30, 90 או 101? צופן ההרגל היהודי

היום, כ"ג במרחשון, כאשר נסיים את תפילת המנחה, נוכל לציין לעצמנו בסיפוק שהנה השלמנו מאה ואחת תפילות רצופות מתפילת המוסף של שמחת תורה. הנתון הזה נראה לכם אקראי וחסר משמעות? אם תשאלו את רבי משה סופר זצ"ל בעל ה"חתם סופר", הוא יאמר לכם שממש לא! כפי שנראה מיד, היום בצהריים משתנה המעמד ההלכתי שלנו!

מי שזוכה להתפלל דרך קבע, יודע שלעתים מילות התפילה יוצאות מפיו כמו מאליהן, מכוח ההרגל והנסיון המצטבר. אמנם אנו נדרשים להתמודד עם התופעה הזו, ולנסות עד כמה שאפשר לשים לב היטב ולהתבונן בלשונות התפילה היוצאות מפינו, אך עובדה היא שלא תמיד אנו מצליחים. לא פעם בתפילה שלנו או בחלק ממנה, אנו ממלאים חובה הלכתית, מבלי לחוות את העמקים הדתיים והנפשיים הגלומים בה.

ההלכה, כדרכה, אינה מתכחשת למציאות הזו, וממילא היא עוסקת בבעיות טכניות שנגזרות ממנה. הבולטת שבהן נוגעת לזמנים שנוסח התפילה משתנה.

יש ימים בשנה שאנו מוסיפים על הנוסח הקבוע אמירות זמניות [=הזכרות], כמו "יעלה ויבוא" בראשי חודשים ובמועדים, או "על הניסים" בחנוכה ובפורים. חלק מהן, הן אמירות שאם לא נאמרו – יש לחזור ולהתפלל שנית כדי לאמרן כהלכה.

ובכן, מה דינו של אדם משלנו, כזה המתפלל כשגרת לשונו, ולאחר התפילה נזכר שהיה צריך להוסיף הזכרה מיוחדת בתפילתו? הוא אמנם אינו יודע בוודאות שלא הזכיר אותה, אך כן יודע בוודאות שהתפלל כהרגלו, בלי שהתבונן בדיוק מה עליו לומר היום. כאשר יש לאדם ספק אם התפלל כהלכה, הכלל "ספק ברכות להקל" קובע שלא יחזור ויתפלל. האם האדם הזה אכן בספק אם התפלל כהלכה?! לא. כיון שאלו תוספות זמניות בלבד – הן לא שגורות על לשונו של המתפלל, ולכן מי שהתפלל רק כשגרת לשונו – הרי הוא כמי שיודע בוודאות שלא הוסיף אותן.

אבל יש גם תקופות בשנה, שבהן הנוסח הקבוע בעצמו משתנה. וזה, כמובן, בחילופי העונות בין הקיץ ובין החורף. בתקופה הנקראת "ימות הגשמים", הנוסח הקבוע של התפילה כולל שתי התייחסויות לגשמי הברכה: שבח לקדוש ברוך הוא מוריד הגשם, ובקשה אליו שייתן לנו גשמי ברכה. אלו תוספות נחוצות לחורף ומיותרות בקיץ, ולכן מי שהשמיט אותן בחורף או הוסיף אותן בקיץ – לא יצא ידי חובת תפילה ועליו לשוב ולהתפלל כהלכה.

כאן מצבו של המתפלל כשגרת לשונו כבר מורכב יותר. ברור לנו שככל שנוקפים הימים שגרת הלשון שלו הולכת ומשתנה, אך עלינו לקבוע במדויק היכן עובר הגבול. בפעם הראשונה שאדם נדרש לשנות את הנוסח – אם יתפלל כשגרת לשונו בלי לתת את דעתו לשינוי, מסתבר שאמר כפי שהורגל עד עתה ולא שינה את הנוסח; ומנגד, בפעם האחרונה שלפני שינוי הנוסח, מסתבר שאחרי כחצי שנה של אמירת נוסח מסוים הוא כבר רגיל בו היטב, ואם התפלל כשגרת לשונו וודאי לא נעלה בדעתנו שמא החליף את הנוסח מוקדם מהנדרש.

מהי נקודת המעבר? מהו היום או מהי התפילה שממנה והלאה אנו מניחים שלשונו כבר הורגלה לשינוי, ומכאן ואילך נניח שהתפלל כהלכה? מעניין לציין ששאלה זו נוגעת גם להזכרות הזמניות שתיארנו קודם לכן, כי ישנן תקופות, קצרות אמנם, שנאמרת בהן הזכרה זמנית יותר מפעם אחת. "יעלה ויבוא" של חג הסוכות, למשל, נאמר ברצף שבעה ימים. אם בסוף החג אדם תוהה אם כשהתפלל כשגרת לשונו אמר יעלה ויבוא או לא, האם נניח בוודאות שלא אמר?! אולי כבר התרגל לומר מתחילת החג ועד עתה?

30 או 90?

הנה קביעתו של רבי יוחנן בתלמוד הירושלמי, שבהיעדר חולקים עליה נפסקה להלכה:

התפלל ואינו יודע אם הזכיר אם לאו, קודם שלושים יום – חזקה מה שהוא לָמוּד [=רגיל] מזכיר; מכאן ואילך – מה שצריך מזכיר.

יש לנו קו גבול! רבי יוחנן קובע ששלושים יום הן פרק הזמן הנדרש כדי לשנות את ההרגל הלשוני שלנו. לכן, כל שינוי בנוסח התפילה הופך להיות חלק משגרת התפילה, רק אם הוא נאמר במשך שלושים יום. כל עוד לא חלפו שלושים יום, אדם שהתפלל כשגרת לשונו מן הסתם לא כלל בה את השינוי.

אלא שדברי רבי יוחנן נתונים עדיין לפרשנויות שונות. הנה לנו חקירה למדנית: כשקבע רבי יוחנן שלושים יום להטמעת השינוי בלשון הרגילה, האם עשה זאת בשל משך הזמן שחולף מרגע השינוי, או בשל מספר הפעמים המצטברות מרגע השינוי? הלא בכל יום אדם מתפלל כמה וכמה תפילות, וממילא אפשר לשאול האם הימים שחלפו הם שקובעים או מספר התפילות שחלפו?

לשאלה הזו יש השלכה מרתקת: האם אפשר להאיץ את תהליך ההתרגלות, ולדחוס את מספר התפילות המצטברות בשלושים יום ליום אחד? להלכה, גם אדם שאחזה בו רוח תפילה אינו רשאי להתפלל ביום אחד עשרות תפילות, אבל הוא כן יכול לדקלם עשרות פעמים רק את פרק התפילה הכולל את השינוי! אם מספר הפעמים המצטברות בשלושים יום הוא שמשנה את רגילות הלשון, אפשר לעשות זאת בפרק זמן קצר יותר; אך אם דרוש משך הזמן של שלושים יום, אין מנוס מלהמתין לו.

רבי מאיר מרוטנבורג, גדול חכמי אשכנז במאה ה-13, סבר שבהחלט אפשר לקצר את התהליך, וכבר ביום הראשון לשינוי להרגיל בו את לשוננו:

והרב רבי מאיר מרוטנבורק היה רגיל לומר בשמיני עצרת ברכת "אתה גבור" תשעים פעמים, עד 'משיב הרוח ומוריד הגשם', כנגד שלושים יום שאומר אותו שלוש פעמים בכל יום, ועכשיו אם היה מסופק – אין צריך לחזור.

90 או 96?

אבל המספר תשעים שהציע מהר"ם מרוטנבורג קצת מטריד. בשלושים יום יש יותר מתשעים תפילות! בכל שבת יש תפילת מוסף (ב-30 יום יש 4 שבתות), וסמוך לאחר חג הסוכות יש שני ימי ראש חודש מרחשון, שגם בהם יש תפילת מוסף. אם כן, המרה של שלושים הימים לתפילות אמורה לגזור מספר גבוה יותר מ-90, אולי 96!

כנראה שמהר"ם מרוטנבורג פירש את המושג 'יום' שבדברי רבי יוחנן במשמעות הסטנדרטית שלו. יום רגיל יש בו 3 תפילות בלבד, ומשכך, עד כמה שאנו סבורים שמספר הפעמים המצטברות הוא שקובע את שינוי ההרגל, ממילא 30 יום סטנדרטיים הם 90 תפילות. לכן הסתפק מהר"ם מרוטנבורג באמירת 'אתה גבור… ומוריד הגשם' תשעים פעמים בלבד.

מנהגו של מהר"ם מרוטנבורג התקבל להלכה ב"שולחן ערוך", אך בין 'נושאי הכלים' [=כינוים של פרשני ה"שולחן ערוך"] יש החולקים על כך. כאמור, האפשרות האחרת היא שמשך הזמן של 30 יום הוא הקובע, וממילא אין אפשרות לקצר את הליך שינוי ההרגל. בנוסף, לדעה החולקת, ייתכן גם ששלושים יום הם הזמן הקובע את הרגל הלשון, גם אם לא בכל התפילות הוא התפלל עם השינוי הנדרש. הזמן שחלף הוא שקובע, ולא מספר הפעמים.

90 או 101?

כל האפשרויות שהעלינו עד עכשיו, משאירות שאלה אחת פתוחה. מה יש במספר 30 יום, או 90 או 96 תפילות, שבו שירטט רבי יוחנן את קו הגבול? האם זו בחינה סטטיסטית של המציאות שהובילה למספר הזה? בתור מגדיר מצב חדש, 'שלושים יום' הוא פרק זמן מוכר לנו מהלכות אחרות. אך תשעים, ויותר מכך תשעים ושש, אלו מספרים הנראים אקראיים לגמרי. מדוע בחר בהם רבי יוחנן?

השאלה הזו הטרידה את ה"חתם סופר", והביאה אותו לטרוף את הקלפים ולהציע פרשנות מקורית במיוחד לדבריו של רבי יוחנן. הוא מקבל אמנם את הדעה שרבי יוחנן התכוון למספר התפילות המצטברות בשלושים יום, אך מפרש שרבי יוחנן מדבר על שלושים יום מסוימים מאוד. לא הוראה כללית לכל שינוי בתפילה יש כאן, אלא תשובה לשאלה קונקרטית הנוגעת לימים שאחר חג הפסח דווקא.

בתפילת המוסף של יום טוב ראשון של פסח פוסקים מלהזכיר את הגשמים. כאמור מעלה, מי שמזכיר גשמים בקיץ – עליו לחזור ולהתפלל. רבי יוחנן נשאל על העניין הזה ספציפית, מה דינו של המתפלל בתחילת הקיץ כשגרת לשונו, ואינו יודע אם הזכיר בתפילתו את הגשמים ועליו לשוב ולהתפלל, או שמא לא הזכיר והתפלל כהלכה. על כך, ורק על כך, השיב רבי יוחנן שלאחר שלושים יום אינו חוזר ומתפלל, כי מן הסתם לא הזכיר את הגשמים.

מדוע? כיון שבשלושים ימים אלו מצטברות 101 תפילות, וזהו מספר המוכר לנו היטב כנושא סגולה לזכרון. הגמרא מציינת: "אינו דומה שונה פרקו [=לומד את תלמודו] מאה פעמים, לשונה פרקו מאה ואחת פעמים". כלומר, בחזרה 101 פעמים התוכן נטמע בזכרון האדם! משכך, גם לעניין הזכרת גשמים, אחר שעברו 101 תפילות אדם זוכר היטב שאין לומר 'מוריד הגשם' ומן הסתם לא אמר…

והנה החשבון: בשלושים ימים יש 90 תפילות, ללא מוספים. מהן נוריד את תפילות ערבית ושחרית של יום טוב ראשון של פסח, כיון שרק בתפילת המוסף מפסיקים להזכיר גשמים, הרי לנו 88. נוסיף עליהן 8 תפילות של מוספי הפסח (החתם סופר יושב בפרשבורג, ושם נוהג יום טוב שני של גלויות וממילא חג הפסח הוא בן 8 ימים), הרי לנו 96 תפילות. נוסיף עליהן 3 תפילות מוסף של 3 שבתות אחר חג הפסח, הרי לנו 99. עוד שתי תפילות מוסף של שני ימי ראש חודש אייר, והרי לנו בדיוק 101 תפילות!

אם כן, אמור מעתה: מספר הפעמים המטמיע שינוי בהרגל האדם הוא 101. אם ניקח את המספר הזה אל תחילת החורף, נגיע לתאריך שלנו ונקבע שלאחר תפילת המנחה של כ"ג במרחשון, בה מלאו 101 תפילות עם אמירת 'מוריד הגשם', שוב הורגלנו להזכיר גשמים ואין צריך לחזור ולהתפלל במקרה של תפילה כשגרת הלשון.

הברקה יפהפיה, אבל עם בעיה קטנה. ה"חתם סופר" אמנם יושב בפרשבורג, אבל רבי יוחנן שבתלמוד הירושלמי יושב בארץ ישראל, ושם חג הפסח הוא בן שבעה ימים בלבד ללא יום טוב שני של גלויות. ירדה לנו תפילה אחת, והגענו ל-100 תפילות בלבד. הנה איבדנו את הקישור בין דברי רבי יוחנן לדברי הגמרא על השונה פרקו מאה ואחת פעמים…

כדי להתמודד עם הבעיה הזו ה"חתם סופר" מגייס הוראות אחרות של רבי יוחנן, שמהן נראה שהיו לו תלמידים בני-חו"ל והיה מורה להן כמנהגם. אלא שחכם בן דורנו הציע פתרון פשוט יותר, השומר על ההברקה של ה"חתם סופר" רק עם שינוי קל.

101 או 100?

מתי עלה הרעיון המבריק הזה במוחו הגאוני של ה"חתם סופר"? הנה השערה מעט משעשעת: בקריאת ההפטרה של שבת הגדול, סמוך לחג הפסח. תשאלו, מנין היומרה לנחש את רגע לידתו של חידוש גאוני? פשוט מאוד.

לשון הגמרא המשמשת מוצא לדברי ה"חתם סופר" ("אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים…"), נאמרו כהסבר ללשון הכתוב בנבואת מלאכי, בקטע הנקרא בהפטרת שבת הגדול. שם נאמר: "וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע, בֵּין עֹבֵד אֱלֹקִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ". לכאורה יש בכתוב כפילות מיותרת. הצדיק הוא הוא עובד האלוקים, והרשע הוא הוא אשר לא עבדו. משיבה הגמרא: בין הצדיקים לבין עצמם יש הבחנה בין 'עובד אלוקים' ל'אשר לא עבדו'. ומהי? "אינו דומה מי ששונה פרקו מאה פעמים לשונה מאה ואחת פעמים".

ה"חתם סופר" חזר כנראה על הלכות הזכרת גשמים בימים שלפני חג הפסח, ומשקרא פסוק זה בהפטרת שבת הגדול וזכר כמובן את פירושו בגמרא, עלה הרעיון המבריק בראשו. הוא חישב מיד את מספר התפילות והתוצאה נפלאה: ב-30 הימים שמתחילת הפסח והלאה (ט"ו בניסן-י"ד באייר) יש בדיוק 101 תפילות!

אלא שכאשר יש בידינו את מקור האימרה "אינו דומה מי ששונה פרקו…" ניתן להציע לה פרשנות חדשה, ולפיה דווקא 100 הוא צופן הזכרון היהודי. בלימוד 100 פעמים, הלומד מובטח לו שיזכור היטב. אם ילמד פעם נוספת, הוא יוכיח שמטרת החזרה שוב ושוב לא הייתה רק זכרון מושלם של החומר הנלמד, אלא גם "תורה לשמה" מתוך אהבת ה'. זהו "עובד אלוקים"! מי שלומד מתוך אהבת התורה ואינו מפסיק כשכבר הגיע אל רמת הזכרון המקסימלית.

החוזר על תלמודו מאה פעמים ומפסיק, הוא הצדיק 'אשר לא עבדו', כיון שמשעה שהגיע אל רמת הזכרון הגבוהה ביותר – הפסיק את חזרותיו; הממשיך אל הפעם ה-101 הוא הצדיק 'עובד אלוקים', שאינו עוצר מלימודו גם אחרי שקנה בו זכרון מושלם.

וכעת הפלא ופלא! דברי רבי יוחנן עם חישוביו של ה"חתם סופר" מתאימים בדיוק לארץ ישראל, שם יש 100 תפילות ב-30 הימים שמחג הפסח, כמספר החזרות הנדרש להטמעת ידע חדש!

אם כן, כבר היום בבוקר לאחר תפילת שחרית הגענו אל היעד הנכסף וצברנו 100 תפילות עם הזכרת הגשמים, ומעתה גם אם נתפלל את תפילתנו כשגרת הלשון – נהא סמוכים ובטוחים שאמרנוה כתיקונה.

זו כמובן לא סיבה להתפלל כשגרת הלשון בלבד, או להרפות מן ההשתדלות לשים לב היטב למילות התפילה, אך מכל מקום זה קצת מרגיע…

יום נעים ופורה!