צריך עיון > בין הסדרים > כל הצרות שבעולם

כל הצרות שבעולם

מסורת עתיקה בישראל מציינת את יום ט' בטבת כיום שראוי להתענות בו, בשל צרה שאירעה בו. עם זאת, המסורת מקפידה לציין שלא נודע לנו מהי הצרה. סביב היום הזה התפתחו השערות רבות, ורובן ברשימה שלפניכם

ט' בטבת תשע"ט

היום, ט' בטבת, הוא יום מיסתורי בלוח השנה היהודי. הצדיקים צמים בו, אבל אף אחד לא יודע למה. לאורך חודש טבת מצוינים בנספח שצורף ל"מגילת תענית" שלושה ימי צום רצופים: בשמיני בטבת, בתשיעי ובעשירי. שני הראשונים הם "תענית צדיקים", דהיינו שאין חובה על הכל לצום בו אלא מנהג צדיקים הוא, בעוד השלישי הוא אחד מארבעת הצומות שתיקנו הנביאים לזכר חורבן בית המקדש הראשון.

על סיבת הצום בשמיני בטבת – כבר דיברנו אתמול; על הצום בעשירי בטבת – נדבר מחר בעזרת השם. ואולם על הצום בתשיעי בטבת נאמר ב"מגילת תענית": "לא כתבו רבותינו על מה", וכך גם ב"שולחן ערוך": "לא נודע איזו היא הצרה שאירע בו". כלומר, כולם יודעים שקרה משהו נורא, אבל לא יודעים בדיוק מה. כמו תמיד, מצב של אי-ודאות גורר אחריו השערות רבות. מעקב אחר ההצעות השונות הותיר בידינו חמש סיבות מעניינות, ונפרט אותן אחת לאחת.

 

א. מות עזרא ונחמיה

על דברי ה"שולחן ערוך" ש"לא נודע איזו היא הצרה", העיר מפרשו רבי דוד הלוי סג"ל מלבוב שבפולין, בעל "טורי זהב":

תימה גדולה, הָא אִיתָא [=הרי נמצא] בסליחות שלעשרה בטבת דבתשעה בו מת עזרא הסופר, וצריך עיון רב.

הרב סג"ל היושב בפולין התפלל בסידור נוסח אשכנז, ובעשרה בטבת נהג לומר את פיוטי הסליחות האשכנזיים ליום הצום. שם, בסליחה שחוברה על ידי רבי יוסף טוּב עֶלֶם (=בּוֹנְפִיל) מחכמי צרפת לפני כאלף שנה ופותחת במלים "אֶזְכְּרָה מָצוֹק אֲשֶׁר קְרָאַנִי", נמצא כתוב:

זֹעַמְתִּי בְּתִשְׁעָה בּוֹ בִּכְלִמָּה וָחֵפֶר / חָשַׂךְ מֵעָלַי מְעִיל הוֹד וָצֶפֶר / טָרֹף טֹרַף בּוֹ הַנּוֹתֵן אִמְרֵי שֶׁפֶר / הוּא עֶזְרָא הַסּוֹפֵר.

עזרא הסופר היה מנהיגם ורבם של ישראל בדור שיבת ציון, ובלי ספק הייתה פטירתו רגע קשה בתולדות היישוב המתחדש בארץ ישראל. אם נצרף לכך את דעת חכמים שעזרא הסופר הוא מלאכי הנביא, הרי שיום פטירת עזרא הוא גם מועד סילוק הנבואה מישראל. ואולי זו כוונת הפייטן על "מְעִיל הוֹד וָצֶפֶר" שנֶחְשַׂךְ מעל העם.

בחלק מן המקורות מובא שביום זה, ט' בטבת, מת גם נחמיה בן חכליה, אף הוא ממנהיגי היהודים בדור שיבת ציון. כך מופיע, למשל, בספר "כֹּל בּוֹ", ספר הלכה אנונימי אך בעל סמכות רבה מתקופת הראשונים. אין לנו פרטים על נסיבות מותם של עזרא ונחמיה, וגם אין לדעת אם מתו באותו היום ממש או רק באותו תאריך בשנה. כך או כך, לדעת רבים זהו המאורע העומד מאחורי הצום בט' בטבת, כמו תאריכים אחרים בשנה שצוינו כימי תענית על פטירת צדיקים.

ואולם תמיהתו של בעל "טורי זהב" האשכנזי על ה"שולחן ערוך" הספרדי, כיצד לא ידע זאת מן הפיוט "אזכרה מצוק" – תמיהה תמוהה היא. כנראה שבעל "טורי זהב" סבר לתומו שגם הספרדים רגילים בסליחה זו, אם כי אין הדבר כן. אדרבה, בסליחות הנהוגות אצל הספרדים נאמר במפורש שעזרא הסופר מת בעשרה בטבת, ולא בתשעה בו:

יוֹם בּוֹ סֻמְּכוּ עַל אַרְמוֹן, נַחֲלַת צְבִי וָשֶׁפֶר / וּבוֹ הוּחַל הַנֶּגֶף בְּמַכְפִּישֵׁי בָאֵפֶר / וְגַם בּוֹ נֶאֱסַף, עֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסּוֹפֵר.

לעת עתה, אין לנו מקורות קדומים יותר לשתי המסורות, על תשעה ועשרה בטבת כיום פטירתו של עזרא הסופר או אולי גם נחמיה בן חכליה. כנראה שהייתה זו מסורת קדומה בעם. לפי המסורת שעזרא הסופר נפטר בתשעה בטבת, ייתכן אמנם שזו סיבת הצום בתאריך זה, אם כי צריך להבין מדוע "לא כתבו רבותינו על מה"? מדוע שמרו על כך בסוד?

 

ב. חורבן קהילת גרנדה

היום, ט' בטבת, לפני תשע מאות וחמישים ושתיים שנה, התרגש אסון נורא על קהילת יהודי גְרַנַדָה שבאַנְדַלוּסְיָה (בשנת ד'תתכ"ז, סוף שנת 1,066). בשנים שלפני כן נהנו יהודי גרנדה משלווה יחסית, בחסות המלך המוסלמי של העיר ובצל מנהיגם הנערץ, רבי שמואל הנגיד ששימש וָזִיר [=שר] אצל המלך. במות רבי שמואל ישב על כסאו בנו, רבי יהוסף, אשר לדברי רבי אברהם אִבְּן-דַאוּד מחבר "ספר הקבלה": "מכל מידות טובות שהיו באביו לא חסר אלא אחת, שלא היה ענוותן כאביו, מפני שגדל בעושר ולא נשא עול בנעוריו וגבה לבו עד להשחית".

כנראה שהנהגת השררה של רבי יהוסף הנגיד עוררה את שנאתם של המוסלמים בעיר, והם החלו לרדוף את היהודים ובעיקר להלשין עליהם אצל המלך. בשנת ד'תתכ"ז גברה ידם והם ערכו מעשה טבח ביהודי גרנדה. פורעים פרצו את דלתות ארמון המלך, שם הסתתר רבי יהוסף, הרגו אותו בתלייה והמשיכו אל שאר יהודי העיר. כחמש מאות משפחות וכ-4,000 יהודים נהרגו באותו יום.

רבי אברהם אִבְּן-דַאוּד כותב על כך:

ואבלו היה הולך בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר. ומימי רבותינו ז"ל הקדמונים שכתבו מגילת תענית וגזרו תענית בתשעה בטבת ולא ידעו על מה הוא, ומכאן ידענו שכוונו ברוח הקודש ליום זה.

כאן לפנינו הצעה מעניינת מאוד לפשר התענית בט' בטבת, וגם לשאלה מדוע לא פירשו את טעמו. כאשר תוקנה התענית, היה זה על פי רוח הקודש ועל שם העתיד. אפשר לתהות על מידת הסבירות של הצעה זו, לפיה משך מאות שנים נהגו לצום ביום שאין לו עדיין כל משמעות מצערת. גם מבחינה הלכתית יש להקשות, מכוח הכלל "אַקְדוּמֵי פּוּרְעָנוּתָא – לָא מְקַדְּמִינָן" אשר לפיו אין להקדים יום תענית שנקבע על פורענות. כאשר אי אפשר לצום בתאריך הקבוע, הצום נדחה ולא מוקדם. כל שכן, אפוא, כאשר סיבת הצום עוד לא התרחשה.

 

ג. לקיחת אסתר אל בית המלך

בתיאור לקיחת אסתר אל בית אחשורוש, נאמר במגילת אסתר:

וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶל בֵּית מַלְכוּתוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת בִּשְׁנַת שֶׁבַע לְמַלְכוּתוֹ.

רבי משה איסרליש, הרמ"א, בפירושו "מחיר יין" למגילת אסתר, הסביר מדוע הכתוב מציין במפורש את חודש הלקיחה:

ואמר שלקיחה זו הייתה בחודש העשירי הוא חודש טבת… נָקַט זה החודש מכל חודשי השנה להיות שבעל הלכות גדולות ז"ל כתב כל יוֹמֵי דְּרָאוּי להתענות וכו', וכתב ט' בטבת ולא כתב על מה מתענין בו, כי לא כתבו רבותינו טעמו, לכן קאמר שמחת אסתר הייתה בחודש העשירי בחודש טבת.

הלשון קצת סתומה והביטוי "שמחת אסתר" אינו ברור. אולי הכוונה לאמור שם "וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ מִשְׁתֶּה גָדוֹל לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו אֵת מִשְׁתֵּה אֶסְתֵּר". מכל מקום, נראה שהוא מסביר כך את פשר התענית, על שם לקיחת אסתר אל בית המלך.

אך מנין לו שהיה זה דווקא בתשיעי לחודש? ומדוע זו סיבה להתענות? ואם אכן זו הסיבה, מדוע הסתירו אותה? חכם בן דורנו הציע פתרון לכל השאלות הללו, על פי מדרש קדום הקובע את תאריך לקיחת אסתר ליום ה' בטבת. לפי המדרש, בדיוק ביום שבו הגיעה לבבל השמועה על חורבן בית המקדש הראשון – ביום זה נצנץ אור הגאולה על ידי אסתר, בלקיחתה אל בית אחשורוש. היום שבו הגיעה השמועה על החורבן מפורש בספר יחזקאל, והוא יום ה' בטבת.

כעת נוכל להציע כך: אסתר נלקחה ביום ה' בטבת. שהתה עם אחשורוש בליל ו', בליל ז' ובליל ח'. בבוקר יום ח' בטבת הבינו החכמים שככל הנראה אסתר עומדת להישאר בבית אחשורוש (שלושה לילות הם "חזקה", כרגיל בהלכה), ולכן קבעו את היום למחרת – ט' בטבת – כיום צום.

הם הצטערו על לקיחת אסתר, כיון שלפי המסורת באותה שעה הייתה נשואה למרדכי היהודי, ונאלצה לשהות עם אחשורוש בעודה אשת איש. הם כמובן לא פירסמו את הרקע לתענית, כדי שלא לעורר את כעסו של השלטון הפרסי…

 

ד. לידת אותו האיש

מסורת מעניינת במיוחד תולה את הצום בט' בטבת בלידתו של ישו, משיחם של הנוצרים. המקור לתאריך העברי של לידת ישו הוא בשני ספרי אסטרונומיה יהודיים שנכתבו בספרד, האחד מאת רבי אברהם בר חייא הנשיא מבַּרְצְלוֹנָה שחי במפנה המאות ה-11 וה-12, והשני מאת רבי יצחק בן יוסף הישראלי מטוֹלֶדוֹ שחי בתחילת המאה ה-14. שניהם כותבים שישו הנוצרי נולד ביום שבת, ט' בטבת ג'תשס"א, שהוא ה-25 בדצמבר שנת 1 לספירה.

אם זו אכן הסיבה, לא קשה כלל להבין מדוע "לא כתבו רבותינו על מה". ציון תענית ביום שמחתם של הנוצרים, יש בה משום סכנה וראוי להצניע אותה ככל האפשר. אלא שעיקרו של התאריך העברי הזה אינו ברור כלל וכלל.

ראשית, הוא נשען על קבלת המסורת הנוצרית בנוגע לשנת לידתו של ישו. מנין לנו שהיא אמינה? שנית, המרת התאריך הלועזי, ה-25 בדצמבר, לתאריך העברי ט' בטבת נעשית על ידי החישובים הקבועים בלוח היהודי. אלא שבשנת לידתו של ישו עוד קידשו את החודשים על פי ראיית העדים, ואם כן מועד חלותו של ראש חודש לא היו קבוע כלל ומנין לנו שאכן חל ט' בטבת במועד המתאים לפי חישובי הלוח?!

ועם זאת, ייתכן שהצום נקבע בשנים מאוחרות יותר, כאשר המסורת הנוצרית התקבלה אצלם. קובעי התענית ביקשו לבטא את הצער על לידת המשיח הנוצרי והסבל הרב שנגרם לישראל בעקבות כך, ולא חשו לברר את המועד המדויק מבחינה היסטורית, אלא נשענו על המסורת הנוצרית כפי שהיא.

 

ה. מות שמעון-פטרוס

הסבר מרתק לא פחות תולה את הצום בט' בטבת במותו של פֶּטְרוֹס, או שמעון בן יונה בשמו העברי, אחד משנים עשר תלמידיו של ישו. במבט ראשון קשה מאוד להבין מדוע מותו של אחד מראשוני הנצרות הוא סיבה לצער, אבל במבט שני מתברר שמקופלת כאן מסורת יהודית מעניינת במיוחד.

"פטרוס הקדוש" כפי שהוא נקרא בנצרות, נחשב במסורת הנוצרית האפיפיור הראשון. מבין שליחיו של ישו, היה פטרוס הפעיל מכולם להפצת המשנה החדשה של הנצרות. אלא שבמקביל למסורת הנוצרית, התפתחה גם מסורת יהודית ולפיה היה פטרוס לא פחות מסוכן סמוי של החכמים, כדי להשפיע על הנוצרים החדשים להתרחק ככל האפשר מן היהדות…

ספר קדום מתקופת הראשונים בשם "תולדות ישו" מספר שהחכמים בירושלים התירו לשמעון כֵּיפָא [=סלע בארמית, כמשמעות השם פֶּטְרוֹס בלטינית] לצאת בשליחות אל הנוצרים ולשכנע אותם לשנות לגמרי את מנהגיהם היהודים. זאת במטרה ליצור בידול מובהק בינם לבין היהודים. לפי המסורת הזו, שמעון כיפא הוא העומד מאחורי העתקת יום המנוחה משבת ליום ראשון, עיצוב שלושת הרגלים במתכונת נוצרית חדשה ועוד.

בתקופת הראשונים הייתה מסורת שייחסה את התפילה "נשמת כל חי" הנאמרת כהקדמה לברכת "ישתבח" בתפילת שחרית של שבת – לשמעון כיפא. אמנם רבי שמחה מוִיטְרִי, תלמידו של רש"י, מביא בשם רבו שאסור לומר כן, אך ניתן ללמוד מכך על היחס החיובי שהתייחסו לשמעון.

באחד מנוסחאותיו של הספר "תולדות ישו" מופיע התאריך ט' בטבת כיום מותו של שמעון-פטרוס, והתאריך הזה אף מצוין שם כיום צום:

וימות שמעון ויתאבלו בני ישראל את שמעון וקבעו יום מיתתו להתענות בכל שנה ושנה והוא ט' ימים ביֶרַח טבת.

גם הצעה זו מסבירה יפה מדוע לא ציינו חכמים את סיבת הצום. "תפקידו החשאי" של השליח פטרוס חייב את הסתרת הצער על מותו…

לסיכום, קשה מאוד לדעת בוודאות את הרקע ההיסטורי לתענית ביום הזה, ועד כמה שניתנה הרשות לשער השערות, הרי אין לך יום בלוח השנה היהודי שאין ראוי לקבוע בו תענית לזכר הצרות שאירעו בו. כיון שכבר נקבעה תענית ביום ט' בטבת, נאספו עליו כל העדרים וציינו מאורעות שונים שאירעו בו.

יום נעים ופורה !

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל