צריך עיון > בין הסדרים > לימוד תורה ושירות צבאי: תכלית מול אמצעי

לימוד תורה ושירות צבאי: תכלית מול אמצעי

אחת התשובות הפופולריות לשאלת אי-גיוסם של בני-ישיבות היא: "אנחנו מגנים על המדינה בלימוד התורה". הרב י. גרין (שם בדוי) מבקש להעניק לתשובה משמעות חדשה ומעמיקה. החרדים אינם באמת מאמינים כי לימוד התורה מגן על המדינה באותו האופן שעושה זאת שירות צבאי – אך סבורים כי ללא לימוד תורה אין טעם לקיום המדינה. לימוד התורה תורם למדינה בכך שהוא מעניק תכלית למאמץ הצבאי.

 

משל סיני עתיק מספר על קבצן גלמוד אחד, רעב ונעדר כל, שכאשר נתן לו עובר אורח שתי פרוטות, מיהר אל החנות הסמוכה וקנה בהן כיכר לחם אחד ופרח אחד; הלחם – כדי שיהיה לו איך לחיות, הפרח – כדי שיהיה לו בשביל מה לחיות.

בעיניי, הסיפור הזה ממחיש היטב את הבלבול השורר בעיסוק בשאלת גיוס בני הישיבות. הדובר החילוני תמה "כיצד נוכל להתקיים כאן ללא צה"ל", ועמיתו החרדי משיב לו "לשם מה לנו להתקיים כאן ללא תורה". אלו שתי שאלות שונות, וכמובן שהאחת לא יכולה לבוא כתשובה לרעותה…

בזמן שבן-גוריון ויורשיו הקימו את הכור בדימונה ואת המרכז לננו-טכנולוגיה, ועוד כמה דברים יפים, והבטיחו את יכולת קיומו של עם ישראל בארצו, הקימו החזון-איש ויורשיו את עולם הישיבות, את מאות הקהילות הנאמנות לה' ולתורתו, והבטיחו את הצידוק לקיומו של העם בארץ ישראל.

זהו עומקו של הטיעון הפופוליסטי "אנחנו שומרים על המדינה בלימוד שלנו", וזהו גם ההסבר לתאונה שמתרחשת בכל פעם שמנסים לכמת ולבדוק "מי שומר יותר". אין קשר בין השניים, אלו שני מישורים שונים לחלוטין: סיבה פועלת וסיבה תכליתית…

 

למאמר המלא ב"אגודה אחת"