צריך עיון > בין הסדרים > על שוחרי לשון ושאינם

על שוחרי לשון ושאינם

כולנו מחונכים להקפיד על לשון תקינה. האם זו גם חובה הלכתית?

י"ב בכסלו תשע"ט

היום, י"ב בכסלו, לפני ארבע מאות וארבעים וחמש שנה, נפרדה קהילת לובלין מרבה הגאון רבי שלמה לוריא זצ"ל, הידוע בכינויו מהרש"ל (בשנת ה'של"ד, 1573). תורתו של מהרש"ל חקוקה על כותלי בית המדרש, עד שרוב הגהותיו לתלמוד הוטמעו אל תוך הטקסט ועיצבו את נוסח התלמוד בכל הדורות שאחריו, עד ימינו אנו.

דומה שאין צורך להרחיב בתיאור מעמדו של מהרש"ל, כאחד מחשובי מנהיגי יהדות פולין במאה ה-16 וכמי שרבים רבים מגאוני פולין היו מתלמידיו ותלמידיהם. די אם נזכיר את תלמידו רבי יהושע ווֹלְק הכהן, מחבר "ספר מאירת עינים" על חלק "חושן משפט" שב"שולחן ערוך" וצמד החיבורים "פרישה" ו"דרישה" על ארבעה טורים, המביא מתורת רבו לכל אורך חיבוריו.

משכך, נצמצם את שיחתנו על תולדותיו ונפנה אל התכתבות אחת מעניינת בינו ובין חברו ושארו, רבי משה אִיסֶרְלִישׁ (הרמ"א). דרך הילוכנו נציץ אל פולמוס רבני-משכילי סוער שהתנהל ברוסיה בפתח המאה ה-20, אשר יש בו כדי להעשיר את נידוננו.

ובכן, מתורת שני האישים החשובים ביותר בפולין היהודית של המאה ה-16, מהרש"ל ורמ"א, נותרו בידינו קבצי תשובות. בשני הקבצים שולבו מכתבים שעברו בין השניים, ובהם דיונים בנושאים שונים.

באחד המכתבים שכתב לרמ"א, מהרש"ל סוטה מן הנושא המרכזי ופונה להוכיח את בן שיחו על שהביא במכתבו מדברי הפילוסוף היווני אריסטו. הסוגיה שבה עסקה התכתובת ביניהם נגעה להלכה אחת בהלכות טריפות, והייתה כרוכה בבירור פרט מדעי מסוים. רמ"א גייס לדיון את אריסטו, שאת דבריו הכיר מן התרגומים העבריים לקטעים מן הספר "פיזיקה" שלו.

תוכחתו של מהרש"ל חריפה ביותר:

אמרתי, 'אוי לי שעיניי ראו נוסף למה שאזניי שמעו, שעיקר המַחְמָד והבושם הוא דברי הטמא, ויהי בפי חכמי ישראל כעין בושם לתורה הקדושה רחמנא ליצלן מהעוון הגדול'… יש לי יד בחכמתם כמותך, אלא שארחיק מהם נדוד! שהרי אפילו בדברים היפים אמרו על כהאי גוונא [=כיוצא בזה]: הַרְחֵק מִפֶּתַח בֵּיתָהּ, ואין לך מִינוּת וַהֲרִיסוּת כחכמתם…

ועתה אני הגבר ראיתי כתוב בתפילות ובסידורי הבחורים, רשום בהן "תפילת אריסטו", וזו היא אשמת הנשיא כמותך שנושא להן פנים מאחר שאתה מערבו בדברי אלקים חיים…

מהרש"ל מאשים את רמ"א שיחסו החיובי לאריסטו הוא המביא צעירים להימשך אחר הפילוסופיה, עד שהם רושמים על סידורי התפילה שלהם את  "תפילת אריסטו", נוסח תפילה שיוחס בימי הביניים לפילוסוף היווני.

ומתוך שבא להוכיח את רמ"א, מהרש"ל מעיר לו שטוב יותר היה אם במקום לעסוק בפילוסופיה יתמקצע בחכמת הדקדוק, אשר מסגנון כתיבתו של רמ"א נראה שאינו בקי בה מספיק:

ובאלף מחילות יותר היה למר לעיין בחכמת הדקדוק, כי כתביך הם חומה פרוצה לרוב, בנוכח ונסתר, ונקבה וזכר, ויחיד ורבים! כתבת כמה פעמים "מה שבקשונו אדוני" – הוא שני הפכים כאחד, יחיד ורבים; כתבת "הייתי יוכל לתרץ" – מדבר בעדו וזולתו כאחד, וכן רבות.

אכן, דברים קשים. אך רמ"א לא נותר חייב ומיהר להשיב על תוכחת מהרש"ל בהתנצלות מפורטת. ראשית, הוא מבהיר שאינו עושה שימוש בספרי אריסטו במקורם אלא רק במה שהובא מהם בספרי חכמי ישראל הקדמונים. כנראה מתוך הבנה שדברים כאלו הוכשרו על ידי הקדמונים לבוא בקהל. בנוסף הוא מתנער מהנהגתם של הצעירים ומבהיר שאין לו שום קשר לכך, ואלו הם צעירים ממשפחות המושפעות מזה זמן מן הפילוסופיה היוונית. ואילו את הביקורת על לשונו הבלתי-מדוקדקת הוא שולל מיסודה:

ומה שכתב לי אדוני ששגגתי באיזו מִלּוֹת בדקדוק, כאשר העלה מר על ספר, אוֹמַר: אינני מִכַּת המדברים בעלי הלשון, כי כבד פה ולשון אנכי, כי אנֹכי נזהר בָּעִניָן המְכֻוָּן ולא במלות, שאינו מעלה ולא מוריד לענין דינא. ואני מודה ששׁוּתָא דְּמַר לֹא יְדַעְנָא [=שפת אדוני איני יודע], אך אומר שזהו דקדוק עניות ושָׁרִי לִי מָרִי [=ימחל לי האלוקים], כי ידוע לכל מבין שכזה יקרה לכל גדול בישראל, כאשר מחשבתו משוטטת באיזה ענין שיפול טעות בדבריו…

כלומר, אלו הערות לא חשובות. אמנם איני בקי בחכמת הדקדוק, אך איני רואה בכך פגם חמור במיוחד…

האם נוכל לחלץ מן התכתובת המעניינת הזו תובנה הלכתית? אולי מקופלת כאן מחלוקת עקרונית בשאלת החובה ללמוד את השפה העברית? נפנה אל המקורות.

 

דבר עברית!

את הוראתו של רבי יהודה הנשיא במסכת אבות, "הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאי אתה יודע מתן שכרן של מצוות", פירש הרמב"ם כך:

אמר שצריך ליזהר במצוה שיחשוב בה שהיא קלה, כשמחת הרגל ולמידת לשון הקודש, כמצוה שהתבאר לך חומרתה שהיא גדולה, כמילה וציצית ושחיטת הפסח, ושָׂם סיבת זה – שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות.

הנה לנו בפשטות: מצוה, גם אם 'קלה', ללמוד את שפת לשון הקודש. הרמב"ם בחר שתי דוגמאות, שמחת הרגל ולימוד לשון הקודש. בראשונה עסקנו אתמול, י"א בכסלו, והיא אכן מצוה מן התורה לשמוח בימים טובים, ואם כן בדומה לה – גם השניה היא מצוה לכל דבר!

אך מנין לקח זאת הרמב"ם?

האחרונים הצביעו על מה שנראה כמקורו של הרמב"ם, אלא שהדבר מוליד בעיות חדשות. כך מופיע ב"סִפְרֵי", מדרש ההלכה לסִפְרֵי במדבר ודברים:

וְלִמַּדְתֶּם אוֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם – בניכם ולא בנותיכם, דברי רבי יוסי בן עקביא; מכאן אמרו: כשהתינוק מתחיל לדבר, אביו מדבר עמו לשון הקודש ומלמדו תורה. ואם אין מדבר עמו לשון הקודש ואינו מלמדו תורה – ראוי לו כאילו קוברו, שנאמר: וְלִמַּדְתֶּם אוֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם; אם למדתם אותם את בניכם – יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם, ואם לאו – יִתְקַצרוּ ימיכם, שכך דברי תורה נדרשים: מכלל לאו אתה שומע הן, ומכלל הן לאו.

אם אכן זהו מקורו של הרמב"ם המתאר את לימוד לשון הקודש כמצוה, עלינו לפתור כמה בעיות. ראשית, מדוע היא מצוה קלה?! מלשון ה"סִפְרֵי" נראה שהחובה ללמוד לשון הקודש היא חלק ממִצְוַת תלמוד תורה, ולא מצוה בפני עצמה: היא נלמדת מן הכתוב "לְדַבֵּר בָּם" העוסק בדברי תורה; היא מופיעה כמצוה הנוהגת בבנים ולא בבנות; היא מופיעה לצד אמירה חריפה מאוד, "אם אין מדבר עמו… כאילו קוברו", שקשה להבין אותה אם לא בהקשר מניעת התורה מן הבנים. אם כן, מדוע היא מצוה קלה?!

שנית, אם זהו מקורו של הרמב"ם בפירוש המשניות, עלינו לסור אל ספרו הגדול, "משנה תורה", ולחפש בו את ההלכה המדריכה את האב כיצד ללמד את בנו. עשינו זאת והגענו אל דבריו בהלכות תלמוד תורה, וכך נאמר שם:

מאימתי מתחיל אביו ללמדו תורה? משיתחיל לדבר – מלמדו "תורה צוה לנו משה…" ופסוק ראשון מפרשת "שמע", ואחר כך מלמדו מעט מעט פסוקים פסוקים, עד שיהיה בן שש או בן שבע, לפי בָּרְיוֹ [=בריאותו, יכולותיו] – מוליכו אצל מלמד התינוקות.

את ההוראה לפתוח בלימוד הפסוקים "תורה צוה לנו משה" ו"שמע ישראל" לקח הרמב"ם מן הגמרא, ואילו את ההוראה שב"סִפְרֵי" – "מדבר עמו לשון הקודש", הרמב"ם לא הזכיר כלל. אם כן, האם חזר בו מדבריו בפירושו למשנת אבות?!

 

דובר, לא בלשן

מחמת קושיות אלו נראה שלשון ה"סִפְרֵי" אינה מקורם של דברי הרמב"ם בפירוש המשניות, ושני נושאים שונים לפנינו. ה"ספרי" מניח כדבר פשוט שאי אפשר באמת ללמד תורה לילד, אם לא שתוקדם לכך הכרה, לפחות מינימלית, בלשון הקודש. משכך החובה ללמד את הילד תורה כוללת בהכרח גם את הדיבור עמו בלשון הקודש. זוהי החובה היסודית של לימוד תורה, עליה נאמר שהנמנע ממנה "כאילו קוברו", והיא זו שחייבים בה בבנים ולא בבנות.

לעומת זאת, הרמב"ם בפירוש המשניות מדבר כנראה על רובד גבוה יותר של לימוד השפה. על דקדוק השפה, על מבנה שורשיה, על התחביר שלה ועל תורת הניקוד. אלו אמנם כלים יעילים וחשובים מאוד ללימוד התורה, אך היעדרם בסל הכלים של חכם אינו מהווה פגיעה אנושה במידת ידיעתו את התורה. זוהי, בתודעת העם, מצוה קלה. רבים אינם מקפידים עליה.

הבחנה כזו בין ההיכרות הבסיסית עם השפה לבין התמקצעות בחכמתה, אפשר למצוא בתשובה מרתקת במיוחד של היעב"ץ, רבי יעקב מעמדין. לשונו יפה מכדי שנחליפה בסיכום משלנו:

נסתפקתי אם מותר לעיין בבית הכסא במשקלי השמות והפעלים. והיה נראה לכאורה דמותר, דְּהָא [=שהרי] קיימא לן דברים של חול מותר לאומרן בלשון הקודש. ואֲהָא סָמִיכְנָא וַעֲבִידְנָא עוּבְדָא [=ועל כך סמכתי ועשיתי מעשה] לעיין בבית הכסא בספרי פילוסופיא המועתקים ללשון עברי, כגון ספר הַמִּדּוֹת [=אתיקה] לאריסטו והדומה לו, ואפילו המחוברים בחכמת הטבע [=פיזיקה] ובמַה שֶּׁאַחַר [=מטפיזיקה]. שמע מינה, בלשון עצמו לֵיכָּא [=אין] משום קדושה, אלא בָּתַר עִנְיָן אַזְלִינָן [=אחר הענין אנו הולכים], וְהָא נַמִּי לֵיכָּא [=ובזה גם כן אין] ענין קדושה, כי אם להרהר ולחשב באופני הדבור הנאות והלשון המדוקדק, ואפילו לדבר בם להוציאם בפה היה מותר.

הלכה למעשה היעב"ץ הכריע לאסור את העיון בשורשי ופעלי השפה בבית הכסא, אך מסיבה טכנית. כיון שהדרך היחידה שבה אפשר לרכוש את חכמת הדקדוק היא באמצעות בחינת המקראות הכתובים בלשון הקודש, ממילא בלתי-אפשרי לעסוק בה בבית הכסא מבלי להעלות את הכתובים במחשבה, ואלו הם דברים שבקדושה שאי אפשר להרהר בהם במבואות המטונפים.

אלא שלכל אורך הדיון נראה מדבריו שעצם הלימוד אינו נחשב תלמוד תורה. אילו היה כן, לא היה כלל מקום לדון בשאלתו, פשוט שאסור ללמוד תורה בבית הכסא. מצד שני, אין ספק שלשון ה"ספרי" אשר ממנה נראה שלימוד השפה הוא חלק מתלמוד תורה – לא נשכחה מן היעב"ץ. אין זאת אלא שהיעב"ץ הבחין בין הרמות השונות בלימוד השפה. ההיכרות הבסיסית עמה היא מבוא הכרחי ללימוד תורה ואם כן חלק ממנו; ההתמקצעות במשקלי השמות והפעלים היא כבר חכמה בלבד, ואינה תלמוד תורה.

ניתן אפוא להניח שבשאלה זו נבדלו מהרש"ל ורמ"א. מהרש"ל ראה בהקפדה על סגנון הלשון, וממילא על חובת ההשתלמות בלשון, חובה של ממש שמכוחה הוא גוער ברמ"א על שאינו משתלם בה. ואילו רמ"א אמנם מודה שלא למד את חכמת הדקדוק אך אינו רואה בכך בעיה חמורה.

 

מצוות של משכילים

שלוש מאות שנה לאחר מהרש"ל ורמ"א, הפכו דברי ה"סִפְרֵי" לסלע מחלוקת בין רבנים למשכילים ברוסיה. בשנת תרס"ב (1902) יצאה לאור בווילנה חוברת קטנה תחת השם "דרכה של תורה", ובה קריאה לשמירה על מסורות החינוך בישראל. החוברת חתומה בידי שלושים וחמישה רבני קהילות ברוסיה, השורה הראשונה של גדולי אותו הדור. השינוי המשמעותי שחל בחינוך הילדים ושהביא את גדולי הדור לצאת בקריאה להימנע ממנו, הוא הדגש הרב שניתן ללימוד השפה העברית על חשבון לימודי הקודש:

הדעה הרעה והמשֻבשת שהטעתה לב רבים מהאבות וכבשה את דרך החינוך בפומבי, שהיהדות כולה תלואה [=תלויה] ועומדת רק בידיעת לשון הקודש וההִסטוֹריָא של האומה, ומכניסים את התינוקות לחדרים ללמדם לא את התורה כי אם את השפה שבה נכתבה ונתנה התורה, ולתכלית זו מלמדים לתינוקות לשון הקודש מתוך המֶטָאדוֹת [=מתודות] העשויות והערוכות לכך, כמו שמלמדים שפות לועזיות.

עם הופעת החוברת, התעוררו משכילי הזמן לתגובה משלהם. אחד מהם החתום בשם א.ס. וזהותו לא ידועה לי, פירסם מכתב קצר בעיתון היהודי-רוסי "הצפירה" ובו הערות עוקצניות לחוברת הרבנים. אף שעל החוברת מופיעים שמותיהם של כל גדולי הרבנים, הוא מפטיר בלעג ובבוטות:

אין את נפשי בזה להתוכח עם החכמים האלה או לבקר את ספרם, כי העת אשר בה הלך עם ישראל אחרי כבוד הרבנים בעינים סגורות חלפה עברה, אבל חפצי בזה להראות כמה גדול כח המחלוקת, כי גם גאונים גדולים ומפורסמים, כהמחברים ונותני ההסכמות לספר הלז, ברוב חריפותם לפעמים עקמו ולפעמים יעלימו מאמרי חז"ל לפי צֹרך המחלוקת, למשל…

וכאן הוא מפרט 3 דוגמאות. האחת, לדעתו הרבנים צנזרו את לשון הרמב"ם כיון שלא התאימה לדעתם. בהלכות תלמוד תורה הרמב"ם כותב: "אין ראוי להושיב מלמד אלא בעל יראה, מהיר לקרות ולדקדק", ובחוברת הופיעו דברי הרמב"ם ללא שלוש המילים האחרונות. הנה, נתפסו הרבנים על חם! הרמב"ם כותב שהמלמד צריך להיות מדקדק, ואילו הרבנים ניסו להחביא את ההלכה הזו…

שנית, הרבנים כתבו שמצות תלמוד תורה מחייבת את האב ללמד את בניו תורה שבכתב ושבעל פה, ואילו בגמרא מבואר שהחובה היא רק ללמד תורה שבכתב.

שלישית, "אחרי הבקיאות הרבות (!) הנמצאות בספר הלז, שכחו הרבנים הנכבדים להביא מאמר חז"ל מפורש הסותר הרבה את דבריהם, היינו בסִפְרֵי, דברים פרשת עקב…", וכאן הוא מצטט את כל לשון הסִפְרֵי שלמעלה, כהוכחה מפורשת שתחילה יש ללמוד לשון הקודש.

אחד מבין גדולי התורה החתומים על החוברת, טרח במיוחד להשיב תשובה לעקיצותיו של המשכיל. היה זה רבי בן ציון שטרנפלד, רבה של בִּיֶלְסְק שבמחוז פּוֹדַלְסְיָה בצפון פולין (האיזור מוכר לנו היטב מאתמול). הרב שטרנפלד היה אחד הרבנים המוערכים והפעילים ביותר בדורו ושמו קצת נשכח בימינו. בין היתר, הוא נמנה על הרבנים המסכימים על הספר "משנה ברורה".

הרב שטרנפלד ערך תשובה ארוכה, ובה דחה באופן שיטתי את כל דברי המשכיל המשיג. בראש התשובה הוא מבהיר מדוע טרח לעשות זאת:

ראיתי בהצפירה גליון 198 יצא אחד בחוצפא יתירה לאמר כי נעלם מאתנו הרבנים גמרא מפורשת שאין חיוב על האב רק ללמדו מקרא ולא תורה שבעל פה ועוד כתב שם השגות. ואף שידעתי ברור כי להם לא יועילו דברי כלל, אך ד' יודע ועד שכוונתי לשם שמים לעמוד בפרץ למען לא יעקרו ח"ו תורה שבעל פה מישראל, לכן אם לא יועילו דבר להם – על כל פנים יועילו לשאר בני ישראל התמימים.

את הטענה על השמטת המילים "מהיר לקרות ולדקדק" מסביר הרב שטרנפלד, תוך כדי שהוא חושף את בורותו של המשיג. המונחים 'לקרות' ו'לדקדק' נגזרים מסוגיה בגמרא הדנה בעדיפות בין מלמד שהוא "גָּרִיס" (בקי בנוסחת ההלכה) למלמד שהוא "דַּיֵּיק" (מומחה בהבנת ההלכה), ומשם הסיק הרמב"ם שעדיף מלמד שגם גָּרִיס = מהיר לקרות, וגם דַּיֵּיק = מהיר לדקדק, ואין כל קשר לידיעתו בדקדוק.

את רוב הקונטרס הוא מקדיש לביאור סוגיית הגמרא על מצות תלמוד תורה, כדי להבהיר שלהלכה חייב כל אדם ללמד את בנו גם תורה שבעל פה. ואילו את הערתו של המשיג מלשון הספרי, דוחה הרב שטרנפלד בדרך מעניינת מאוד:

לדעתו, אכן בדורות הקדמונים הייתה דרך הלימוד הנאותה של הילדים הרכים, על ידי שלימדום תחילה לשון הקודש ולאחר מכן תורה. אלא שעם השנים, רבו הצדוקים ושאר כופרים בתורה שבעל פה, ונוצר חשש שמא ההשתלמות בלשון הקודש תחילה תביא חלילה את הילדים לפרש את התורה שבכתב במנותק מהתורה שבעל פה, ומשכך שינו את סדר הלימוד וקבעו שיש לפתוח את הלימוד בתורה של ממש, שתתפרש רק על פי התורה שבעל פה.

זו, לדעתו, הסיבה שהרמב"ם ושאר הפוסקים השמיטו בספריהם את החובה ללמוד לשון הקודש. נמצא שבאופן אירוני, הערתו של המשכיל המשיג יישבה את עצמה. ככל שקיימת דעה כזו הזונחת את התורה שבעל פה, כך יש להימנע מלימוד לשון הקודש…

יום נעים ופורה !

תגובה אחת על “על שוחרי לשון ושאינם

  • שלום רב,
    תודה על המאמר המעניין.
    כתבת: "מתורת שני האישים החשובים ביותר בפולין היהודית של המאה ה-16, מהרש"ל ורמ"א, נותרו בידינו קבצי תשובות. בשני הקבצים שולבו מכתבים שעברו בין השניים, ובהם דיונים בנושאים שונים."
    אשמח להפניה למקור.
    האם ניתן למצוא את הקבצים האלו בפרוייקט השו"ת? או בהיברובוקס וכדומה?
    תודה

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל