צריך עיון > בין הסדרים > סכסוכי חמולות בהלכה

סכסוכי חמולות בהלכה

לפני 38 שנה נרצח חבר הכנסת חמאד אבו רביע, בשל סירובו לפנות את מקומו בכנסת בהתאם להסכם רוטציה. מה תוקפו של הסכם כזה בדיני בני נח?

ח' בשבט תשע"ט

היום, ח' בשבט, לפני שמונה ושלושים שנה, נרצח חבר הכנסת חַמַאד אַבּוּ-רַבִּיעַ. בערוב יום שני, ז' בשבט תשמ"א (1981), יצא חה"כ אבו-רביע ממשכן הכנסת עם מכוניתו אל מלון הולילנד שבשכונת "בית וגן" בירושלים. בשעה 20.30, רגע לפני שיצא חבר הכנסת מן המכונית, נורו לעברו צרור יריות והרגוהו במקום. שומר בית המלון הספיק להבחין בג'יפ צבאי הנמלט מן המקום.

חַמַאד אַבּוּ-רַבִּיעַ, השֵׁייח' של השבט הבֶּדוּוִי אַבּוּ-רַבִּיעַ מן הגדולים שבשבטי הבֶּדוּוִים בנגב, היה חבר כנסת מטעם מפלגת "הרשימה הערבית המאוחדת". הייתה זו מפלגת איחוד שנוצרה במהלך הכנסת השמינית (בשנת תשל"ז, 1977) בין שתי מפלגות ערביות, "קידמה ופיתוח" ו"הרשימה הערבית לבֶּדוּוִים וכפריים". בעקבות האיחוד, כיהנו מטעם המפלגה שלושה חברי כנסת: סֵייף אַל-דִין אַל-זוֹעַבִּי וגַ'בַּר מוּעַדִי, חברי "קידמה ופיתוח" וחַמַאד אַבּוּ רַבִּיעַ מטעם "הרשימה הערבית לבדווים וכפריים".

לפני הבחירות לכנסת התשיעית, שהתקיימו בכ"ט באייר תשל"ז, חתמו חברי "הרשימה הערבית המאוחדת" על הסכם רוטציה בין חברי הכנסת. סוכם ביניהם שאם יצליחו לקבל מושב אחד בלבד, יתחלפו שלושת חברי הכנסת זה בזה במהלך הקדנציה. אל מסמכי ההסכם נוספה שבועה חמורה:

נשבעים אנו באללה ובכל הספרים הקדושים ובהיסטוריה הערבית, שנהיה חסרי מצפון וכבוד, אם יָפֵר אחד מאיתנו תנאים אלה.

בתוצאות הבחירות התברר שאכן זכתה המפלגה במושב אחד בלבד. סֵייף אַל-דִין אַל-זוֹעַבִּי החל לכהן כחבר כנסת, וכמסוכם פרש לאחר כשנה וחצי לטובת חַמַאד אַבּוּ-רַבִּיעַ. גם אבו-רביע אמור היה לכהן כשנה וחצי ולפנות את מקומו לטובת גַ'בַּר מוּעַדִי, אלא שבבוא העת סֵרֵב אבו-רביע להתפטר מתפקידו. מוּעַדִי היה בן העדה הַדְּרוּזִית, בן היישוב הדרוזי יַרְכָּא שבגליל המערבי. סירובו של אבו-רביע עורר כעס רב בקרב העדה הדרוזית, ואלו החלו לפעול נגדו בדרכים שונות.

מוּעַדִי פנה לבית המשפט העליון, אך בית המשפט בחר שלא להתערב בסכסוך הפנימי במפלגה. בני העדה הדרוזית ערכו הפגנות במאהל שבטו של אבו-רביע ודרשו ממנו שוב ושוב לפנות את מקומו. בז' בשבט תשמ"א פקעה סבלנותם של אנשי מוּעַדִי, ובליל ח' בשבט נרצח אבו-רביע. גַ'בַּר מוּעַדִי הושבע כחבר כנסת במקומו של אבו-רביע.

זמן קצר לאחר מכן הורשעו שני בניו של מוּעַדִי ברצח חבר הכנסת אַבּוּ-רַבִּיעַ. הם ישבו בכלא פחות מעשר שנים, עד שבלחץ רב מצד העדה הדרוזית חנן אותם נשיא המדינה חיים הרצוג. מאה ושלושים כבשים נשחטו וחמש מאות ק"ג בַּקְלַאווֹת וממתקים חולקו ב"חַאפְלָה" גדולה שנערכה ביַרְכָּא עם חנינת שני הרוצחים (בשנת תשנ"א).

 

אזהרתן זו היא מיתתן

סופו העגום של חמאד אבו-רביע מעורר מחשבות על הדרכים הנהוגות בקהלים אחרים ליישוב סכסוכים, על כבוד ועל התחייבות, ואולם עניין לנו כמובן בדברי תורתנו הקדושה. מה דינם של רוצחי אבו-רביע? ומה דינו של אבו-רביע עצמו, שדבק לכסאו ולא כיבד את הסכם הרוטציה שחתם עליו?

דיני "בני נח" הם אי מופלא ומרתק בים ההלכה. בשל העובדה שמאז ומעולם בני נח לא ממש התעניינו בהוראות התורה לגביהן, הלכות אלו לא זכו לפירוט שיטתי ובירור מקיף למעשה. כמו בתחומים רבים אחרים, היחיד שהציג את הלכותיהן באופן שיטתי הוא רבנו משה בן מימון, הרמב"ם, שבספרו החובק-כל "משנה תורה" הקדיש שני פרקים להלכות בני נח. ואולם, גם שני פרקים אלו משמשים נקודת מוצא בלבד, והלכות רבות דורשות עדיין מלאכת איסוף ובנייה.

נפליג אפוא אל חופי האי, וננסה לדלות מעט מאוצרותיו. ננסה להדגיש את המאפיינים הייחודיים של העיון בהלכות בני נח.

ברמה העקרונית נקבעה ההלכה שבני נח מצווים בשבע מצוות. אלו הן שלוש העבירות החמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ו-4 מצוות נוספות: איסור ברכת השם (כלומר, איסור לגדף את שם ה'), איסור אכילת אבר מן החי, איסור גָּזֵל ומִצוַת דינים.

פרט לשבע מצוות אלו, בני נח מצווים במצוות נוספות. כך, למשל, הם מוזהרים שלא לשבות ביום השביעי, שלא ללמוד תורה, שלא להרביע בהמת כלאים ושלא להרכיב אילן כלאים. מדוע, אם כן, אנו מבחינים בין שבע מצוות בני נח למצוות אחרות שמוטלות עליהן? מפני שהם חלוקים ברמת החומרה וממילא ברמת הענישה.

כל שבע מצוות בני נח, העובר על אחת מהן חייב מיתה. כלל גדול אמרו בבני נח: "אזהרתן – זו היא מיתתן". כלומר, בניגוד לתרי"ג מצוות שנאמרו לישראל, בהן קיים מדרג מסועף של ענישה, ב-7 מצוות בני נח יש רף ענישה אחיד: חיוב מיתה על כל העובר על אחת מהן. שאר מצוות שנאמרו לבני נח אין בהן עונש בידי אדם, ולכן הן לא נמנות בכלל "שבע מצוות בני נח".

שני המאורות הגדולים, רבותינו הרמב"ם והרמב"ן, נחלקו בשאלה עקרונית: האם בן נח חייב מיתה רק על מעשה עבירה אקטיבי, או גם בביטול פאסיבי של אחת המצוות המוטלות עליו? בשפת ההלכה, האם בן נח נהרג רק על "קום עשה" או גם על "שב ואל תעשה".

המחלוקת הזו כרוכה בשאלה נוספת, מהי בדיוק "מִצוַת דינים" שהצטוו עליה בני נח? לדעת הרמב"ם המִצוָה הזו מחייבת את בני נח להקים להם מערכת משפטית פעילה: "חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצוות אלו". בפשטות, מִצוַת דינים היא מִצוָה-משלימה לשש המצוות האחרות, ונועדה להבטיח את יישומן בקרב בני נח על ידי מערכת משפטית שתאכוף אותן.

כיון שכאמור, כל שבע מצוות בני נח "אזהרתן זו היא מיתתן", משתמע לפי הרמב"ם שגם הנמנעים מהקמת בתי משפט ומלדון את העבריינים – דינם מיתה. משכך, סבור הרמב"ם שבני נח נהרגים גם על ביטול מִצוָה ב"שב ואל תעשה". לדעת הרמב"ם, זו הסיבה שאנשי העיר שכם התחייבו כולם מיתה, ולכן הרגו אותם שמעון ולוי בני יעקב, כיון שהם נמנעו לדון את שכם בן חמור שגזל את דינה.

רמב"ן לא מקבל את הקביעה שבן נח נהרג על ביטול מִצוָה באופן פאסיבי. לדעתו, הכלל "אזהרתן זו היא מיתתן" נאמר רק על מעשה אקטיבי של עבירה. ממילא עליו לפרש את "מִצוַת דינים" באופן אחר מדעת הרמב"ם, ואכן לדעתו זו מִצוָה המחייבת את בני נח בכל דיני ממונות:

צִוָּה אותם בדיני גניבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואוֹנֵס ומְפַתֶּה ואבות נזיקין וחובל בחבירו ודיני מַלְוֶה ולֹוֶה ודיני מִקָּח ומִמְכָּר וכיוצא בהן… ונהרג עליהן אם גָנַב ועָשַׁק או אָנַס ופִתָּה בתו של חבירו או שהדליק גָדִישׁוֹ וחָבַל בו וכיוצא בהן.

כלומר, זו מִצוָה האוסרת על בני נח כל פעולה פוגענית ברכושו של חבירו. כמובן שגם לדעת רמב"ן בני נח יצטרכו להקים בתי משפט כדי לאכוף את דיניהם, אך אין זו "מִצוַת דינים" הגוררת עונש מיתה. "מִצוַת דינים" כוללת רק את עצם האיסורים הנוגעים לממון חבירו.

גם הרמב"ם כמובן סבור שבן נח מוזהר בכל האיסורים הנוגעים לממון חבירו, אלא שלדעתו כל אלו כלולים באיסור גָּזֵל, שאף הוא בכלל שבע מצוות בני נח. לדעת רמב"ן, לעומת זאת, איסור גָּזֵל כולל רק את הגזל בעוד "מִצוַת דינים" כוללת את שאר הפגיעות בממון חבירו (האחרונים מתקשים בדעת הרמב"ן, מדוע גזל נבדל משאר דיני ממונות ונמנה בפני עצמו).

בין לדעת הרמב"ם ובין לדעת הרמב"ן, עיכוב ממון הזולת נחשב פעולה אקטיבית. זהו ה"עושק" שהזכיר הרמב"ן בכלל הפעולות האסורות ב"מִצוַת דינים". גם הרמב"ם הזכיר את "כובש שכר שכיר" בכלל איסור גָּזֵל.

 

הבטחתי, לא הבטחתי לקיים

אבל מה דינה של התחייבות בעלמא? בן נח שהתחייב לתת דבר מה לחבירו, האם הוא מחויב לקיים את דבריו? ואם לא יקיים, מה דינו?

כאן לפנינו דוגמה לחסר הבולט בדיני בני נח. כאשר אנו מבקשים לברר פרט הלכתי מסוים בדיני בני נח, אין לנו ברירה אלא לפנות אל ההלכות המקבילות בדיני ישראל. אלא שתמיד עולה השאלה המתבקשת: בכל פרט שנדון בו, האם אכן בן נח שווה בו לאיש ישראל? הנה מקבץ הלכות מדיני ישראל שהפוסקים התלבטו אם הם נוגעים גם לדיני בני נח:

מתי בן נח יוצא מכלל "קטן" ומתחייב במצוותיו? בישראל "בן שלוש עשרה למצוות", ובבני נח? האם חתיכת אבר מן החי שהתערבה בבשר כשר, מותרת לבן נח? בישראל יש דין "ביטול ברוב", ובבני נח? אדם הנוטל רכוש מיד חבירו בטענה שהוא שייך לו, מה דינו? בישראל יש דין "המוציא מחבירו עליו הראיה" ועליו להשיב עד שיוכיח שהרכוש הזה שלו, ובבני נח? אשה שספק אם היא אחותו של אדם, האם היא מותרת לו? בישראל "ספק דאורייתא לחומרא" והיא אסורה עליו, ובבני נח?

ובכן, ישראל הנשבע שיעשה דבר מסוים חייב לקיים את שבועתו. "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה". האיסור הזה אינו אחד משבע מצוות בני נח, ואם כן נראה היה שבן נח אינו מצֻוֶּה לקיים את דבריו. אף על פי כן, הפוסקים תפסו כדבר פשוט שבני נח מצווים על קיום שבועות שבין אדם לחבירו.

רבי יהודה רוֹזַאנִיס, מחכמי טורקיה במפנה המאות ה-17 וה-18 ומחבר הספר "מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ" על "משנה תורה" לרמב"ם, הוא מן החכמים שהרבו לעסוק בדיני בני נח. לדעתו, ישנן מצוות שאין צורך לצוות עליהן במפורש, כיון שהשכל האנושי הפשוט מחייב אותן. גם החובה לקיים שבועה היא בכלל המצוות הללו. בכך הוא מסביר את השבועות המוזכרות לאורך ספר בראשית, כמו שבועת אברהם לאבימלך, שבועת אליעזר לאברהם, שבועת עֵשָׂו ליעקב, שבועת יעקב ללָבָן ועוד.

רבי אברהם בּוֹרֶנְשְׁטֵיין, הרבי מסוֹכַטְשׁוֹב ומגאוני התורה בפולין במחצית השניה של המאה ה-19, מביא בשם רבו, רבי יצחק מאיר אַלְתֶּר, ה"חידושי הָרִי"ם" מגור, דברים ברוח זו. להלכה, בעלות על מטלטלים אינה עוברת מיד ליד עד שתיעשה פעולת קנין פיזית בחפץ. אדם ששילם על חפץ ולא לקח אותו עדיין, החפץ נותר ברשות בעליו הראשונים. אף על פי כן, כיון שהקונה כבר שילם את מחיר החפץ, אסור לו לחזור בו מהתחייבותו לרכוש אותו. אלא שאם יעשה זאת, לא ניתן יהיה לכפות עליו את המכירה כיון שבסופו של דבר היא עדיין לא התבצעה בפועל.

משנה במסכת בבא מציעא מלמדת שעל אדם כזה שאינו מכבד את התחייבויותיו, רובצת קללה:

מי שפרע מאנשי דור המבול, ומאנשי דור הַפְּלַגָּה, ומאנשי סדום ועמורה, וממִצְרַיִם בַּיָּם – הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו.

מה הקשר בין אנשי דור המבול, דור הפלגה, סדום ועמורה ומצרים למי שאינו עומד בדיבורו? כך הסביר בעל "חידושי הרי"ם" לתלמידו:

כי הֵמָּה לא היה להם תורה, ואף על פי כן נענשו, יַעַן עָשׂוּ דבר שהשכל מחייב שהם מעשים מתועבים. על כן, אף שמן הדין יכול לחזור, הדבר מובן מעצמו שהוא עַוְלָה.

אך עם כל זאת, נראה פשוט שגם אם בן נח מצוה לקיים את דבריו ואת שבועתו, מכל מקום אם לא עשה כן אינו נהרג בדין. אין צריך לומר לדעת רמב"ן, כיון שלא עבר עבירה אקטיבית, אלא אף לדעת רמב"ם, כיון שהכלל "אזהרתן זו היא מיתתן" לא נאמר אלא בשבע מצוות בלבד. החובה לכבד הסכמים והתחייבויות, איננה בכלל גזל וממילא גם אם היא נוהגת בבני נח – אין הם נהרגים עליה.

יום נעים ופורה !

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל