכש השני לא קנה את הכלי ישירות מן הגוי, ואף על פי כן חובת הטבילה מתעוררת אצלו! ומה בין תקופת "הפקר" בין בעלות הנכרי לבעלות היהודי, לבין תקופת בעלות של יהודי שהשתמש בכלי למטרות אחרות? ההלכה הזו מוכיחה לכאורה שלא כדברי רבי אברהם טְשֶׁכְנוֹבֶר!

3. ייתכן אמנם שאפשר לקבל את דברי רבי אברהם טְשֶׁכְנוֹבֶר, אך לעקר מהם את משמעותם המעשית. חפץ עשוי להיות "הפקר" באחת משתי דרכים: א. במות הבעלים ללא יורשים; ב. בהצהרת הבעלים על הפקרת החפץ. יש הבדל עקרוני בין שתי הדרכים. במות הבעלים ללא יורשים, הבעלות פוקעת ממילא והחפץ אכן מוגדר כחסר-בעלות; בהצהרת הבעלים על הפקרת החפץ, לעומת זאת, אפשר לראות את החפץ כ"ניתן לזכייה" אך לא כחסר-בעלות. ההצהרה של הבעלים מאפשרת לכל אדם לבוא ולזכות בחפץ, אך לא בהכרח מפקיעה מיידית את הבעלות הראשונית.

אם כן, גם אם צדקו דבריו של רבי אברהם טְשֶׁכְנוֹבֶר על הכלים ששללו ישראל במלחמת סיחון ועוג, אין לכך משמעות מעשית ביחס לכלים שהופקרו על ידי נכרי. בשלל המלחמה, כיון שמתו הבנים היורשים של הבעלים הנכרים, פקעה לחלוטין הבעלות של הנכרי. בכלים שהופקרו על ידי נכרי, לעומת זאת, בעלותו של הנכרי קיימת עד שיזכה בו היהודי, ואם כן אין הוא כזוכה מן ההפקר ממש.

הלכה למעשה, ראוי לחשוש לדעתו של רבי אברהם טְשֶׁכְנוֹבֶר אך גם לדעת החולקים עליו. הפתרון המעשי הוא לטבול כלי נכרים הנקנים מן ההפקר, אך לא לברך על הטבילה. בנוסף, חשוב לציין שכל דברינו אמורים רק על מי שקונה את החפץ ומכניסו תחת בעלותו. אם אין בדעת האדם לקנות את החפץ, אלא רק להשתמש בו ולהותירו "הפקר" – אין צורך להטבילו, כפי שמותר להשתמש בכלים שאולים מיד נכרי ללא טבילה.

יום נעים ופורה!