שלום ולא להתראות!

היום, י' בכסלו, לפני אחת וארבעים שנה עצר העם היושב בציון את נשימתו, כאשר נשיא מדינת האויב מצרים, מוחמד אַנְוַאר סַאדַאת, עלה על בימת הכנסת ונשא נאום נרגש בערבית (בשנת תשל"ח, 1977). הנאום היה פסגתו של ביקור בן שלושה ימים של הנשיא המצרי בישראל, שהיווה את אות הפתיחה לתהליך השלום בין שתי המדינות. הוא התקיים ארבע שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים, כשחצי האי סיני עודו כבוש תחת יד ישראל. תהליך השלום נמשך עוד כששה עשר חודשים לאחר מכן, ובסוף חודש אדר תשל"ט, על מדשאות הבית הלבן, נחתם הסכם השלום בין ישראל למצרים.

בתום נאומו של הנשיא סאדאת עלה ראש הממשלה מנחם בגין והגיב לדבריו בנאום משלו. שני המנהיגים הביעו את תקוותם לכונן שלום בר קיימא, שיביא לסיום הסכסוך ארוך השנים בין שתי המדינות. בין דבריו קרא מנחם בגין אל הנשיא סאדאת: "הבה ונפתח את ארצותינו לתנועה חופשית, תבואו אתם אלינו ונבקר אנחנו אצלכם. אני מוכן להודיע מראש… שארצנו עומדת פתוחה לפני אזרחי מצרים… אני חושב שמן הדין ומן הצדק שתהיה בעניין זה הודעה הדדית".

שנים ספורות לאחר מכן, דברי מנחם בגין הפכו למציאות. הגבולות בין המדינות נפתחו לתנועה, שגרירויות הדדיות הוקמו ואף הושק קו אוטובוס – קו 100 – בין תל אביב לקהיר. מאז ידעו היחסים בין המדינות עליות ומורדות, בעיקר מורדות, ונכון להיום ישראלים אינם רצויים במצרים. יש מקום אפוא לתהות עד כמה התממשו תקוות השלום שבוטאו בנאומים הנמלצים של שני המנהיגים. אך אין ענייננו עתה בבחינת פעולותיהם של מדינאים, כי עוד בטרם הפכה למציאות, הצעתו של מנחם בגין "תבואו אתם אלינו ונבקר אנחנו אצלכם" מביאה אותנו לעסוק בשאלה הלכתית חשובה: האם אכן מותר לבקר בארץ מצרים?!

הרמב"ם עובר עבירות?!

איננו נזקקים כעת לשאלת היציאה מארץ ישראל באופן כללי, ומסתפקים בהערה כללית על כך שאסור לצאת מארץ ישראל אלא למטרות מסוימות המפורטות בהלכה. ואולם הביקור בארץ מצרים כרוך בבעיה ייחודית לארץ הזו: לאחר שיצאנו ממנה התורה אסרה עלינו לשוב אליה! הנה לשון הרמב"ם שמקורה ב'מכילתא', מדרש ההלכה לספר שמות:

בשלושה מקומות הזהירה תורה שלא לשוב למצרים: לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד; לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ; לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם.

וכאן מתחילות הצרות. מתברר שאת שורות אלו, כמו את כל ספרו הגדול, כתב הרמב"ם ב…מצרים! האם הרמב"ם היה חלילה "נאה דורש ולא נאה מקיים"?! זוהי שאלה שהטרידה רבות את חכמי ההלכה. אם הוזהרנו שלא לחזור אל ארץ מצרים, כיצד שכנו בה קהילות גדולות מישראל וביניהן גדולים בתורה?

נשוב בסוף דברינו לשאלת הביקור במצרים, אך קודם לכן ננסה לפתור את הבעיה המטרידה יותר: ישיבתן במצרים של קהילות גדולות מישראל.

התמיהה הזו הולידה מסורת מעניינת, ובה התייחסות לשאלה הזו מפי הרמב"ם בעצמו. כך מספר רבי אֶשְׁתּוֹרִי הַפַּרְחִי, חכם יהודי מצרפת שבתחילת המאה ה-14 סייר בארצות המזרח עד שהתיישב בארץ ישראל, על ששמע בעת ביקורו בקהיר:

ושמעתי במצרים מפי הרב רבי שמואל ז"ל, אחד מבני בניו של הר"ם במז"ל, שכשהרב רבי משה ז"ל היה חותם שמו באגרת שלוחה, היה מסיים 'הכותב העובר בכל יום שלושה לאוין פלוני'. אמרתי לו דרך חצי נחמה: שמא הרב ז"ל היה מוכרח לעמוד שם, שהרי היה רופא למלך מצרים.

רבים פקפקו בנכונות המסורת הזו, שלא נמצאו לה תימוכין מאגרות הרמב"ם המצויות בידינו, ועם זאת היא משקפת את הפער המטריד בין ההלכה למנהג העם.

כדי להעצים את שאלתנו, ראוי לציין את דברי הגמרא על קהילת יהודי אלכנסדריה, שהתיישבו בה בתקופת שלטון בית תַּלְמַי (מן הַדִּיאֲדוֹכִים, יורשי אלכסנדר מוקדון) על מצרים. הגמרא מספרת על בית כנסת מפואר במיוחד שבנו יהודי אלכסנדריה, ואת התיאור המפורט של ממדיו ותפארתו ושל שגשוג הקהילה בכלל, חותמת הגמרא בציון הסוף המר: "וְכוּלְהוּ קַטְלִינְהוּ טְרַכִינוּס" [=ואת כולם הרג טרכינוס, הוא טְרַיַאנוּס קיסר האימפריה הרומית, שדיכא באכזריות את מרד יהודי התפוצות בשנת 115]. הגמרא שואלת "מַאי טַעֲמָא אִיעָנְשׁוּ" [=מדוע נענשו]? ומשיבה:

משום דְּעָבְרֵי אַהַאי קְרָא: לֹא תוֹסִיפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד, וְאִינְהוּ הָדוּר אַתּוּ [=משום שעברו על הפסוק הזה, לא תוסיפון לשוב, והם באו וחזרו].

כלומר, קהילות יהודי מצרים אכן נענשו על שעברו על אזהרת התורה והתיישבו במצרים. כיצד, אם כן, שבו אליה יהודים שנים רבות לאחר מכן ולא חששו לאזהרת התורה ולעונש העשוי לבוא לעוברים עליה?!

פתרונות לא מספקים

הראשונים הציעו פתרונות שונים. יש אומרים שהאיסור לא נאמר אלא בשעה שישראל יושבים על אדמתם, ולא בתקופת הגלות. לפי זה, אף שיהדות אלכסנדריה נענשה שנים רבות לאחר חורבן בית המקדש השני, היה זה בשל תחילת הגעתם למצרים בעוד המקדש בנוי וישראל שוכנים בארצם. הרמב"ם, יש לציין, לא הזכיר זאת ונראה שסבר כי האיסור קבוע, גם בתקופת הגלות.

אחרים הציעו שבנקודת זמן מכרעת בתקופת הבית הראשון בטל האיסור לגמרי. כוונתם לתקופת סנחריב מלך אשור, שבה לפי מסורת חז"ל הוגלו עמים רבים ממולדתם והסדר העולמי התבלבל לחלוטין. זו קביעה היסטורית בעלת משמעות הלכתית מרחיקת לכת, ובלשון חז"ל: "בא סנחריב ובלבל את האומות". בהתאם לכך, אומות בעלות שם מקראי אינן מזוהות כבעלי השם המקוריים. אם, למשל, גר צדק עמוני, מואבי, מצרי או אדומי אסור היה לבוא בקהל – משעה שבלבל סנחריב את האומות, העמוני אינו עמוני והמצרי אינו מצרי וכל גר צדק שבעולם מותר לבוא בקהל.

בשל כך, לדעת חלק מן הראשונים, גם האיסור לחזור למצרים בטל, כיון שהאומה היושבת שם אינה מצרים המקראית. מעניין לחשוב על תפיסת האיסור המשתמעת מן הדעה הזו, ולפיה הוא נובע מן העם היושב במצרים ולא מן המיקום הגיאוגרפי או הזכרון הלאומי הכרוך בה.

אלא שדעה זו צריכה להתמודד עם דברי הגמרא על יהודי אלכנסדריה. אלו התיישבו במצרים זמן רב לאחר שבלבל סנחריב את האומות, ואף על פי כן נענשו על כך. גם לא נוכל ליישב את הרמב"ם על בסיס הדעה הזו, שכן אילו היה הרמב"ם סובר כך, לא היה נמנע מלציין זאת, כפי שעשה זאת בדין המצרי האסור לבוא בקהל.

דעה אחרת צמצמה מאוד את האיסור: אין בו הוראה גורפת על שהייה במצרים, אלא רק על חזרה מארץ ישראל למצרים. מי שבא למצרים מכיוון אחר, נניח מלוּב שבמערב או מסוּדַאן שבדרום, לא עובר על האיסור הזה! זוהי קריאה דווקנית של לשון הכתוב: "לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד" – בדרך שצעדו ישראל בדרכם ממצרים לארץ ישראל אסור לחזור, אך לא בדרכים אחרות.

ויש מי שהרחיק לכת עוד יותר: "בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה" האמור בכתוב משמעו הדרך המסוימת מאוד של ישראל, כולל כל מסעותיהם המפורטים במקרא. מי שיחזור מארץ ישראל למצרים במסלול שונה (אף במקצת) משהלכו בו ישראל – אינו עובר על האיסור.

קשה להאמין שיהודי אלכסנדריה חזרו למצרים תוך שחזור מדויק של מסעות ישראל במדבר… ומכל מקום, אין בכך יישוב לדעת הרמב"ם שלא התייחס כלל להבחנה בין ארץ ישראל לשאר העולם, וקבע איסור גורף על ישיבה בארץ מצרים.

ההכרח לא יגונה

נדמה שהפתרון נעוץ במישור המעשי ולא במישור ההלכתי, ואף נראה שהרמב"ם עצמו אכן התייחס לכך. במשנה במסכת עבודה זרה נאמר: "עיר שיש בה עבודה זרה… מהו לילך לשם? … אסור". כל מפרשי המשנה הבינו שהיא עוסקת ב"יום אידם", כלומר ביום שבו נערך בעיר חג לעבודת כוכבים. אלא שהרמב"ם פירש את המשנה במשמעות גורפת, ולפיה עיר שיש בה עבודה זרה – פשוט אסור להיכנס אליה! ואם אסור להיכנס אליה, כל שכן שאסור לגור בה:

לפיכך יִוָּדַע לך, שכל עיר של אומה שיהיה להם בה בית תיפלה, שהוא בית עבודת כוכבים, בלא ספק אותה העיר אסור לעבור בה בכוונה, וכל שכן לדור בה.

אם כן כיצד אנו יכולים לגור בין האומות בערים שיש בהן עבודה זרה? הרמב"ם עונה על כך:

אבל אנחנו תחת ידיהם בעוונותינו, ושוכנים בארצם אנוסים, ונתקיים בנו מה שנאמר: "וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן"…

ובמילים אחרות: אין לנו ברירה. הערים כולן מלאות בעבודה זרה ואין לנו היכן לגור. זוהי קללת הגלות שנגזרה עלינו, לגור בין עובדי כוכבים ולהימנע מקיום ההלכה כצורתה.

כל הנבוכים מקיומן של קהילות יהודיות במצרים, הניחו כמובן מאליו שגם כאשר נמצאים בגלות יש לגור בכל מקום אחר בעולם פרט למצרים. אלא שלדעת הרמב"ם, שום מקום אחר בעולם לא עדיף על מצרים (כולל ארץ ישראל, כאשר היא בשליטת עובדי כוכבים), שכן אסור לגור בכל מקום שיש בו עבודה זרה. ממילא, אם בכל מקרה אין לנו מקום להניח בו את כף רגלנו על פי ההלכה, לא גרעה מצרים משאר ארצות.

לבקר, לא לגור

ומה עם ביקור בלבד? הרמב"ם מביא להלכה הוראה מן התלמוד הירושלמי, ולפיה לא נאמר האיסור אלא על מגורים קבועים במצרים. כניסה לארץ מצרים לצורכי מסחר או כמעבר אל ארץ אחרת – מותרת. ובלשונו: "אין אסור אלא להשתקע שם".

בשל כך גם קובע הרמב"ם שהעובר על איסור החזרה למצרים אינו לוקה, כיון שאיסור זה הוא "לאו שאין בו מעשה". אף שההליכה למצרים היא מעשה לכל דבר, כיון שהאיסור תלוי במחשבת ההשתקעות – המחשבה איננה מעשה ואין לוקים עליה.

ייתכן שיש בכך משום תשובה נוספת לשאלתנו הראשונה, כיצד ישבו קהילות יהודיות במצרים. 'השתקעות' היא עניין שבמחשבה, שאינו תלוי בהכרח באורך הזמן. יכול אדם להתיישב שנים ארוכות במקום פלוני, ואין בדעתו להשתקע. כל עוד עיניו נשואות לחזור לארץ ישראל, הרי הוא גֵּר במקומו ואינו תושב קבע.

אנשי אלכסנדריה התיישבו במצרים באופן שביטא השתקעות מלאה במקום. הם בנו לעצמם בית כנסת שדמה לבית המקדש שבירושלים, ואף העמידו מועצת זקנים בת 71 חכמים בדומה לסנהדרין. זהו דפוס חיים המשקף השתקעות במצרים תוך וויתור על התוכנית לשוב לארץ ישראל, ולפיכך נענשו. יהודים בדורות לאחר מכן שנדודיהם הובילו אותם למצרים, גם אם התעכבו בה דורות רבים – לא ראו בה את מולדתם וקיוו בכל עת לשוב לארץ ישראל.

יום נעים ופורה !