לא בגדתי!

היום, י"ט בטבת, לפני ארבע ושישים שנה, בכלא אַל-מַאזַה שבדמשק נמצאה גופתו של החייל הישראלי אורי אילן זכרו לברכה כשהיא תלויה על חבל מאולתר הקשור לחלון (בשנת תשט"ו, 1955). אורי היה אחד מחמישה חיילים ישראלים שנפלו בשבי הסורי, כאשר חדרו לשטח סוריה ב"מבצע צרצר" שבו אמורים היו להחליף סוללות למתקן ציתות ישראלי.

בדרכם אל המתקן הם נחשפו על ידי קבוצת חיילים סורים שככל הנראה ידעה על חדירתם מישראל וארבה להם. החיילים נעצרו והובאו אל בית הסוהר, שם נכלאו בתאים נפרדים בתנאי צינוק ונחקרו ביסורים קשים. השובים ביקשו לחלץ מהם מידע על מטרת המבצע. 35 יום שהה אורי אילן בכלא הסורי, נחקר בעינויים מדי יום. שוביו הבהירו לו שוב ושוב שכל יתר חבריו כבר הוצאו להורג, ושכך ייעשה גם לו אם לא ישתף פעולה.

ביום רביעי, י"ח בטבת תשט"ו, הובא אורי לחקירה היומית אחר שלושה ימים רצופים שנמנעה ממנו ישיבה או שכיבה על מיטה. שוב נאמר לו על גורל חבריו ושוב הופעל עליו לחץ לגלות את פרטי המבצע. בליל יום חמישי הוחזר אורי אל חדרו, והפעם ללא השומר המשגיח עליו לבל יישן על המיטה. בשעת לילה מאוחרת נעץ אורי את אצבעותיו בדלת החדר וחילץ ממנה קיסם עץ קטן. הוא תלש דפים ספורים מספר כתוב עברית שהיה ברשותו, ונעץ בהם חורים צפופים בתבנית אותיות, עד שהפכו למסרים קצרים. את הדפים הוא הצניע על גופו, בבגדיו ובנעליו. מן המזרן שבחדר הוא קרע בזהירות פיסת בד ארוכה שהפכה לחבל תלייה. בשעה 4 לפנות בוקר מצא אותו השומר התורן תלוי על הסורג של חלון החדר.

עוד באותו ערב, ליל יום שישי כ' בטבת הוחזרה גופתו של אורי ז"ל אל שטח ישראל, על ידי אמבולנס של "הסהר האדום" הסורי שהביאו אל גשר "בנות יעקב", שם זוהה על ידי שני חברי קיבוץ "גן שמואל", מולדתו של אורי.

אורי אילן היה בנה של הגב' פייגה אילנית, בתו של רבי שרגא פַייבֶל הִינדֶס זצ"ל מגאוני ליטא ונכדתו של רבי שמעון יהודה הכהן שְׁקוֹפּ זצ"ל ראש ישיבת "שער התורה" בעיר גְרוֹדְנָה שבליטא (כיום בבלרוס). בזמן שנִשׁבָּה בנה כיהנה כחברת כנסת מטעם תנועת מפ"ם. שנים רבות עמדה בקשר מכתבים עם סבה הגדול, ובאחד מהם אף שיגר ברכה אישית לנינו, "היניק וחכים אורי יחיה".

בלווייתו הקריא משה דיין, הרמטכ"ל באותה שעה, את אחד הפתקים שהטמין אורי, עליו היו כתובות שלוש מילים: "לא בגדתי, התאבדתי". דיין השמיט את המילה האחרונה, ומאז הפכו המילים "לא בגדתי" לסמל של הקרבה אישית למען המדינה. אין איש יודע את מחשבותיו של אורי בשעות הלילה שקדמו למעשה, אך הפתקים שהותיר אחריו מלמדים שכנראה חשש שמא לא יעמדו לו כוחותיו מול עינויי שוביו.

שניים מחבריו לחוליה, שכלל לא הוצאו להורג ונותרו בשבי יותר משנה לאחר מכן, נשברו במהלך חקירתם והובילו את החוקרים הסורים אל מתקן הציתות. בשובם ארצה במסגרת עסקת חילופי שבויים הם נשפטו על בגידה והורדו בדרגה. רק שנים רבות לאחר מכן הם זוכו ואף הועלו בדרגותיהם, בשל מסמכים שחשפו את תוכניתם להפעיל את מלכוד הנפץ במתקן, דבר שהיה מביא למותם אך מונע מן הסורים לחשוף את הטכנולוגיה של מתקן הציתות.

במכתב מיום כ"ג בטבת תשט"ו אל חברי קיבוץ "גן שמואל", שלח הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל ניחומים אל משפחתו של אורי, ציין את ייחוסו הרם כנינו של רבי שמעון שקופ זצ"ל וגם התייחס לשאלת ההערכה לפעולת ההתאבדות של אורי. הוא ציין שאורי ז"ל אינו בכלל "המאבד עצמו לדעת" המגונה בפי חכמים, ורומז להלכה שנדרשה מן הכתובים.

נושיב ישיבה על קברו של אורי אילן ז"ל ונעיין בזווית ההלכתית של פעולתו. נצא מתוך הנחה נכונה, ככל הנראה, שאורי ז"ל בחר ליטול את נפשו בכפו בשל החשש הסביר שעינויים לאורך זמן ישברו את רוחו ויביאו אותו למסור פרטים בטחוניים, במידה שתסכן את יושבי ארץ ישראל. מתוך כך נבחן את המשמעות ההלכתית של הכרעתו.

 

לֹא תֵּרָצַח

אדם הנוטל נפשו בכפו עובר על איסור חמור מן התורה. יש אומרים שאיבוד עצמי הוא בכלל איסור רציחה, עליו הוזהרנו במעמד הר סיני: "לֹא תִּרְצַח". בספרות המדרש מובאת דרשה מעניינת על מילים אלו, לפיה הן נקראות בניקוד אחר: "לֹא תֵּרָצַח", ומשמען גם שלא ירצח אדם את עצמו. אולם רוב הפוסקים זיהו את מקור האיסור על איבוד עצמי בכתוב האמור לנח ובניו עם צאתם מן התיבה: "וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ", וכפי שנאמר על כך במדרש "בראשית רַבָּה": "להביא את החונק עצמו". עם זאת, ייתכן שהכתוב האמור לנח אינו מקור בפני עצמו, אלא שהוא מלמד אותנו על איבוד עצמי שגם הוא בכלל איסור "לא תרצח".

בהלכות רוצח ושמירת הנפש שבספר "משנה תורה", הרמב"ם מבחין בין הרוצח את חבירו בעצמו לבין פעולות אחרות של שפיכות דמים. הרוצח את זולתו בידים – נהרג בבית הדין; האחרים – יש עליהם עונש מיתה בידי שמים, אך אינם נהרגים בידי אדם. ההבחנה הזו נעוצה בלשון הצו האלוקי שנאמר לנח ובניו:

וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם: שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם.

וכפי שמפרט הרמב"ם:

כל ההורג חבירו בידו כגון שהִכָּהוּ בסייף או באבן הממיתה, או שחֲנָקוֹ עד שמת, או שְׂרָפוֹ באש, הואיל וַהֲרָגוֹ מכל מקום הוא בעצמו – הרי זה נהרג בבית דין; אבל השוכר הורג להרוג את חבירו או ששלח עבדיו והרגוהו, או שֶׁכְּפָתוֹ והניחו לפני הארי וכיוצא בו והרגתהו חיה, וכן ההורג את עצמו – כל אחד מאלו שופך דמים הוא ועוון הריגה בידו, וחייב מיתה לשמים ואין בהן מיתת בית דין.

ומנין שכן הוא הדין? שנאמר: שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ – זה ההורג בעצמו שלא על ידי שליח; אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ – זה הורג עצמו; מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ – זה המוסר חבירו לפני חיה לטרפו; מִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם – זה השוכר אחרים להרוג את חבירו. ובפירוש נאמר בשלשתן לשון דרישה – הרי דינם מסור לשמים.

דברי הרמב"ם מעוררים קושי טכני: לשם מה נחוץ להדגיש שההורג את עצמו אינו נהרג בבית דין, והלא הוא מוטל מת לפנינו?! לא נאריך בזה, רק נציין שמפרשי הרמב"ם העלו הצעות שונות להשלכות הלכתיות העולות מן ההבחנה בין חייב מיתת בית-דין לחייב מיתה בידי שמים, גם כשבכל מקרה לא ניתן לבצע את העונש בבית-דין.

 

בין התאבדות להתמסרות

במדרש שהזכרנו, המפרש את הכתוב "וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ" על איבוד עצמי, נוספו חמש מילים חשובות:

יכול כְּשָׁאוּל? תלמוד לומר 'אַךְ'.

זוהי תבנית דרשנית נפוצה, שבה הדרשן מעלה אפשרות שגויה בהבנת ההלכה ושולל אותה מיד על בסיס דרשה מלשון הכתוב. כאילו אמר "יכול היית לחשוב ש… לכן אמר הכתוב ש…". בענייננו, היינו מעלים בדעתנו שהאיסור על איבוד עצמי נאמר גם על מה שעשה שאול המלך, לכך הקדים הכתוב את המילה "אך" שמתפרשת תמיד כמסייגת את ההוראה שבכתוב, ללמדך שמעשה שאול המלך אינו בכלל האיסור. כלומר, ישנה התאבדות מותרת!

שאול המלך יצא למלחמה עם פלשתים בהר הגלבוע, אף שנודע לו על ידי נבואה שהוא עתיד למות במלחמה הזו. במהלך המלחמה נפלו שלושת בניו, יונתן, מַלְכִּישׁוּעַ ואבינדב, והלוחמים הפלשתים עמדו להגיע אל שאול עצמו. כשראה זאת, הפיל שאול את עצמו על חרבו ומת. המדרש מתייחס לפעולתו של שאול כיוצאת מן הכלל האוסר על איבוד עצמי לדעת. מדוע?

בקרב בעלי התוספות באשכנז ובצרפת, רווחה הדעה ששאול המלך חשש שמא לא ימיתו אותו הפלשתים אלא יתפסוהו ויכריחו אותו לעבור על דתו. כיון שכך, חשש שאול גם שלא יעמוד בעינוייהם וייאלץ להיענות לדרישותיהם, ובשל כך המית עצמו תחילה כדי שלא ייפול בידם.

הפירוש הזה מבוסס על הלכה שקבע רבנו תם, נכדו הגדול של רש"י וגדול בעלי התוספות, שאדם העומד ליפול בשבי ביד אנסים שיעבירוהו על דתו – מִצוָה עליו לחבול בעצמו ולמנוע את נפילתו חי בידם.

רבנו תם בעצמו עמד כפסע בפני מיתה על קידוש השם, בעת מסע הצלב השני בשנת ד'תתק"ו (1146) הגיעו צלבנים אל העיר רַמֶרוּ שבצרפת, מקום מושבו של רבנו תם. הם בזזו את כל ביתו וקרעו ספר תורה בפניו, גררו אותו אל השדה והחלו להכות בו מכות נמרצות בדרישה שימיר את דתו. חמישה פצעים פצעו הרשעים בראשו של רבנו תם, שהיה נכון למסור את נפשו על קידוש השם.

באורח נס נקלע לשם אציל אחד, ורבנו תם הצליח לקרוא לו ולשחד אותו בסוס יקר מאוד אם יצליח להצילו מידם. האציל קרא להם והבטיח להם שאם ייתנו לו ארכה של יום אחד – ישכנע את רבנו תם להמיר את דתו. הם קיבלו את דבריו ושחררו את רבנו תם לחופשי.

רבנו תם למד את ההלכה שהורה, על המִצוָה לחבול בעצמו כדי שלא ליפול ביד האנסים, מסיפור נורא המובא בגמרא:

מעשה בארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון [=לזנות]. הרגישו בעצמן למה הן מתבקשים, אמרו: אם אנו טובעין בים – אנו באין לחיי העולם הבא?! דרש להן הגדול שבהן: אָמַר ה' מִבָּשָׁן אָשִׁיב אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם; מִבָּשָׁן אָשִׁיב – מבין שיני אריה, אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם – אלו שטובעין בים. כיון ששמעו ילדות כך – קפצו כולן ונפלו לתוך הים. נשאו ילדים קל וחומר בעצמן ואמרו: מה הללו שדרכן לכך [=שבטבען נלקחות ביד בעליהן] – כך [=אף על פי כן מסרו את נפשם], אנו שאין דרכנו לכך – על אחת כמה וכמה. אף הם קפצו לתוך הים, ועליהם הכתוב אומר: כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה.

המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא. אם הביאה הגמרא את מעשה הילדים על הדרשה שדרש הגדול שבהן – משמע שאלו יש להם חלק לעולם הבא, ומכאן שמעשיהם היה נכון על פי ההלכה.

בעלי התוספות לקחו את ההלכה הזו צעד נוסף קדימה, ואף מצאו בה סמך למעשי הקדושים במסעי הצלב שהרגו את ילדיהם כדי שלא יילקחו בידי הצלבנים:

ומכאן [=ממעשה שאול המלך] מביאים ראיה אותם ששוחטים התינוק בשעת השמד.

כלומר, לא רק איבוד עצמי אלא גם רציחה! המאורעות הקשים במסעי הצלב במאות ה-11 וה-12, הם מהזכרונות החיים המלווים את יהדות אשכנז מזה מאות שנים. בלב הזכרון החי הזה חקוקה תמונת הקדושים השוחטים את ילדיהם כדי שלא ייצאו לשמד. מבחינה הלכתית 'יבשה' קשה לבסס את ההוראה הזו, לקום וליטול את חייו של אדם אחר בשל מה שעתיד לקרות עמו. ואף על פי כן, פוסקי ההלכה בדורות הללו עשו הכל כדי ללמד זכות על הקדושים.

אל שולחנו של רבי מאיר מרוטנבורג, מנהיג יהודי אשכנז במאה ה-13, הגיעה שאלה נוראה: בשנת ה'כ"ה (1265), בעיצומו של חג הפסח נכנסו פורעים אל בתי היהודים בעיר קוֹבְּלֶנְץ שבגרמניה ודרשו מהם בכפייה להמיר את דתם. באחד הבתים ישבו זוג הורים וארבעת בניהם וראו את המתרחש מחוץ לביתם: יהודים נשחטים באכזריות נוראה בזה אחר זה. הם הבינו שכלתה עליהם הרעה, והנה פונה האשה ופונים הבנים אל האב ודורשים ממנו שישחטם בטרם יפלו ביד הפורעים. האב עשה כמעשיהם ועמד מיד להמית את עצמו, אך בדיוק באותו הרגע נכנסו גויים חסידי אומות העולם אל הבית ומיהרו להציל אותו.

האב השכול והמיוסר פנה אל מהר"ם מרוטנבורג ושאל אם עליו לכפר על מעשיו. בתחילת דבריו חוכך מהר"ם בדעתו:

לא יְדַעְנָא שַׁפִּיר מַאי אֵידוּן בֵּיהּ [=איני יודע היטב מה לומר בזה], כי ודאי ההורג עצמו על ייחוד השם רשאי לחבול בעצמו… אבל לשחוט אחרים צריך למצוא ראיה להתיר…

אבל מיד לאחר מכן מהר"ם מחליט בדעתו לחיוב:

מיהו דבר זה פשט היתרו, כי שמענו ומצאנו שהרבה גדולים שהיו שוחטים את בניהם ואת בנותיהם… ומי שמטעינו כפרה הוא מוציא לעז על חסידים הראשונים. ואחרי שכוונתו היה לטובה מרוב אהבת יוצרנו יתברך שמו פגע ונגע במחמד עיניו, גם הם חִלּוּ פניו על ככה… הֲכָא ודאי מַחְלֵי [=מוחלים] מאהבת הבורא ואין להחמיר עליו כלל. וצור ישראל ינקום את נקמותינו ונקמת תורתו ונקמת דם עבדיו השפוך במהרה בימינו ויראו עינינו וישמח לבנו.

 

הקרבה למען אחרים

מול דברי חכמי אשכנז שהתירו את ההתאבדות כדי שלא ליפול בידי אנסים, ניצב רבי שלמה לוריא, מהרש"ל, מגדולי חכמי פולין במאה ה-16 ואוסר את הדבר לחלוטין. הוא מדגיש שקל וחומר הוא שאסור להרוג אחרים כדי למנעם מן השמד, אך יתירה מזו – גם איבוד עצמי מחשש כניעה בשל העינויים אסור.

אמנם כאשר יבואו האנסים ויכפו עליו המרת דת, יידרש למסור את נפשו, ואמנם ייתכן שכוחותיו לא יעמדו לו והוא ייכנע בפניהם, אך אסור לאדם להקדים את המאוחר. אם יישבר מכובד העינויים – יהא אנוס ו"אנוס – רַחֲמָנָא פַּטְרֵיהּ"; אם יתגבר כארי – יקדש שם שמים. אך כל עוד לא בא הדבר לידו, אסור לעשות מעשה אקטיבי של איבוד עצמי כדי להימנע מנפילה ביד האנסים.

מדוע אפוא הייתה מותרת התאבדותו של שאול המלך? מהרש"ל מציע הסבר אחר, המלמד אותנו הלכה חדשה: שאול המלך סבר שנפילתו ביד פלשתים תגרור אבידות רבות בצד הישראלי. הפלשתים לא ימהרו להרוג אותו אלא יתעללו בו ויענו אותו כנקמה על המלחמה; בני ישראל לא יוכלו לראות בהשפלת מלכם וייצאו לנקום את נקמתו. מכיון שידע שאול שהמערכה נתונה ביד פלשתים, חשש שמא ימותו רבים מישראל בעקבות כך, ולכן הוא מיהר להמית את עצמו ולהציל את האחרים.

וזוהי ההלכה שמסיק מהרש"ל, הלכה למעשה: "לפיקוח נפש אחרים – מותר לחבול בעצמו". כלומר, אדם רשאי למסור את נפשו כדי להציל אחרים מישראל. הוא אמנם לא מצוּוֶה לעשות זאת, אבל בעשותו כן – קדוש ייאמר לו!

גדולי הפוסקים שבאו אחר מהרש"ל אימצו את ההוראה הזו למעשה, וראו בהתאבדות למען הצלת חייהם של אחרים מעשה אצילי.

יום נעים ופורה !