צריך עיון > בין הסדרים > לבכות כהלכה

לבכות כהלכה

לדמותו של רבי יחיאל הלר זצ"ל, מגאוני ליטא ומחבר הספר "עמודי אור", אגב דיון בתשובה הלכתית מעניינת ונוגעת ללב.

י"א בכסלו תשע"ט

היום, י"א בכסלו, לפני מאה וחמישים ושבע שנה (בשנת תרכ"ב, 1861), נפטר בטרם עת רבה של פְּלוּנְגֵיאן (פְּלוּנְגֶה, Plungė בליטאית) שבמחוז טֶלְז בליטא, הגאון רבי יחיאל הֶלֶר זצ"ל, מחבר ספר התשובות "עמודי אור". הרב הלר היה מגאוני ליטא המוערכים בדורו, והסתלקותו הפתאומית בהיותו כבן 47 השרתה אבל כבד על עולם התורה בליטא. זו הזדמנות נאותה להאיר במעט את דמותו של גאון ליטאי, ועל הדרך לעסוק בתשובה הלכתית אחת, מעניינת ונוגעת לב, מתוך ספרו הגדול.

רבי יחיאל הלר נולד בעיר קוֹידֶנוֹב (כיום דְזִיאַרזִי'נְסק) שבמחוז מִינְסק בבֶּלַרוּס, ולמד תורה בבית המדרש המפורסם "בְּלוּמְקֶע'ס קְלוֹיְז" בעיר מינסק. היה זה בית מדרש שהקימה אשה נדיבה בשם בלומה בת ר' מרדכי, ובו ככל הנראה הוקם לראשונה 'חדר אוכל' במתכונת המוכרת לנו כיום בישיבות. בגיל צעיר מאוד, כבן 21, כיהן הרב הלר ברבנות ערים שונות בליטא, עד שבשנת תרי"ד (סוף 1853) התמנה לרב העיר הגדולה סוּבַאלְק, שבמחוז פּוֹדַלְסְיַָה במזרח פולין (פודלסיה היא אחד מחבלי ארץ פולין, ושלוש הערים הגדולות בה הן בִּיַאלִיסְטוֹק, לוֹמְזֶ'ה וסוּבַאלְק). שם התפרסם הרב הלר כאחד מגאוני דורו ורבני הזמן הרבו להריץ אליו את שאלותיהם בהלכה. מאה וחמש עשרה מתשובותיו כינס אל תוך ספרו "עמודי אור", שיצא לאור בסובאלק בשנת תרי"ז.

הרב הלר נהג לחתום את תשובותיו בכינוי מעניין: "העלוב יחיאל העליר בא"א מוהר"ר אהרן זללה"ה". בילדותי שמעתי מעשייה נאה על כך. אמו של הרב הלר, מרת רבקה הלר, הייתה בתו של אחד מנכבדי העיר קוֹידֶנוֹב, ר' אברהם הלר מצאצאי בעל "תוספת יום טוב".

פעם אחת פרץ סכסוך כספי בינו ובין אחד מאנשי העיר, והלה החל להשמיץ את ר' אברהם ולהוציא לעז על משפחתו. בתו רבקה הגיע לגיל הנישואין באותה תקופה, ובשל השם הרע שיצא על משפחתה לא נמצא מי שירצה לשאת אותה. התגלגלו הדברים ובגרה הנערה, עד שבלית ברירה נישאה לשולייתו של סנדלר העיר, נער בן עניים בשם אהרן. רבקה בת הגביר כבשה את עלבונה בלבה ונשאה בדומיה את ייסורי הבושה. היא הייתה אשה כשרה לבעלה, כיבדה אותו וגידלה את ילדיו לתורה.

והאלוקים גמל אותה על ייסוריה, והעניק לה ארבעה בנים גאונים מפורסמים בתורה: רבי מאיר הלר, דיין בווילנה; רבי ישראל הלר, מחבר "נחלת ישראל" על הש"ס וראש ישיבת מיר, ולימים רב עיר מולדתו קוֹידֶנוֹב; רבי יהושע הלר, מחבר ספר המוסר המפורסם "חוסן יהושע", רב העיר פְּלוּנְגֵיאן (אחר מות אחיו) ולימים רב העיר טֶלְז; והגדול מכולם, רבי יחיאל הלר זצ"ל. הרב הלר הנציח את הוריו בשם ספרו: עמודי או"ר, חידושי התורה שהעמידו אהרן ורבקה. כאות זכרון לעלבונה של אמו האהובה, היה הרב הלר חותם את שמו: העלוב יחיאל.

איני יודע מה מקור המעשייה ומה מידת אמינותה, ואולם היא נפלאה ומשובבת נפש. בנוסחאות עממיות היא מסופרת בתיאורים מלאי עניין על סבלה של רבקה ועל רוע מעלליו של המשמיץ, ואילו אנו הסתפקנו בתיאור תמציתי שלה שאולי איבד מעט מערכה הספרותי…

חודשים ספורים אחרי שהתיישב בסובאלק, התרגשה על הרב הלר צרה גדולה. רעייתו האהובה הרבנית פסיה נפטרה בחטף ביום טוב ראשון של חג השבועות. פסיה נפטרה בגיל צעיר מאוד, כשהיא מותירה בביתה עוללים רכים. כך, במילים קצרות, משתף אותנו הרב הלר בתחושתו הקשה עם פטירתה, אגב דיון הלכתי שעלה בלבו באותה שעה:

ביום ראשון דחג השבועות שנת דרת"י מתה עלי אשתי הצנועה אשה כשירה בנשים המפורסמת בענות צדקתה מרת פעסיא תנצב"ה, ועזבה אותי ואת ילדי היקרים ביגון ואנחה, ונסתפקתי אם הותר לנו לבכות ביום טוב כי לבותינו סוערים מהפרץ הנשגב אשר השברנו.

אחת ממצוות הימים הטובים היא מִצוַת שמחה, שמכוחה נגזר איסור הספד ותענית. גם לבכות אסור בימים טובים, כיון שהבכי משבית את השמחה. כמובן שקשה מאוד לעצור את הבכייה על אדם קרוב שמת, אך בימים טובים גם בכייה כזו אסורה. אלא שהרב הלר חכך בדעתו להתיר את הבכייה מסיבה מקורית.

 

אסור לקיים מצוות!

ביום שמת לאדם אחד משבעת קרוביו (אב ואם, אח ואחות, בן ובת, אשה או בעל), מעמדו ההלכתי של האדם הוא "אוֹנֵן", ויש לכך משמעויות שונות. מן התורה, 'אֲנִינוּת' היא מצבו של אבל לאורך כל יום המיתה של קרובו. ביום זה הוא אסור באכילת בשר קודשים, מעשר שני וביכורים; ואם הוא כהן הדיוט – אסור לו לעבוד בבית המקדש ואם עבד עבודתו פסולה. אנינות מן התורה נוהגת כל יום המיתה, גם לאחר שנקבר המת.

ואולם חכמינו זכרונם לברכה הרחיבו את זמן האנינות ואת משמעותו, ובין היתר קבעו מעמד מיוחד לאדם שמת לו קרוב בזמן שבין המיתה לקבורה. בזמן זה, קבעו חכמים, האדם פטור מכל מצוות עשה שבתורה: אינו קורא את שמע, אינו מתפלל ואינו מניח תפילין.

מדוע פטרו חכמים את האונן מן המצוות? שני הסברים ניתנו לכך, והבדל גדול להלכה יש ביניהם. ההסבר הראשון רואה בכך כבודו של מת, שעל קרוביו לפנות את מחשבתם לצרכי הקבורה שלו, ואילו ההסבר השני מעגן את דין האונן בהלכה כללית, לפיה "העוסק במצוה פטור מן המצוה". כלומר, מי שטרוד בקיומה של מצוה אחת, פטור ממצוות אחרות עד שיסיים את קיום המצוה שעוסק בה.

ההבדל ההלכתי ביניהם הוא בשאלה אם אדם רשאי להחמיר על עצמו ולקיים מצוות כשהוא אונן. אם הפטור הוא משום כבודו של מת, אדם לא רשאי להחמיר לעצמו על חשבון כבוד המת. אך אם הפטור הוא רק משום היותו "עוסק במצוה", באופן כללי אדם רשאי להחמיר ולקיים מצוות נוספות גם בשעה שהוא עוסק במצוה מסוימת.

ב"שולחן ערוך" נפסק שאונן לא רשאי להחמיר על עצמו, ואַל לו לקיים מצוות.

כיון שצורכי הקבורה הם העומדים בבסיס דין אנינות לשני הטעמים, לפיכך, כשמת הקרוב ביום שאי אפשר לקבור אותו, כמו בשבת למשל, לא חלה האנינות עד שיהיה ניתן לקברו. ביום טוב אפשר לקבור על ידי נכרים, ולכן אם עתידים לעשות זאת חלה האנינות גם ביום טוב.

 

בין נשים לגברים

והנה באנו לספקו של הרב הלר. הרבנית פסיה נפטרה ביום טוב ראשון של חג השבועות ועמדה להיקבר בו ביום על ידי נכרים. משכך, חלה אנינות על קרוביה – בעלה וילדיה. אם כן, הם פטורים כעת מכל מצוות עשה שבתורה ובכללן מִצוַת השמחה ביום טוב. מעתה יש לדון, האם מותר להם לבכות על הרעייה והאם האהובה ביום טוב.

מצד אחד, בכייה היא פעולה אקטיבית המכונה בהלכה "קוּם עֲשֵׂה", בעוד הפטור מכל המצוות נאמר רק על פעולות פאסיביות, "שֵׁב ואַל תעשה" (אדם יושב ואינו עושה מצוות כיון שהוא אונן, אך אסור לו לקום ולעשות פעולות אסורות, גם אם הן אסורות רק מכוח מִצווֹת עשה). מצד שני, אם בטלה מהם מִצוַת השמחה, אם כן אין כל איסור בבכייה. הבכייה כשלעצמה אינה אסורה אלא משום שיש בה ביטול מצות השמחה, אך אם הם לא מצווים כעת על השמחה, ממילא אין כל איסור בבכייה. כך הוא מסכם את ספקו: "לא ידעתי אם יש להחשיב הבכייה ל'קום ועשה' או לא".

הרב הלר מציין שהוא הסתפק במיוחד במה שנוגע לבנותיו, היתומות הטריות. לדידן, ייתכן ויש מקום להקל יותר ולאפשר להן לבכות על אמן גם ביום טוב. זאת מפני שהפוסקים נחלקו האם מִצוַת השמחה ביום טוב נוהגת גם בנשים או רק בגברים.

זוהי סוגיה סבוכה שנוכל להתייחס אליה רק בקצרה. ממקורות חז"ל עולה שנשים חייבות במִצוַת שמחה, אלא שהדרך שבה הן מקיימות את מִצוַת השמחה היא על ידי "אשה – בעלה מְשַׂמְּחָהּ". כלומר, ברמה המעשית המצוה מוטלת על הבעל. מתוך כך נחלקו הראשונים האם האשה כשלעצמה אינה מחויבת בשמחת יום טוב, ורק הבעל הוא שמחויב לשמחה, או שמא המצוה מוטלת עליה אלא שבהיותה נשואה בעלה הוא שדואג למלא את חובותיה שלה.

ההשלכה המעשית מן המחלוקת היא כמובן בנוגע לדינה של אשה שאינה נשואה, האם היא צריכה לקיים בעצמה את מִצוַת השמחה ביום טוב או לא. להלכה נפסק שאשה חייבת בשמחת יום טוב, ואולם הרב הלר ביקש לצרף את המחלוקת בעניינה לספק על הבכייה בזמן האנינות.

 

לשחרר את הבכי

מה קרה בסוף? כך מספר לנו הרב הלר:

ואם כי הדברים היו בלתי מוכרעים, בפרט בעת המרירות ר"ל [=רחמנא לצלן], מכל מקום סמכתי על סברת הפוסקים שמי שהבכייה היא תענוג לו – מותר לו לבכות, וראיתי כי זולת זה הייתי משומם יותר, ומכל מקום אחר הקבורה כוונתי דעתי לקיים בקצת היום שמחת יום טוב בשמחה שבלב, ולקבל דינו יתברך באהבה, ה' יגדור פרצותינו ופרצות עמו ברחמיו.

הם בכו. כולם בכו, גם הרב. זולת זה [=לולי כן], היה הרב 'משומם' יותר. כאשר תמה האנינות בקבורת הרבנית, השתדל הרב לקיים את מִצוַת השמחה בלבו, על ידי שהצדיק אליו את הדין.

הפוסקים שהזכיר הרב בסוף דבריו מובאים ב"משנה ברורה" בהלכות שבת. ב"שולחן ערוך" נאמר שמי שהאכילה מזיקה לו, פטור מלאכול סעודות שבת. הרמ"א מוסיף על כך בהגהתו, שהוא הדין למי "שיש לו עונג אם יבכה, כדי שילך הצער מלבו", גם הוא מותר לו לבכות בשבת.

אך היה מי שסבר שאין הדברים אמורים בכל בכייה שהיא, אלא רק בבכייה מסוימת מאוד. כך מביא ב"משנה ברורה" בשם רבי דוד הלוי, בעל "טורי זהב":

היינו דווקא אם מחמת רוב דביקותו בקדוש ברוך הוא זולגים עיניו דמעות, שכן מצינו ברבי עקיבא שהיה בוכה מאוד באמרו שיר השירים, באשר שידע היכן הדברים מגיעים, וכן הוא מצוי מאוד במתפללים בכוונה, אבל סתם לבכות כדי שיצא הצער מלבו – לא.

אלא שהפוסקים שבאו אחריו חלקו על כך, וכתבו שאין להבחין בין בכייה לבכייה, וכל בכייה שמתעוררת כצורך לאדם שיֵקַל לו אם יפרוק אותה – מותרת. על פוסקים אלו סמך הרב הלר והתיר את הבכייה ביום טוב על רעייתו האהובה.

היתומים הרכים שנותרו בבית הרב הביאו אותו לשאת אשה שניה, זמן קצר לאחר פטירת הרבנית. הרב הלר נשא את חיה לוינזון, נינתו של רבי אברהם אחי הגאון מווילנה ואחותו של הרב והבנקאי רבי אליהו לוינזון. בתום ארבע שנות כהונה בסובאלק התמנה הרב הלר לרב העיר פלונגיאן, ואף בה כיהן ארבע שנים עד פטירתו בשנת תרכ"ב. יהי זכרו ברוך.

יום נעים ופורה !

תגובה אחת על “לבכות כהלכה

  • תודה רבה רבה

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל