ר' ישראל משקלוב: התלמיד שלא ידע פחד

כ"ד טבת, תקצ"ז (1837)

"שמעתי רעש כרעש של סערה חזקה. […] מההרים נפלו שברי-סלעים והעזים נדחקו אלי מרוב פחד. […] השקפתי על חומות העיר: בקיעים רחבים נתהוו בהן, התנועעו המגדלים, המינרטים, כיפת בית הכנסת. […] פתאום נדמה היה כאילו נטתה העיר כולה לצד הים, וכעבור רגע לא ראיתי דבר חוץ מענן, אבק עבה וכהה, שכיסה את כל העיר; אחר כך נשמע קול כקול רעם בגלגל ונשמעו צעקות זוועה ויללות מפי אלפים".

במילים אלו העביר הכומר הגרמני יוהאן נפומוק ויזינו את עדותה של אישה יהודייה צעירה שפגש בטבריה לאחר הרעש הנורא שפקד את ערי הגליל. רעידת האדמה הביאה למותם של אלפי בני אדם, והותירה את שאר יושבי ערי הגליל המומים ומחוסרי בית ורכוש. כתוצאה מהרעש רבים מהם עברו לירושלים, וקהילת הפרושים שבצפת – תלמידי הגר"א שעלו לא מכבר לארץ – חדלה מלהתקיים.

באותה התקופה שהה ר' ישראל משקלוב, מראשי תלמידי הגר"א בארץ ישראל, בירושלים, אליה לא הגיע הרעש. כאשר התוודע ר' ישראל לממדי האסון הוא לא היה צריך לחשוב יותר מדי על מנת להבין מה מוטל עליו לעשות: למרות שכבר לא היה צעיר, הוא החל לפעול על-מנת לגייס עזרה ותמיכה כלכלית עבור ניצולי הרעש.

לא הייתה זו הפעם הראשונה בעשרים-ושבע השנים שחלפו מאז עלה ארצה שהיה עליו להתמודד עם משבר, וגם לא האחרונה. כמה חודשים לאחר מכן, נפטר נכדו של ר' ישראל, שמאז שהתייתם מהוריו גדל אצל סבו, והוא בן עשרים שנה.

החלוצים

ר' ישראל ב"ר שמואל אשכנזי נולד בעיירה שקלוב (Шклоў; Shklov) בשנת תק"ל (1770). הכיסופים לארץ ישראל ניטעו בו כבר מינקות: שנתיים לאחר לידתו, החליט סבו ר' עזריאל לעלות ארצה על מנת לבדוק את היתכנות הקמת ישוב אשכנזי בארץ ישראל. ר' עזריאל אכן הצליח להגיע לארץ ישראל, אך לא הספיק לחזור ממנה ונפטר באיזמיר, בעודו בדרכו חזרה לליטא.

בשנת תקנ"ז נוצר הקשר בין ר' ישראל לבין מי שהיה עתיד להיות הדמות המשפיעה בחייו: הגאון מוילנא. הגר"א היה כבר מבוגר באותה העת, ונפטר שנה לאחר שהתוודע אליו ר' ישראל. למרות זאת, במשך אותה שנה הספיק ר' ישראל לשמש רבות את רבו, ולהמנות לאחר מכן בשורה אחת עם תלמידיו הגדולים. בעיקר בלטה העובדה שבשלשת השבועות האחרונים לחייו של הגר"א היה ר' ישראל צמוד למיטתו. לאחר פטירתו, עסק ר' ישראל בהוצאת כתבי הגר"א יחד עם ר' מנחם מנדל משקלוב, כאשר מתחת ידו יצאו ביאורי הגר"א על חלק אורח חיים של השלחן הערוך.

לאחר תקופה של כעשר שנים, שבהם כיהן כמגיד מישרים בעיר מכורתו, הצטרף ר' ישראל לעלייה השלישית של תלמידי הגר"א, ששמה פעמיה אל העיר צפת. בעיר הספיקו כבר להשתכן שתי העליות הקודמות של תלמיד הגר"א, שהובילו ר' מנחם מנדל ור' סעדיה משקלוב (הם נמנעו מלהתיישב בעיר טבריה על מנת למנוע חיכוכים עם הקהילה החסידית שקמה במקום).

ר' ישראל לא הספיק לשהות בצפת זמן רב; מצבם החומרי הירוד של בני הקהילה שיווע לעזרה, ור' ישראל חזר לליטא, שם נעזר בר' חיים מוולוז'ין על מנת לאסוף כספים עבור בני הקהילה. טרדות המסע לא מנעו מר' ישראל לעסוק באהבתו הגדולה, ובשלשת השנים שבהן נדד ברחבי ליטא הוא הספיק לכתוב ולסיים את פירושו "תקלין חדתין" על מסכת שקלים ואף להוציא אותו לאור. אולם, כשחזר ר' ישראל בשנת תקע"ג לצפת, גילה שתלאותיו הגדולות עמדו רק בפתחן. מגפה שפרצה בצפת הניסה רבים מהיהודים לירושלים, ביניהם ר' ישראל ומשפחתו. הללו ניסו להימלט מציפורניו של מלאך המוות, אך זה האחרון זינב בעקבותיהם: בדרך נפטרה אשתו, וכאשר הגיעו לירושלים נפטרו שניים מבניו, שתיים מבנותיו וחתנו. בנוסף, נספו במגפה גם הוריו, שנשארו בצפת. על תלאות אלו הוא מספר בהקדמה לספרו "פאת השלחן":

"והייתי כשוכב בלב ים באש התבערה הנז', ואוהבי וריעי רחקו ממני, והייתי שוכב על הגג, בוכה ומתנפל ומתחנן לפני אבינו שבשמים. ובתי הצנועה – מרת שיינדיל תחי' – היתה גם כן קטנה חולה מוטלת על ידי, ודמעותי על לחיי, עיני ירדו מים על כל אשר עבר עלי וגדול כים שברי".

בעקבות המאורע נדר ר' ישראל לכתוב את הספר "פאת השלחן" על סדר זרעים ומצוות התלויות בארץ. לאחר הרעש חזר ר' ישראל לצפת, כאשר חלק מתלמידי הגר"א נותרו בירושלים תחת הנהגתו של ר' מנחם מנדל משקלוב. בכוח עמידה יוצא דופן שכל כך ייחד אותו, נישא ר' ישראל בשנית, הקים משפחה חדשה ויסד מחדש את הקהילה המוכה.

גם לאחר מכן לא הספיק ר' ישראל לרוות נחת. בשנת תקפ"ה גרמו שטפונות לקריסתם של בתים רבים בצפת, ביניהם ביתו של ר' ישראל שיושביו ניצלו בנס. כמה שנים לאחר מכן, בשנת תקצ"ד, הגיע מרד הפלאחים לצפת ולירושלים, כאשר קבוצות של חמולות מג'נין, שכם, אבו גוש ומקומות נוספים החליטו למרוד נגד חובת הגיוס לצבא המצרי. ר' ישראל הצליח להבריח שליח למצרים שהזעיק את כוחותיו של איברהים פאשה. בינתיים, הספיקו המורדים לטבוח ביהודים ובנוצרים במקומות שאליהם פלשו ולבזוז את רכושם. הם אף שרפו את בית הדפוס של ר' ישראל ב"ק, שבו היה אמור לצאת לאור ספרו; כתב היד של הספר "פאת השלחן" נותר אך בנס לפליטה.

כאמור, בשנת תקצ"ז בא הרעש, ובשנת תקצ"ט הלך ר' ישראל לבית עולמו בטבריה – אליה יצא על מנת להירפא – והוא בן ששים ותשע שנה.

אתחלתא דגאולה, סמיכה ועשרת השבטים

הקשיים הרבים והתלאות שפקדו את בני קהילת הפרושים לא ריפו את ידיו של ר' ישראל מחלומו הגדול: לחדש את הסמיכה בארץ ישראל מתוך הנימוק ש"תחילת הגאולה תלויה בזה".

כמובן, ר' ישראל היה ער ומודע לפולמוס הגדול שהתרחש סביב ניסיונו של מהר"י בירב לחדש את הסמיכה במאה הט"ז. הפולמוס נסוב בעיקר סביב השאלה ההלכתית האם אכן ניתן לחדש את הסמיכה לאחר שכבר נקטע הרצף, ובאורח אירוני הוא כנראה הוכרע דה-פקטו דווקא על ידו של מרן ה"בית יוסף"; לאחר שנסמך היה בידו הכח להמשיך ולהחזיק את דעתם של אלו שצדדו בעד הסמיכה, ולפחות לפי חלק מהמקורות הוא בחר שלא לעשות כן.

אולם, לר' ישראל היה רעיון נועז שנועד להתגבר על אותה המשוכה שגדולי צפת לא הצליחו לעבור. במקום לחדש את הסמיכה בבחינת "יש מאין", בחר ר' ישראל לפנות אל עשרת השבטים ולבקש מהם לשלוח כמה חכמים סמוכים על מנת שמוסרת הסמיכה תוכל להתחדש בארץ ישראל.

ר' ישראל התבסס על ההנחה שעשרת השבטים עדיין קיימים, כמו גם על ההנחה שהם שמרו בארצותיהם בהצלחה על מסורת הסמיכה. את שתי ההנחות הללו הוא ביסס בעיקר על עדיות עתיקות, כמו זו של אלדד הדני מהמאה התשיעית לספה"נ.

ר' ישראל כתב אגרת ארוכה ומפורטת, שבה עדכן את עשרת השבטים בחידושים ובהתפתחויות המרכזיים של היהדות שהתרחשו במשך שנות הנתק הרבות, וכן בשמותיהם של מי שהוא בחר לציין בתור תלמידי החכמים הבולטים במהלך הדורות – ביניהם ר' אלעזר מוורמייזא, האר"י והגר"א.

האגרת נמסרה בידו של ר' ברוך מפינסק, שבנוסף לשפות הרבות שידע היה בעל ידע בחכמת הרפואה. מסעו חובק ארצות של ר' ברוך הוא סיפור בפני עצמו. כך או כך, למרבה הצער הוא לא זכה להשלים את משימתו, וכישלונו סתם את הגולל על חלומו הגדול של ר' ישראל.

• לקריאה נוספת: נחמה אריאל, רבי ישראל משקלוב, טללי אורות ח, תשנ"ח-תשנ"ט; אריה מורגנשטרן,  ניסיונו של ר' ישראל משקלוב לחדש את הסמיכה לאור מקורות חדשים, סיני ק תשמ"ז.

תמונה: עיבוד לתמונת בית הכנסת החורבה משלהי המאה ה-19. תמר הירדני