לאן מועדות פניהם של החרדים? החברה הכללית עומדת כיום מול תופעת החרדיות ומנסה להבין את סודה. מאמצים אלו מתבטאים לעיתים בחרדה מפני "השתלטות" חרדית על המדינה, ובמקרים אחרים מוליכים למסקנות אודות "התפרקות" הולכת וקרבה של חברה זו. בנימין בראון מבקש לעשות סדר ולאפיין את החרדיות בתור "תנועת תחייה דתית" הנעה על ציר היסטורי המוליך מהלהט האידאולוגי אל חיי השגרה:
מובן לכול כי החברה החרדית בישראל עוברת שינוי. תוך כמה שנים התהפכה התודעה הציבורית מהתחזית שהחרדים יהפכו לרוב וישתלטו על המדינה ועד לקביעה שלפיה החברה החרדית "מתפרקת"…
אני מציע לכולנו להשתרע על כורסה נוחה ולהתבונן בהתפתחויות החדשות בפריזמה היסטורית רחבה – ובעיקר רגועה יותר. הפריזמה הזאת צריכה לכלול הן מבטים אל העבר והן מבטים אל העתיד, או ליתר דיוק אל האופן שבו נסתכל על ההווה מן העתיד. המסקנה שנגיע אליה, לדעתי, תהיה כדלקמן: החברה החרדית היא תנועת תחייה דתית–רוחנית העוברת תהליך של השגרה, או נרמול. קשה לה עם התהליך הזה, בעיקר בשל אופייה השמרני, ולכן יש בה גילויים ברורים של משבר, אבל היא עשויה בהחלט לצאת מן המשבר הזה על רגליה – אולי מוחלשת, אולי מחוזקת, בהחלט שונה משהייתה, אך בשום פנים ואופן לא מחוסלת…
נוכח אפיון זה מן הסתם ישאל השואל: תנועת תחייה? הלא זו תנועה שמרנית, קפואה, חסרת חן כל כך. היא איננה מעודדת אהבת ה' אלא יראת ה', היא אינה מטפחת חוויה רוחנית, אלא החמרה הלכתית ודקדוקי מצוות. ואיפה השאיפה ל"תיקון עולם"?…
ואולם, החיים אינם מתנהלים תמיד על פי ההזמנות של האינטקלטואלים… המתח האינטנסיבי של חיי ההלכה יכול להוות מעמסה על מי שרוח מודרנית נכנסה בו, או על מי שאוהב חיים קלים, אך הוא עשוי להיתפס כהתעלות רוחנית, כמעט חווייתית, עבור מי שנוטל בו חלק מתוך רוח רליגיוזית. נוסיף על כך את חוויות הלימוד המגוונות שמציעים החיים בקהילה החרדית ונקבל תחייה רוחנית של ממש…
