היום, י"ב בטבת, לפני תשע מאות ושמונים וחמש שנה, התחוללה בארץ ישראל רעידת אדמה חזקה במיוחד שפגעה בכל יישובי היהודים בארץ, "מִיָּם עד מבצר דן וכן בכל ערי הנגב וההר עד ירושלים וכל עריה, עד שכם וכל כפריה, ועד טבריה וכל כפריה והר הגליל".
בשעות אחר הצהריים של י"ב בטבת ד'תשצ"ד (5 בדצמבר 1033) החלו קירות הבתים להתנועע ויושביהם מיהרו לצאת אל הרחובות. הרעש הופיע בהדרגה, ועל כן הספיקו כולם לצאת אל מרחבים בטוחים. אחר כמה שעות גבר הרעש והבתים כולם נהרסו עד היסוד. האדמה המשיכה לרעוד משך יומיים רצופים, ויושבי הארץ לנו ברחובות עוד שבוע ימים לאחר מכן, עד שהחלו לשקם את הבתים ההרוסים.
על רעידת האדמה הזו נותר לנו תיאור מרגש מקולמוסו של ראש ישיבת ארץ ישראל, הנקראת ישיבת "גאון יעקב" או "ארץ הצבי". באותם ימים שהתה הישיבה בירושלים ובראשה כיהן רבי שלמה בן יהודה, "גאון ארץ הצבי", נכדו של רבי יוסף בן מנחם הכהן סִגִ'לְמַסִי (מן העיר סִגִ'לְמַאסַה שעל ידי תַאפִילַאלְת שבמרוקו). רבי יוסף כיהן כגאון הישיבה אחר רבי אברהם בן אהרון, שישב על כסא אביו רבי אהרון בן מאיר, המפורסם במחלוקתו עם רב סעדיה גאון על עיבורה של שנת ד'תרפ"ב.
הארכנו בתיאור שושלת גאוני ארץ ישראל, בשל ההזדמנות להאיר פינה חשוכה מעט בשושלת מסירת התורה. את תקופת הגאונים אנו מכירים בעיקר בגירסתה הבבלית, שם ישבו הגאונים על כסאות ראשי הישיבות בפוּמְבֶּדִיתָּא ובסוּרָא. ישיבות אלו פעלו כמעט ברציפות מתחילת תקופת האמוראים ועד סוף תקופת הגאונים. את ישיבת סורא ייסד האמורא רב, תלמידו של רבי יהודה הנשיא מסדר המשנה. אחר פטירתו של רב, ישב רב הונא תלמידו על כסאו ואילו תלמידו האחר, רב יהודה, הלך לעיר פומבדיתא והקים בה ישיבה משלו. שתי הישיבות פעלו משך כ-800 שנה, מאמצע המאה ה-3 ועד אמצע המאה ה-11 לחשבון הערלים.
ואולם במקביל לישיבות בבבל, פעלה כמעט לאורך כל התקופה גם ישיבת ארץ ישראל. במהלך המאה השלישית העתיקה הסנהדרין בראשות רבי יהודה נְשִׂיאָה, נכדו של רבי יהודה הנשיא, את מקומה מציפורי לטבריה. שם נוסדה ישיבה בראשותו של האמורא רבי יוחנן, תלמידו של רבי יהודה הנשיא. כ-300 שנה אחר ימי רבי יוחנן, בשנת ד'ר"פ (520 לספה"נ) התיישב בטבריה מר זוטרא בר מר זוטרא, מראשוני הסבוראים. מימי מר זוטרא ועד קרוב לסוף המאה ה-12 מתקיימת ישיבת ארץ ישראל ברציפות, כשהיא נודדת מטבריה לירושלים, לרַמְלָה, לצוֹר ולטְרִיפּוֹלִי שבלבנון, לחַדְרָךְ (בארמית: חַתַּרִיקָה) ולדַמֶּשֶׂק שבסוריה, ועד לפוּסְטָאט (קהיר העתיקה) שבמצרים.
בזמן רעידת האדמה המתוארת שכנה ישיבת ארץ ישראל בירושלים, ואולם ראש הישיבה רבי שלמה בן יהודה שהה באותה עת ברמלה. רמלה הייתה בירת השלטון המוסלמי בארץ ישראל והתקיימה בה קהילה יהודית גדולה. ימים ספורים אחר רעידת האדמה, שיגר ראש הישיבה רבי שלמה אגרת לידידו, רבי אפרים בן שמריה ראש קהילת היהודים הירושלמים בפוסטאט, ובה הוא מתאר במילים נרגשות את הרעש שפקד אותם בארץ ישראל:
…יצאו הכל מדירותיהם על פניהם והִנִּיחוּ כל אשר להם ונמלטו בנפשותיהם, ואל כל אשר פונים היו רואים גבורות אֵ-ל. הכתלים היו מְנַגחים זה את זה ונופלים, ואשר נשאר – כולם רעועים מבוּקָעִים אין יושב, כי מְיַרְאִים בעליהם פן יפלו עליהם… ואם לכתוב מקצת הנְהִיָּה, תִּלְאֶה היד מלכתוב, גם הדעת נטרפה מאשר העַיִן ראתה והאוזן שמעה…
ראש הישיבה מספר לידידו כי בשעת צרה קשה שכזו, לא היה בידו לעשות הרבה למען יהודי העיר, מלבד לעורר אותם לתשובה:
ואשר יכול הכותב לעשות, כי דִּבֵּר אל העם לקַדֵּשׁ צוֹם לקראת עֲצֶרֶת ולצאת אל השדה אל בית הקברות בצום ובכי ומִסְפֵּד ולאמר: קִרעוּ לבבכם ואַל בגדיכם ושובו אל ה' א-להיכם וגו' לכו ונשובה אל ה'…
ובסוף דבריו הוא מוצא גם נקודת אור בחשכת הצרות:
והַנֵּס הגדיל, כי כל הימים אשר היו העם מושלכים בחוצות גם ברחובות לא ירדו גשמים. גם מושל העיר עם עושי מלאכת המלך תקעו להם אוהלים חוץ למדינה ועד עתה הם שם.
למה יוצאין לבית הקברות?!
בין מילותיו של ראש הישיבה מתנוצץ מנהגם להתפלל בשעת צרה בבית הקברות. זהו מנהג קדום שמוזכר כבר בגמרא, הנותנת לו שני פירושים:
למה יוצאין לבית הקברות? פְּלִיגי בה [=נחלקו בזה] רבי לוי בר חָמָא ורבי חֲנִינָא. חַד אמר: הרי אנו חשובים לפניך כמתים, וחַד אמר: כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים. מַאי בֵּינַיְיהוּ [=מה החילוק ביניהם]? אִיכָּא [=יש] בֵּינַיְיהוּ קברי עכו"ם.
הגמרא שואלת מדוע יוצאים, אף מבלי לציין שנוהגים כך. נראה שהיה זה מנהג רווח בימיהם, והגמרא נדרשה רק לפרש את טעמו. שני הפירושים שונים מאוד זה מזה בשאלת היחס בין המתפללים לשוכני עפר. לפי הפירוש הראשון, המתים משמשים כרקע לתפילת החיים, כמין מַצָּג שנועד לעורר רחמי שמים. לפי הפירוש השני, לעומת זאת, ייתכן שהמתים משמשים בתפקיד פעיל יותר בתפילת החיים: הם אמורים לפנות בעצמם בתפילה לה' שירחם על החיים.
הגמרא מציינת שבין שני הפירושים קיימת השלכה מעשית, האם יש לקיים את המנהג הזה גם במקום שמצויים רק קברי גויים. אם המתים משמשים רקע לתפילה, אין משמעות לזהותם; אם הם אמורים לעורר עלינו רחמי שמים, "אפילו על עצמם – לֵיכָּא [=אין להם יכולת לבקש], כל שכן עלינו" (פירוש רש"י).
המנהג הזה הובא להלכה בשלושה הקשרים, ומלשונות הפוסקים נראה שהכריעו כפירוש הראשון בגמרא ולפיו מתחננים גם על קברי גויים. רבי יוסף קארו מביא אותו בהלכות העוסקות בתעניות גשמים:
שבע תעניות האלו, אחר שמתפללים יוצאים כל העם לבית הקברות ובוכים ומתחננים שם, כלומר הרי אתם מתים כאלו אם לא תשובו מדרככם.
ואילו רבי משה אִיסֶרְלִיש, הרמ"א, מביא אותו בהלכות תשעה באב:
והולכים לבית הקברות מיד שהולכים מבית הכנסת.
ובהלכות ערב ראש השנה:
ויש מקומות נוהגין לילך על הקברות ולהרבות שם בתחנונים ונותנים צדקה לעניים.
שניהם כאחד מדגישים שההליכה לבית הקברות נעשית לאחר התפילה, ולא לשם התפילה. אמנם בבית הקברות ממשיכים להתחנן לפני ה', אך את התפילה הקבועה לא מתפללים שם. הפוסקים גם מדגישים שאסור להתפלל שם, בשל הצורך להימנע מקיום מצוות בפומבי בפני הקברים (הגמרא רואה בזה פגיעה במתים, שאינם יכולים לקיים מצוות). יש שנהגו בשל כך להימנע גם מאמירת תהלים או קדיש בתוך ארבע אמות מן הקברים, אך פשט המנהג בישראל להקל בכל דבר הנעשה לכבודו של המת, על בסיס הוראתו של רבי דוד אבן זמרא, גדול חכמי מצרים במאה ה-16:
מי שדורש על המת לפניו [=דורש בדברי תורה לכבוד המת ובפניו], נראה דְּלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ משום "לועג לרש", כיון דלכבודו קָא-עָבִיד [=הוא עושה].
שיחות חוץ
אבל בתפילה על קברים עשויה להיות בעיה חמורה יותר. גם לפי הפירוש השני בגמרא, לפיו התפילה על הקברים נועדה לגרום שיבקשו המתים רחמים על החיים, נראה שזוהי תוצאה המתרחשת ממילא בשל ביקורנו שם, ולא שאנו בתפילתנו פונים אל המתים ומבקשים שיעוררו רחמי שמים בעבורנו.
פנייה ישירה אל המתים בעייתית משתי סיבות. ראשית, היא דומה לאיסור מפורש בכתוב, מן האיסורים שנועדו להרחיק אותנו ממנהגי עובדי אלילים, שלא לדרוש אל המתים. אמנם האיסור ביסודו אמור במי שפונה אל המתים בנסיון לקבל מהם 'מענה', כדוגמת הנקראים בימינו "מתַקשׁרים", אך הפוסקים ראו בפנייה אל המתים בבקשת תפילה מעין איסור "דורש אל המתים".
בסגנון הזה מובאת בספרי הפוסקים תשובתו של חכם אלמוני אחד, כנראה תלמידו וחברו של רבי מאיר מרוֹטֶנְבּוּרְג, ושמו רבי חיים פַּלְטִיאֵל. הוא ממליץ למורי הלכה שבא לפניהם אדא שנדר ללכת לבית הקברות ולהתפלל שם, להתיר לו את הנדר ולפדותו בנתינת צדקה כערך הוצאות הנסיעה:
הנודרים לילך לבית הקברות, קצת היה נראה כדורש אל המתים, דְּכָלֵב שנשתטח על קברי אבות – התפלל לַשֵּׁם במקום קדושה כדי שתהא תפילתו נשמעת… אך נשים ובני אדם שאינם יודעים זה, לא ידעתי הליכתן לְמָה, ואני רגיל לפתוח להם בחרטה ויַתִּירוּ להם הנדר ויִתֵּן לצדקה מה שהיה מוציא על הדרך.
אם נטה אזננו לדבריו, נראה שהוא חושש מן התודעה הנפשית של המוני העם הבאים לבית הקברות. אדם גדול ככָלֵב בן יפונה, כאשר הוא הולך להשתטח על קברי אבות ברור לו שפנייתו היא אל הקדוש ברוך הוא בלבד, והמקום משמש לו רק סיוע לתפילתו. המוני העם, לעומת זאת, כאשר הם מתפללים על יד הקברים, עשויים לחשוב ששוכני עפר הם הכתובת שאליה הם פונים. לא בטוח שהם תופסים נכון את הסיבה לתפילה דווקא במקום הזה, ואולי יכוונו את תפילתם אל המתים.
לפי זה, אמנם רבי חיים פלטיאל מעדיף לבטל את מנהג ההמון להתפלל על הקברות, אבל מבין דבריו עולה גם הצידוק ההלכתי שלו: כל עוד התפילה מכוונת לקדוש ברוך הוא בלבד, והפנייה אינה אל המתים, אין מניעה להתפלל שם, ואדרבה, המקום עשוי לגרום שהתפילה תתקבל.
מתוך כך נובעת הוראתו של ה"משנה ברורה", שיסודה בדברי מַהֲרִי"ל, גדול חכמי אשכנז במפנה המאות ה-14 וה-15:
המתפלל על קברי הצדיקים, אל ישים מגמתו נגד המתים, אך יבקש מה' יתברך שייתן עליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר.
הבעיה השנייה הכרוכה בפנייה אל המתים, שייכת יותר למישור האמוני. העיקר החמישי ב-13 עיקרי האמונה שייסד הרמב"ם, קובע שאין ראוי לעבוד שום יֵשׁוּת אחרת זולת ה' יתברך. בכלל זה, מדגיש הרמב"ם, גם עבודה אל ישות הנתפסת כמְמַצַּעַת, כמְתַוֶּכֶת, בינינו לבין האלוקים. ברוח הקביעה הזו (שאמנם הרמב"ם הוא שעיצב אותה כעיקר אמונה, אך היא אמת פשוטה מימות עולם), נוסחה הלכה בתלמוד הירושלמי:
בשר ודם יש לו פַּטְרוֹן [=אדון, נותן חסות]. אם בָּאת לו עת צרה אינו נכנס אצלו פתאום, אלא בא ועמד לו על פתחו של פטרונו, וקורא לעבדו או לבן ביתו, והוא אומר 'איש פלוני עומד על פתח חצירך', שמא מכניסו ושמא מניחו. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן! אם בא על אדם צרה – לא יִצְוַח לא למיכאל ולא לגבריאל, אלא לי יִצְוַח ואני עונה לו מיד.
עם זאת, מזה מאות שנים רווחים בעם נוסחי תפילה שיש בהם פנייה אל ישויות רוחניות שימליצו טוב בעדנו, כמו מלאכים ונשמות הצדיקים. מדברי ה"משנה ברורה" שהזכרנו נראה שיש להימנע מתפילות כאלו, אם כי פוסקים אחרים ביקשו ללמד עליהם זכות ואחרים אף התירו אותם מלכתחילה.
לדעת רבי משה שיק, רבה של חוּסְט ומנהיג היהדות האורתודוכסית בהונגריה, משמע הפנייה אל מלאכים או נשמות צדיקים שימליצו טוב בעדנו, אינה בשל אמונתנו בכוח רב יותר שיש להם, אלא פשוט כדי 'לשתף' אותם בצערנו. בדומה לאדם המשתף חברים בצרתו כדי שיעוררו עליו רחמי שמים, כך אנו משתפים את נשמות הצדיקים, מתוך הנחה שהם חפצים בטובתנו, כדי שבכך יתפללו גם הם. לדבריו, כל עוד אין בפנייה הזו משום ייחוס כוח השפעה למלאך או לצדיק – אין זה בכלל 'תפילה לאמצעי' ומותר לכתחילה לעשות זאת.
יום נעים ופורה !
כתבה יפה.
אבל לא התייחסת לתופעת דורנו הייחודית שנוסעים להתפלל בחוץ לארץ, מארץ ישראל מקום השראת ה' בעולם, מקום שאליו צריכים לכוון אליו כל יהודי בעולם בתפילתו כמבואר בשו"ע (הלכות תפילה סימן צ"ד סעיף א'): "בקומו להתפלל אם היה עומד בחוץ לארץ יחזיר פניו כנגד ארץ ישראל ויכוין גם לירושלים ולמקדש ולבית קדשי הקדשים היה עומד בארץ ישראל יחזיר פניו כנגד ירושלים ויכוין גם למקדש ולבית קדשי הקדשים היה עומד בירושלים יחזיר פניו למקדש ויכוין גם כן לבית קדשי הקדשים היה עומד אחורי הכפורת מחזיר פניו לכפורת".
כזה תופעה לא תמצא באף גניזה של דורות קודמים, לא באבותינו הראשונים תנאים אמוראים גאונים ראשונים ואחרונים. אלא בחלקי ציבור של דורנו.
מאמר יפה. מה עם הליכה לבית הקברות ביארצייט?