המיילד היהודי של המודרניות

מהי מודרניות?

מרגע שיצאה לאוויר העולם, לא הפסיקה המודרניות לעסוק בזהותה-שלה. תמיד ניסתה להתבלט, להוכיח שהיא אחרת, עומדת בפני עצמה; שהיא איננה משתרכת אחר דורות הראשונים בעצלתיים, אלא קופצת בראש, יוזמת ומשנה.

כבר אנשי הרנסנס (מילולית: לידה מחדש) ניסו לאפיין את תקופתם כשונה באופן מהותי מקודמותיה, והם אלו שהיו אחראים לשם היומרני-משהו שהוצמד לזמנים אלו של התעוררות תרבותית, הגותית ומדעית. בהשראת מיתוס זה מקובל לרוב להציג את המודרניות כפריצת דרך בתולדות האנושות, ולמקם אותה על ציר הזמן במקום שבו החל האדם לפשוט את כבלי המחשבה והמשטר הכפויים עליו בזה אחר זה.

לא הכל קיבלו את ההצגה הפשטנית האמורה של התהליכים ההיסטוריים שהתחרשו במאות השנים האחרונות – בעיקר ברחבי אירופה. למעשה, היומרנות של המודרניות לא פסקה מלעורר מחשבות ופולמוס, הערצה וסלידה. יש שטענו – ועודם טוענים – שאל להן, למודרניות או לנאורות, לנכס לעצמן את התפתחותן של זכויות הפרט, החשיבה הביקורתית והחדשנות המדעית. במקום האתוס של האדם הבוקע מאפלת ימי הביניים אל החופש והאור, מציעים הללו להביט על ההיסטוריה כתהליך אחד ארוך, שבו שלב אחד מניע שלב אחר, ולא כסדרה של קפיצות ופריצות דרך. כך או כך, אין ספק שדימויה העצמי של המודרניות כלוחמת הרואית אל מול כבלי העבר התקבעה עמוקות בתודעה הציבורית, ומאחר ומתוך מאבק נולדה, הרי שנגזר עליה לבלות את ימי חלדה בחיפוש עיקש אחר אויבים אמתיים או מדומים. 

תמונה שונה במקצת על לידתה של המודרניות מציג סטיבן גרינבלט בספרו "התפנית" (מאגנס, 2017). גרינבלט אמנם שותף לאלו הרואים את המודרניות כתופעה יחודית של מרד בסמכות, אך כדרכם של מטריאליסטים, הוא מסרב לראות את המודרניות כגיבורת אפוס יווני המונחה על ידי גורל ויעוד, או כקפיצה נועזת של הרוח האנושית אל תוך הלא נודע, אלא מעדיף לתאר אותה כתוצאה של תהליך מקרי, שאלמלא צירוף הנסיבות אפשר ולא היה מתרחש מעולם. הוא תולה את השגי תרבות זאת באירוע אקראי שפקד איטלקי בשם פוג'ו בארצ'וליני, שמצא את הספר "על טבע היקום" של לוקרטיוס הרומי באחד ממנזרי גרמניה בשנת 1417.

יש משהו מושך במבט הציני המעדיף לראות את המודרניות כתופעה הכרוכה במציאתו של ספר עתיק נשכח, ולא בהתגברותה של הרוח האנושית. אמנם, אם כבר מחפשים את המתווך שחיבר את אירופה למחשבה היוונית-רומאית העתיקה, הייתי מציע להצביע על דמות אחרת מאשר פוג'ו בארצ'וליני; דמות שבאורח חייה והשקפותיה הייתה רחוקה כרחוק מזרח ומערב מתרבות יוון, אך ידעה לעשות שימוש בחלקים המועילים שבה.

***

רבי אברהם בר חייא היה מתלמידי החכמים הנודעים שחיו בספרד בסביבות המאה הי"א-י"ב לספה"נ. על קורותיו אין ידוע הרבה; תוארו "הנשיא" מעיד כנראה על מעמדו הרשמי בחצר המלכות של ארגוניה, ולמעמד זה זכה ככל הנראה הודות להישגיו המרשימים כאיש מדע מהשורה הראשונה. לרבי אברהם הייתה הבנה נרחבת הן בפילוסופיה האריסטוטלית והן בזו הנאופלטונית, וכמו בן-זמנו, רבי יהודה הלוי, גם הוא שקד על פיתוחה של תאוריה מקיפה שתוכיח את נצחיותה של התורה ואת יעודו של עם ישראל. בניגוד לחכמים אחרים מקרב ארצות האסלאם, כרבנו בחיי ורס"ג שעסקו יותר בהוכחות תאולוגיות-מטאפיזיות, רבי אברהם וריה"ל בחרו בגישה היסטוריוסופית. רבי אברהם הדגיש את העובדה שהתורה ניצבת מעל השכל האנושי, ולכך אינה נתונה לשיפוטה של ביקורת עיונית המבוססת על הגדים פילוסופיים. מלבד זאת, העניק רבי אברהם משקל גדול לתורת האסטרולוגיה ולחישוב קיצין – שני תחומים שהעיסוק בהם העלה התנגדות לא מועטה בזמנו כמו גם אחרי פטירתו.

עיסוקו המרכזי, עם זאת, היה דווקא במדעים כמו מתמטיקה ואסטרונומיה. חשיבותו הרבה של מפעלו בתחום זה מתעצמת על רקע צומת הדרכים ההיסטורי שבו חי ופעל רבי אברהם; תקופתו הייתה תקופה רבת תהפוכות שבה החלה הריקונקיסטה – כיבושה מחדש של ספרד על ידי הנוצרים – לתפוס תאוצה, והערבים נדחקו אט-אט מרחבי אנדלוסיה. במקביל ללידתו של רבי אברהם (מתוארכת בערך לשנת 1070) כיהן האפיפיור אלכסנדר השני, שהבטיח מחילה לאלו שיעזרו במערכה כנגד המוסלמים בעיר ברבסטרו (Barbastro) שבארגאון, ובשנת 1089 הנפיק האפיפיור אורבנוס השני אינדולגנציות (שטרי-מחילה) לאלו שלחמו להגנתה של העיר טארגונה (Tarragona) שמדרום לברצלונה. ראוי לציין שבמקביל לכיבושים שנעשו בספרד בימיו החלו גם מסעות הצלב לפנות לארץ ישראל בדרך לכיבוש ירושלים.

כי שניצב בתקופת מעבר זו, שיחק רבי אברהם תפקיד משמעותי ביותר בהעברת המדע היווני-ערבי לאירופה הנוצרית. ספרו "המשיחה והתשבורת" שתורגם ללטינית בשנת 1145 על–ידי פלאטו מטיבולי שימש במשך מאות שנים כאחד מספרי הלימוד הבסיסיים בתחום הגאומטריה, והיה מהראשונים שמהם יכלו הנוצרים ללמוד על האלגברה הערבית. ככל היודע לנו כיום, הוא כנראה הספר הראשון שבו נמצא פתרון למשוואה הריבועית. ספר זה הוא גם הספר הראשון בעולם המערבי שמכיל ידיעות על הטריגונומטריה ועל תורת המדידות שמקורם במתמטיקה היוונית. מבין המתמטיקאים הרבים שהושפעו וניזונו מספרו של רבי אברהם נהוג לציין את ליאונרדו פיזנו "פיבונצ'י", שנודע בין היתר בשל "סדרת פיבונצ'י" הקרויה על שמו.

אחת ההוכחות המפורסמות שכתב רבי אברהם בספר זה הייתה ההוכחה בדבר הקשר שבין היקף המעגל לשטחו. ההוכחה זו – הבנויה על פריסתו של המעגל לרצועות דקות והפיכתו למשולש שווה צלעות שגובהו שווה לרדיוס המעגל. הוכחה זו עם הציור הנלווה לה מוכרת ללומדים מתוספות במסכת סוכה (דף ח, א ד"ה כמה מרובע).

חשיבות לא פחותה נודעה למפעלו של רבי אברהם ביחס לשפה העברית. בניגוד למחברים אחרים מארצות האסלאם רבי אברהם בחר לכתוב את ספריו בעברית, ולא בערבית – עובדה שגם היא משתלבת עם שינויי התקופה. רבי אברהם עצמו העיד בספרו "יסודי התבונה ומגדל האמונה" שהמניע למפעל זה היה בקשתם של חכמי צרפת:

לא ברצוני נכנסתי ולא לכבודי להחזיק לי טובה, אבל רבים מגדולי דורי שאני חייב לקבל עצתם הביאוני בכל זה, מפני שלא היה בכל ארץ צרפת מהחכמות האלו ספר כתוב בלשון עברית, ועל פיהם העתקתים מספרי ישמעאל אל לשון הקדש כהשגת ידי.

החשיבות הגדולה של מפעלו של רבי אברהם לא נבעה רק מהעובדה ששימש כמתווך ידע, אלא גם מכך שהוא היה הראשון להטביע מונחים מדעים בשפה העברית המשמשים אותנו עד היום. רבי אברהם עשה זאת לא רק באמצעות יבוא מילים ערביות לשפה העברית, אלא גם לקח מילים ושורשים קיימים והעניק להם המשגה מדעית. בכך הוא היה הראשון להביע רעיונות מתחום האסטרונומיה והמתמטיקה שמעולם לא באו לידי ביטוי בעברית.

לקריאה נוספת: קלרה זיסקין, חיבורים מתמטיים של שני חכמי ספרד: אברהם בר חייא ואברהם אבן עזרא; אליעזר שביד, הפילוסופים הגדולים שלנו.