אחת האופנות השוטפות את העולם המערבי בעשורים האחרונים היא תפיסת המיניות של האדם כ"זהות". לפי תפיסה זו לאדם ישנה זהות מינית אתה הוא נולד שאינה קשורה בהכרח למינו הביולוגי. מסיבה זו, מקדש העולם המערבי כיום את מה שמכונה "זכויות הלהט"ב". זכויות אלו מחייבות יחס שווה למשפחות חד מיניות ולמשפחות נורמליות של גבר ואשה. לטענתם, אין דבר "נורמלי" במשפחה של גבר ואשה, יותר מאשר במשפחה חד מינית. ניר מנוסי מבקש לבחון מהיכן נולד רעיון זה וטוען כי אפשר גם אחרת. לדבריו, היהדות מלמדת כי הזהות המינית של האדם היא במידה רבה תוצאה של בחירה ושל אווירה חברתית:
עלייתה המטאורית של תת-תרבות הלהט"ב והפיכתה מתנועת שוליים חתרנית הנאבקת במיינסטרים התרבותי לכוח מרכזי בעיצוב השיח הציבורי הזוכה לתמיכה כמעט בלתי-מעורערת של התקשורת, היא מן התופעות המרתקות ביותר בהיסטוריה התרבותית של השנים האחרונות… אם מיתוס הזהות המינית המולדת מושרש בתרבות יוון העתיקה, יהיה זה מעניין לבחון אם תימצא לו חלופה בציוויליזציה הגדולה המתחרה שלה: היהדות…
מדוע אצל חז"ל לא מופיע הרעיון של יצורים חד-מיניים, שהיה יכול להסביר את תופעת המשיכה ההומוסקסואלית? אין הוא נובע מכך שחז"ל לא ידעו על נטיות כאלה: התורה אוסרת על משכב זכר והם עצמם הוסיפו את איסור המגע המיני בין נשים; אם דבר-מה נאסר, הרי שיש אנשים המתאווים אליו. הסבר פשוט ולכאורה מספק יהיה שחז"ל לא רצו לעודד את הנטייה החד-מינית: אם היא מולדת, משמע שאין לנסות לשנותה (כפי שאכן עולה בבירור מנאומו של אריסטופנס), ודבר זה סותר את ציוויי התורה. אך דומה שיש כאן משהו עמוק יותר. השוואת המדרש החז"לי למיתוס היווני חושפת כי מסתתרת כאן אמירה, והיא שאין זהות מינית מוּלדת, רק זהות גופנית. במלים אחרות, שנטייה אינה זהות. לפי חז"ל, יהיו אשר יהיו נטיותינו, העובדה שדווקא זכר ונקבה הם הפרים ורבים, ושאנו שוכנים בגוף שהוא או זכרי או נקבי, משמעה שמי שמשלים אותנו לכדי "אדם" הוא בן המין השני…
שתי סוגיות עומדות כאן על הפרק בין שתי האסכולות: סוגיית הבחירה החופשית וסוגיית יחסי הגוף והנפש… כאשר אין מבחינים בין האחור לפנים – בין הטבע לבחירה, בין המצוי לרצוי – אין פלא שרואים זיווגים חד-מיניים כשקולים לזיווגים של זכר ונקבה. אריסטופנס מתאר תאווה, לא מַתווה בחירה. המיתוס שלו הוא פשוט שיקוף של חווית המשיכה המינית; ומכיוון שיש במציאות גברים הנמשכים לגברים ונשים הנמשכות לנשים, המיתוס שלו כולל ישויות הומוסקסואליות ולסביות. בראש מעייני חז"ל, לעומת זאת, לא נמצא תיאור הטבע אלא תיקונו. קריאתם להפנות את הפנים זה לזו היא הקריאה לצאת לעבודה של בניית זוגיות בין איש ואשה, הכרוכה תמיד בעידון והתמרה של הנטיות הטבעיות – כולל נטיות מיניות הפוכות שהיהדות כאמור מכירה בהן. בעוד המיתוס היווני מבטא התמסרות לנטיות הטבעיות, המדרש החז"לי קורא לעבודה עמן עד למצב שהן משלימות את גופן ואת ייעודו…
