במה לא האשימו את היהודים? הם גם סוחרים ערמומיים ומרושעים המנסים להשתלט על העולם באמצעות הממון וגם קושרי קשר סוציאליסטיים המאיימים על השלטון הבורגני המהוגן. בהיסטוריה של העולם הנוצרי, לא היה כמעט אסון או דעה שלילית של יוחסו ליהודים. השמרנים טפלו על היהודים את המהפכנות, והמהפכנים את השמרנות. מייקל וולצר סוקר את ספרו של דיוויד נירנברג "אנטי יהדות" וטוען כי להאשמות על היהודים אין ולא היה דבר עם העובדות. היהודים בתודעה המערבית משמשים תדיר בתור הדמות השלילית, וכך הכתרת דעה כ"יהודית" מאששת את התדמית השלילית שמבקשים לבנות לה:
ספרו של נירנברג דן באותן אלפיים שנות פדגוגיה. זה אינו ספר על אנטישמיות; הוא אינו סקירה היסטורית של חוויית האפליה, הרדיפה ורצח העם של היהודים… הספר כלל לא עוסק ביהודים, לא באמת; הוא עוסק בהרחבה, באופן בלעדי כמעט, ביהודים דמיוניים. נירנברג מציג היסטוריה אינטלקטואלית של הציביליזציה המערבית, מנקודת מבט ייחודית, אך מאירת עיניים ומפחידה. הוא מתמקד בתפקיד האנטי-יהדות כרעיון חיוני וכוח הסברתי בחשיבה הנוצרית והפוסט-נוצרית… הנושא המרכזי של נירנברג הוא תפיסה עוינת של היהדות אשר חוזרת בתקופות שונות אצל כותבים שונים בתכלית, ועוזרת להם לבנות עולם חברתי-פוליטי-תיאולוגי-פילוסופי, לזהות אויבים ולאשש עמדות…
החיבורים בין יהדות לכוח ארצי מחד גיסא ובין יהדות למרד חתרני מאידך גיסא, קשורים קשר הדוק זה לזה; האין מרד הוא ניסיון לזכות בכוח? אם כך הבנקאים היהודים יכולים לשלוט בעולם והבולשביקים היהודים יכולים לשאוף להדיח את הבנקאים ולהחליפם. בנישות מסוימות של הדמיון המערבי נדמה כמעט ששתי הקבוצות הן שותפות למזימה…
בימי הביניים יצאו לעתים קרובות מורדים פופוליסטים נגד שליטים נוצרים והאשימו אותם בהתייהדות; בהאשמות אלה טמונה כפילות מסקרנת. הרודנות נתפסה, קודם כול, כמאפיין של היהדות, גם כשהיו יהודים בחצר (כרופאים, יועצים, גובי מסים או מלווים בריבית) וגם כשלא. פרשנות מקובלת לרודנות הייתה ה"פיתוי" היהודי שהקסים את הנסיכים. מובן שלעתים קרובות הפיתוי היהודי היה למעשה ניצול נסיכי: היהודים הורשו לגבות ריבית על הלוואות שניתנו לנתיניו הנוצרים של המלך, כדי שהוא יוכל "להפקיע נתח ניכר מן הרווחים." זה היה מעין מיסוי בלתי ישיר בתקופה שבה כוח המיסוי המלכותי היה מוגבל ביותר. הנתינים שמוּסוּ באופן בלתי ישיר נטרו טינה ליהודים המלווים בריבית; אבל, כפי שמדגיש נירנברג, הטינה באה לידי ביטוי באופן פוליטי במקומות ובמועדים רבים, אף על פי שהיהודים כמעט ולא השפיעו על ניהול כספי המלוכה ("וגם כשכן, רק לפרקי זמן קצרים")…
