שמור על עירך נקיה!

היום, י"ח בכסלו, לפני שנה בלבד, עמד נשיא ארצות הברית דונאלד טראמפ בבית הלבן שבוושינגטון והעניק לעם היושב בציון מתנת יובל, לקראת יום העצמאות ה-70 לכינונה: הכרת ארצו בעיר הקודש ירושלים כבירת מדינת ישראל. שעה שהכריז על כך, עיניהם של מיליוני ישראלים רתוקות היו אל פניו הנשקפות מן הַמָּסַכִּים, אזניהם קשובות אל מילותיו ולבם רָגַשׁ. מנהיג העולם החופשי הכיר בתוקפו החוקי של הקשר ההיסטורי בין העם היהודי לעיר מקדשו!

זו הזדמנות מצוינת לעיין מעט בהלכה אחת מהלכות עירנו האהובה, משוש כל הארץ. 'בָּרַיְיתָא' (=משנה חיצונית) המובאת בגמרא ומשם נפסקת להלכה, מונה "עשרה דברים שנאמרו בירושלים", כלומר, עשר הלכות ייחודיות לעיר ירושלים.

חלק מהן משקפות את המעמד הקנייני הייחודי של ירושלים, כעיר ש"לא נתחלקה לשבטים". כשבני ישראל נכנסו לארץ, הם חילקו ביניהם את כל שטחי ארץ ישראל בחלוקה לפי השבטים בעם. על פי החלוקה הזו, לכל משפחה בעם הייתה אחוזת נחלה, בגבולות חבל הארץ שנפל בגורל השבט שלה. העיר ירושלים לא נכללה בחלוקה לשבטים, ויש לכך משמעויות הלכתיות שונות.

נציין שלוש הלכות, די אזוטריות, שלא נוהגות בירושלים בשל היותה עיר אַ-שבטית: עגלה ערופה (טקס כפרה בתיק רצח לא מפוענח); נגעי בתים (דיני טומאה החלים על בית שהופיעו על קירותיו כתמים), ועיר הנדחת (ענישה קולקטיווית על עיר של עובדי עבודה זרה).

חלק אחר מ"הלכות ירושלים" נובע מהיותה עיר המקדש, מה שדורש ממנה לעמוד ברף טהרה גבוה. אל העיר ירושלים מגיעים כל הזמן אנשים טהורים, עולי רגלים ומקריבי קרבנות, ואוכלים בה בשר קדשים ופירות מעשר שני. בשל כך צריך לוודא שהטומאה לא תהא שכיחה בה. גוויית עכבר או לטאה או זיקית, מטמאת כלי הנוגע בה והוא צריך טבילה. אם לא יוטבל כהלכה, האוכל שיובא בו ייטמא. אם זה בשר קדשים, מי שיאכל אותו יעבור על אזהרה מן התורה.

אי אפשר, כמובן, למנוע לחלוטין הימצאותם של גורמים מטמאים, אבל אפשר לנסות לצמצם את שכיחותם. בסגנון חיים שבו רוב הבתים אינם מרוצפים באבן ובחצרות עפר תיחוח (=רך), גוויות של שרצים עשויות להיות דבר שכיח. לכן, למשל, תיקנו חכמים שבירושלים "אין עושים בה אשפתות", כלומר, נקודות לריכוז אשפה. בין הפחים מצויים עכברים, ואלו מגבירים את החשש לטומאה.

 

עיר ללא עצים

החלק האחרון ב"הלכות ירושלים" אינו הלכתי במובהק, והוא עוסק בטיפוחה האסתטי של העיר. כך, למשל, תיקנו חכמים ש"אין עושים בה כבשונות", כלומר בתי חרושת המפיקים עשן בעירה. זאת משום שהעשן משחיר את חומות העיר ופוגם ביוֹפיָה.

מדוע חשוב כל כך לשמור על יוֹפיָה של העיר? קודם כל, כי היא בירת ישראל, הקדושה מכל ערי הארץ! אבל יש לכך גם סיבה נוספת, הקשורה למעמדו הרוחני של העם. העיר ירושלים מארחת מספר פעמים בשנה את עולי הרגלים, ועלינו לעשות הכל כדי להפוך את השהות בה לחוויה נעימה. אם ירושלים תהיה מקום שלא נעים לשהות בו, עולי הרגלים יתמעטו והשפעת המקדש על העם תפחת.

והנה הלכה נוספת הנובעת מן הצורך לשמור על יוֹפיָה של העיר:

אין עושים בה גִּנּוֹת וּפַרְדֵּסוֹת חוץ מִגִּנּוֹת וְרָדִין שהיו מימות נביאים הראשונים.

מפתיע. במבט ראשון נראה לנו שגינות ופרדסים תורמים לטיפוח מראה העיר, ולא להיפך. אלא שהתחזוקה השוטפת שלהם דורשת עיסוק קבוע בזבל אורגני, וזה כבר פחות נעים… בתרבות החקלאית העתיקה, נהגו לשטוח את הזבל ברשות הרבים במקום הילוך בני אדם, כדי שיימעך היטב לפני השימוש בו. הריח הנודף מן הזבל היה אמנם דבר שבשגרה בכל הערים, אבל מירושלים מצפים יותר. עליה להיות נקייה מריחות רעים!

לפיכך קבעו חכמים שאין לנטוע גינות בירושלים. בנוסח אחר של ההלכה הזו, נאמר גם שאין לנטוע בה אילנות, ואם נטעו – יש לעוקרם. כשנוטעים אילנות, בדרך כלל לא עושים שימוש רב בזבל אורגני, וגם אם כן, לא לאורך זמן. בשל כך יש מי שהציע לראות בזה תקנה נפרדת, הנוגעת לדיני טומאה (אילן שענפיו נוטים נחשב "אוהל", ואם יש תחתיו עצם המטמא טומאת מת, כל מי שעובר תחת האילן נטמא). אבל רוב העוסקים בתקנות הללו לא הבחינו ביניהן וכללו את הגינות, הפרדסים והאילנות כתקנה אחת הנוגעת לאסתטיקה של העיר.

קשה לדעת במדויק באיזו תקופה תוקנו התקנות הללו. אולי בתקופת דוד ושלמה, כאשר קידשו את העיר ירושלים, ואולי הן התפתחו בהדרגה בדורות שלאחר מכן. אבל השאלה המעניינת יותר היא: מתי פג תוקפן של התקנות הללו, אם בכלל.

הצדיק ויזם הבנייה, הדיין ומנהל החשבונות רבי שלמה זלמן בהר"ן, מן הדמויות הפעילות בין אנשי היישוב הישן בירושלים, משתף אותנו בלבטים שליוו אותו בתכנון שכונת "מאה שערים", כאשר נוסדה בשנת תרל"ה (סוף 1874). את השכונה הקימה קבוצה בת מאה יהודים על דעת לבנות בה מאה בתים. הם פנו אל שכנם, האדריכל והמיסיונר הגרמני תושב ירושלים, קוֹנְרַד שִׁיק, והוא תיכנן בעבורם את מבנה השכונה. כיון שהשכונה נבנתה על קרקע רחוקה מעט מן היישוב שבתוך החומות, מטעמי בטחון היא עוצבה בדמות ריבוע בתים, היוצר מעין חומה שבמרכזם חצר גדולה. ומה בחצר?

כך מספרות לנו "התקנות למאה שערים", שהופיעו בדפוס בשנת תרמ"ט:

שמה יהיו בורות מים, ושמה יהיה מקום לבית הכנסת כאשר ירחיב ה' את גבולינו, שמה יטעו אילנות להביא רוח צח וריח טוב ליושבי הבתים.

אבל האילנות לא נטעו, והרוח הצח לא הופיעה. הרב בהר"ן שהדפיס את התקנות, מסביר לנו מדוע:

החפץ הזה נשאר מַעַל [=התוכנית הזו נותרה באויר], מטעם שאין עושים גנות ופרדסים בירושלים, וברור הוא כי הנחלה הזאת הייתה בתוך העיר, כי אינה רחוקה מהר הבית מצפון בדרך ישר כי אם ערך שמונה רגעים…

הנה לנו. בוני שכונת "מאה שערים" נמנעים מנטיעת אילנות, בשל התקנה הקדומה על גנות ופרדסים בירושלים! הרב בהר"ן סבר שמיקומה הגיאוגרפי של שכונת "מאה שערים" הוא בתוך גבולות ירושלים ההיסטורית, זו שהתקדשה בקדושה ההלכתית של "ירושלים", ואם כן חלות בה כל התקנות האמורות על ירושלים.

אבל האם אכן תקנות אלו עדיין בתוקף?!

על פרט אחד אין חולק: התקנות הנוגעות לדיני טהרה, אלו שתוקנו כדי להבטיח את טהרתם של עולי הרגלים ואוכלי הקדשים, בוטלו עם חורבן בית המקדש. אין כל טעם לשמור על התקנות הללו, כאשר דיני טומאה וטהרה לא נוהגים כלל.

אם כי חשוב לציין שאין זה פשוט לבטל תקנת חכמים, גם אם בטל הצורך בה. באופן עקרוני, "כל דבר שבמניין – צריך מניין אחר להתירו". כלומר, תקנת חכמים שנקבעה על ידי שנמנו וגרמו עליה החכמים בסנהדרין, אינה מתבטלת כל עוד לא נמנו וגמרו בשנית לבטלה, גם אם בטל הצורך בה. אך מכיון שבאופן כללי המקורות מלמדים שאכן ביטלו תקנות הנוגעות לדיני טומאה וטהרה, כנראה שגם את "הלכות ירושלים" ביטלו.

 

גַּם בְּחֻרְבָּנֵךְ – אֵין כְּיוֹפְיֵךְ

ומה עם התקנות הנוגעות למראה העיר? מנין לנו שהם בוטלו אי פעם באופן רשמי?

ובכן, לדעת רבי אשתורי הפרחי, התייר מצרפת שעלה לארץ ישראל, הן אכן לא בוטלו ויש להקפיד עליהם גם בימינו. כיון שלדעתו התקנה האסתטית נוגעת גם לאילנות, הוא אף מרחיק לכת וקובע שהנוטל לולב מעץ דקל הנטוע בירושלים – אינו יוצא ידי חובת מצות נטילת לולב! זוהי, לדעתו, מצוה הבאה בעבירה!

כך הוא כותב בספרו "כפתור ופרח":

נראה מכאן שאם היה בירושלים היום דקל, שלולבו פסול… מצוה הבאה בעבירה, כעניין שאמרו: הרי שגזל סאה של חטים וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה, כיצד מברך? אין זה מברך אלא מנאץ!… מסתברא, אלו דברים שהם מעיקר קדושת העיר וקדושתה לעולם עומדת.

עלינו לשמור על יופיה של ירושלים, בלי כל תלות בקיום המקדש. לכן מי שיפר את התקנה וינטע דקל בירושלים, הרי הוא עובר על דברי חכמים ומצוה שתיעשה בלולביו תהיה "מצוה הבאה בעבירה". ייתכן שלדעתו, החובה לשמור על יופי העיר אינה דווקא בשל עולי הרגלים, אלא בשל עצם קדושתה, ובשל כך טעם התקנה לא פג גם אחרי חורבן בית המקדש, שכן העיר בקדושתה עומדת.

אולם רבי דוד בן זמרא (הרדב"ז), מנהיג יהודי מצרים במאה ה-16, כאשר נשאל על כך מבני ירושלים חלק בפשטות על בעל "כפתור ופרח", ופסק שכל תקנות ירושלים בטלות, הן הנוגעות לדיני טומאה והן הנוגעות ליופיה של העיר. אלו כמו אלו נועדו להסדיר את העליה לרגל ולהנעים אותה, ומשחרב בית המקדש ובטלו עולי רגלים – בטלו ממילא כל התקנות.

שמא תאמר: הלא "צריך מניין אחר לבטלו"? גם אם בטל טעם התקנה, עודנה בתוקפה כל שלא ביטלו אותה באופן רשמי. על כך משיב רדב"ז בחידוש מעניין:

לדעתו, יש לצאת מנקודת הנחה הגיונית שחכמים לא תיקנו תקנות אלא כל זמן שייתכן לקיים אותן. בשעה שבלתי אפשרי לקיים את התקנה, היא פוקעת מאליה. לתקנות חכמים יש רציונל פונקציונלי, הן נועדו להגיע למצב נתון. משכך, כבר ביסוד התקנה נעוצה ההבנה שכאשר בלתי אפשרי להגיע למצב המבוקש – התקנה מאבדת את תוקפה.

כאשר ירושלים נתונה ביד שלטון נוכרי, המצב המבוקש בתקנת הגנות הוא בלתי אפשרי. בכל מקרה, הגויים ינטעו אילנות, גנות ופרדסים וריח הזבל יציף את העיר. אם כן, התקנה בטילה מאליה.

 

מצוה, תקנה, מצוה

חידושו של רדב"ז הוא מקורי, וגם יסודי מאוד. הוא נוגע לתקנות רבות שתיקנו חכמים ובטל טעמם, והוא נותן לנו פתח מילוט מן הכלל הקשיח "כל דבר שבמניין – צריך מניין אחר להתירו".

מקורי ויסודי, אבל בעייתי. אם נבחן את המקורות, נוכל להוכיח שהוא לא עומד במבחן.

מקור הכלל הזה הוא בדברי ה' למשה רבנו במעמד הר סיני. לפני המעמד, נדרש משה לקדש את ההר ולהגביל את העלייה בו על העם:

וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב, לֵאמֹר: הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ, כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת.

ומתי הותרה העלייה להר? ה' אומר זאת במפורש:

בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר.

כלומר, כאשר תישמע תקיעת השופר המכריזה על סיום המעמד – תותר העלייה אל ההר. לשם מה דרושה ההוראה הפרטנית הזו? כאשר יסתיים המעמד, מן הסתם תפקע ממילא קדושת ההר וניתן יהיה להעלות אליו! מכאן למדו חכמים: כל דבר שבמניין – צריך מניין אחר להתירו. גם אם פקעה קדושת ההר ואין כל טעם להמשיך את איסור העלייה אליו, כל עוד לא יותר הדבר במפורש – האיסור עודנו בתוקפו.

כעת ניתן דעתנו: בני ישראל עומדים לעזוב את המקום בדרכם לארץ ישראל, ואין ספק שלא ניתן יהיה להמשיך לשמור על ההר בקדושתו, ובוודאי שעם עזיבתם יעלו אליו גויים מן הסביבה או חיות בר. אם כן איסור העלייה לא יכול להישמר לאחר מעמד הר סיני, וזו לדעת רדב"ז סיבה מספיקה לומר שהוא פוקע מאליו, גם בלי שיבטלו אותה באופן רשמי!

נראה שקשה לנו לבסס את היתרו של רדב"ז, ועלינו לחפש היתר חלופי. הנה הצעתו של חכם אחד:

בין תקנות חכמים ישנן כאלו שבאות לעקור מצוות מן התורה. התורה עצמה נותנת לחכמים את הסמכות הזו, להורות על צמצום או ביטול של הלכות מן התורה כאשר מדובר בהוראה פאסיבית ("שב ואל תעשה"). כך, למשל, חכמים ביטלו את מצות תקיעת שופר בראש השנה, כאשר הוא חל בשבת.

הגמרא מספרת על התנא רבן יוחנן בן זכאי, מי שפעל בזמן המרד הגדול והיה עד לחורבן בית המקדש, שלאחר החורבן ביקש לחדש את תקיעת השופר בשבת במקום שיש בו בית דין. הוא רצה לעשות זאת, כדי לציין את זכר המקדש שבו תקעו בשופר גם בשבת. החכמים שהיו עימו לא מיהרו לקבל את הצעתו וביקשו לדון בה. רבן יוחנן בן זכאי הערים עליהם, וביקש מהם שיסכימו לתקוע ומיד לאחר מכן הוא ידון איתם על כך בשמחה. הם נאותו, תקעו בשופר, וכשביקשו לדון בכך אמר להם רבן יוחנן בן זכאי: "כבר נשמעה קרן ביבנה – ואין משיבין לאחר מעשה", כלומר, כבר עשינו מעשה ולא פותחים את זה שוב…

כיצד ביטל רבן יוחנן את הגזירה שלא לתקוע בשופר בשבת, והרי המעשה מוכיח שלא נמנו חכמים לבטל את התקנה?!

מכאן שיש להחריג תקנות כאלו שבאו לבטל או לצמצם את מצוות התורה. רק תקנה שאין בה משום ביטול מצוה מן התורה, אינה מתבטלת עד שיימנו עליה החכמים ויבטלוה. תקנה שצמצמה מצוה מן התורה – אפשר לבטל אותה מיד כשבטל הטעם, גם בלי שיוחלט על כך באופן רשמי.

והנה הדובדבן: נטיעת אילנות, גנות ופרדסים בארץ ישראל, היא מצוה חשובה: מצות יישוב ארץ ישראל. אם כן כשחכמים תיקנו שלא לנטוע אילנות בירושלים – הם צמצמו מצוה מן התורה. ממילא כשבטל טעם התקנה, היא בטילה מאליה ואין צורך לבטל אותה באופן רשמי!

משכנע? כן או לא, מנהג העולם מזה שנים רבות שלא להימנע מנטיעת אילנות בירושלים, גם לא בתחומי העיר העתיקה, הקדושה בקדושת "ירושלים" ההלכתית.

יום נעים ופורה !