"לישב בסוכה אחת": תגובה לצימאון היהודי

יש תופעה יוצאת דופן שמתרחשת בשנים האחרונות בתרבות הישראלית. אמנים שהקהל שלהם אינו בהכרח דתי ממלאים אולמות ואצטדיונים, ואלפי אנשים שרים יחד על הקב"ה: על תשובה, על אמונה, על ברכה השורה עלינו מן השמים ועל התלות שלנו בו.

בשבוע שעבר ראיתי קטע מהופעה של חנן בן ארי. אלפי אנשים עמדו צפופים, וכולם שרו יחד: "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם". לא היה זה רק ביצוע מוזיקלי, ואף לא מחווה תרבותית מרוחקת. זה נשמע כמעט כמו תפילה, תפילה קולקטיבית. הזכרתי את הסרטון בדרשת שבת שובה שלי, והתקשיתי לעצור את ההתרגשות.

אנחנו חיים בדור מופלא, דור שיש בו צימאון שאי אפשר להתעלם ממנו: דור שבו יהודים רבים שלא גדלו בתוך משפחות ומסגרות דתיות פונים מחדש אל שפת האמונה, אל התפילה ואל הקרבה לקב"ה

אנחנו חיים בדור מופלא, דור שיש בו צימאון שאי אפשר להתעלם ממנו: דור שבו יהודים רבים שלא גדלו בתוך משפחות ומסגרות דתיות פונים מחדש אל שפת האמונה, אל התפילה ואל הקרבה לקב"ה. אפשר לראות זאת במוזיקה, בסליחות – כשני מיליון בני אדם הגיעו בשבועות האחרונים לעיר העתיקה לאירועי סליחות – בשיח הציבורי ובחיפוש הרחב יותר אחר משמעות ושייכות יהודית עמוקה. משהו זז בתוך עם ישראל.

השאלה היא אם אנחנו יודעים לזהות את הרגע, ואם אנחנו ראויים לו. השיבה שאנו עדים לה איננה סיבוב ניצחון של הציבור הדתי, ואף לא הוכחה לכך ש"הם" סוף סוף מגלים ש"אנחנו" צדקנו. להפך: היא מטילה עלינו תביעה חדשה. כאשר יהודים שחיו במרחק מעולם התורה צמאים לתפילה, לאמונה ולשייכות יהודית, השאלה הראשונה איננה אם הם נעשים דומים יותר אלינו.

השאלה היא אם אנחנו מסוגלים להיות בית לצימאון הזה.

 

עדיין "הטובים והרעים"?

בערב יום הכיפורים שוחחתי עם אדם המתגורר בבני ברק. שאלתי אותו על מה דיבר הרב בדרשת שבת שובה. הוא השיב שהדרשה עסקה בכך שכל הטוב והברכה שבעולם באים מכוחה של תורה, ואילו היהודים החילונים, במאבקם נגד התורה, פוגעים במקור הברכה וסותמים את הצינורות שדרכם יורד השפע האלוקי לעולם.

חשבתי לעצמי כמה עצוב הדבר. דווקא בערב יום הכיפורים, ביום שבו אנחנו עומדים לפני הקב"ה ומבקשים רחמים, ביום שבו עבודתנו הרוחנית היא לאמץ מבט של רחמים ולדון את הזולת לכף זכות, בוחר רב בישראל לעורר את שומעיו באמצעות חלוקה פשוטה כל כך: אנחנו הטובים, הם הרעים; אנחנו מקור הברכה, הם החוסמים אותה.

הטרגדיה איננה רק החריפות כלפי היהודים החילונים. היא בכך שעל סף יום הכיפורים, התשובה עצמה נהפכת לאישור של צדקתנו. קריאתו של יום הכיפורים היא הרי בדיוק ההפך. אין ציבור שנכנס אל היום הזה בתפקיד התובע, בעוד ציבור אחר יושב על ספסל הנאשמים. כולנו עומדים לפני אותו דיין. כולנו מתוודים. כולנו מכים על חטא. וכולנו מבקשים – ואף זוכים – לרחמי שמים. כולנו שבים.

אין צורך להתכחש למחלוקות הקורעות את החברה הישראלית. הן אמיתיות, ולעיתים כואבות מאוד: דת ומדינה, חינוך, גיוס, זהות יהודית ומקומה של התורה במרחב הציבורי. יש גם עוינות אמיתית, ולעיתים חריפה, כלפי הציבור החרדי וכלפי עולם התורה. אינני עוצם עיניים לכך. אך מי שמביט על עם ישראל רק דרך הפריזמה של המאבקים הללו עלול להחמיץ את התמונה הגדולה.

והתמונה הגדולה היא שעם ישראל חוזר.

לא כולם באותה הדרך, לא כולם באותו הקצב, ולא כולם בדיוק לאותו מקום. אבל דבר עמוק מתרחש. התרבות הישראלית, שבמשך שנים ארוכות ידעה לדבר על יהדות בעיקר בשפה של מאבק, זיכרון או פולקלור, מתחילה לדבר שוב בשפה של אמונה. אמנים דתיים ושאינם דתיים מדברים על הקב"ה בגלוי וללא התנצלות. המונים שרים פסוקים, גם אם לא יודעים את המקור. צעירים בתל אביב מחפשים תפילה (דוגמה לכך כאן). מילים כמו "תשובה", "אמונה" ו"רחמים" חוזרות אל מרכז התרבות הציבורית, כחלק מחברה ישראלית שאוצר המילים הרוחני שלה עצמו הולך ומשתנה.

ברגע כזה, האחריות המוטלת עלינו גדולה במיוחד. אפשר להגיב מתוך חשד ופחד. אפשר לבטל את התופעה כשטחית, סנטימנטלית, קיטשית וחיצונית, ולהרגיע את עצמנו ש"הם" לעולם לא באמת יבינו. אפשר להמשיך להגדיר את הזהות החרדית באמצעות הקו המפריד בינינו לבינם, באמצעות סיפור שבו אנחנו נושאי הטוב והקדושה, בעוד הצד האחר מייצג בעיקר איום, קלקול וסכנה.

ואפשר להבין שאולי האתגר החרדי הגדול של הדור הזה כבר איננו רק כיצד לשמר את עצמנו, אלא כיצד להיות ראויים לתורה ששימרנו. כיצד לעבור לשלב הבא.

 

לפתוח דלת

במשך דורות השקיעה החברה החרדית כוחות עצומים בבניית חומות חזקות דיין כדי להגן על בני תורה החיים חיים של תורה. הדבר דרש פקחות רבה, מסירות והקרבה, והביא להישג היסטורי אדיר.

אבל בשלב כלשהו מוכרחים לשאול לשם מה נבנו החומות: האם מטרתן היתה רק שהתורה תשרוד בבטחה בתוכן, או גם שתורה חיה, שנשמרה במלוא עומקה ושלמותה, תוכל ביום מן הימים להאיר לעם הצמא שמעבר להן?

אפשר להביט במה שקורה סביבנו ולראות את "הם" מתקרבים מעט אל מה ש"שלנו". אבל אפשר לראות תמונה אחרת: עם גדול המבקש להתקרב אל שורשיו; עם שעבר שנים קשות מנשוא, שפגש מקרוב אבדן, גבורה, מסירות נפש ופחד, וכעת מחפש מחדש שפה שתוכל לשאת את כל אלה.

בתמונה הזאת, אין מדובר בזרים המתקרבים לשטח שלנו, אלא באחים ואחיות ההולכים, כל אחד בדרכו, לעבר מקור משותף.

שלב כלשהו מוכרחים לשאול לשם מה נבנו החומות: האם מטרתן היתה רק שהתורה תשרוד בבטחה בתוכן, או גם שתורה חיה, שנשמרה במלוא עומקה ושלמותה, תוכל ביום מן הימים להאיר לעם הצמא שמעבר להן?

ואם זו התמונה, גם התפקיד החרדי משתנה. תפקידנו איננו להסתגר עוד יותר, אלא להיות ראויים להיות כתובת: לא להתנשא, אלא להאיר; לא לומר "אמרנו לכם", אלא לפתוח דלת. השאלה כבר איננה כמה שכבות נוספות אפשר להוסיף לחומה, אלא כיצד יכול עולם התורה, בעומקו וביופיו, לתת מענה לצימאון היהודי האדיר שמתגלה סביבנו.

 

תורה לעם

כדי שזה יקרה, גם אנחנו צריכים להשתנות. חברה הבנויה כולה על בידול תתקשה לפגוש עם המבקש קרבה. חברה המספרת לעצמה שוב ושוב שהיא טובה מפני שאחרים רעים לא תדע לזהות את הטוב המתעורר מעבר לגבולותיה. ואם כל השפה שלנו היא "אנחנו והם", לעולם לא נלמד באמת לדבר בשפה של "עמך ישראל".

הרי גם אנחנו חוזרים. גם לנו יש על מה לשוב, על מה להביט דווקא פנימה. אולי חלק מחשבון הנפש של הדור הזה הוא לשאול את עצמנו אם התרגלנו יותר מדי להגדיר קדושה באמצעות מרחק – אם השימור הפך לעיתים לניכור, ואם נעשינו מיומנים כל כך בזיהוי הסכנות שמעבר לחומותינו, עד שאיבדנו את היכולת לזהות את ניצוצות הקדושה המתעוררים שם.

ואולי עלינו לזכור דבר בסיסי עוד יותר: התורה לא ניתנה למגזר. היא ניתנה לעם.

סוכות מגיע מיד לאחר יום הכיפורים, ואולי אין חג מתאים ממנו להתבוננות הזאת. חז"ל לימדו ש"כל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת". במשך השנה אנחנו חיים בבתים נפרדים, בקהילות נפרדות, במוסדות נפרדים, ולעיתים גם בתוך סיפורים נפרדים על מי אנחנו ומי הם האחרים.

במשך שבעה ימים, הקירות שבאמצעותם אנחנו מגדירים את עצמנו נעשים דקים וארעיים, ואילו צלה של השכינה נעשה המציאות העמוקה יותר.

הסוכה איננה דורשת מכל היהודים להיות זהים. היא אינה מוחקת הבדלים של אורח חיים, קהילה, השקפת עולם או אמונה. אבל היא מכניסה את ההבדלים האלה תחת שייכות גדולה מהם. במשך שבעה ימים, הקירות שבאמצעותם אנחנו מגדירים את עצמנו נעשים דקים וארעיים, ואילו צלה של השכינה נעשה המציאות העמוקה יותר.

אולי זה בדיוק השיעור הדרוש לנו כעת. לגבולות שלנו יש חשיבות, אבל הם אינם האמת העמוקה ביותר שלנו. האמת העמוקה היא שאנחנו עם אחד העומד לפני א-ל אחד. קריאת השעה איננה למחוק את ההבדלים, אלא להעמיד אותם בתוך ברית גדולה יותר; לא לוותר על ייחודה של החברה החרדית, אלא להבין שאי אפשר עוד לבסס את הייחוד הזה על סיפור של ניכור בלבד.

הבחירה העומדת לפנינו היא איזה ציבור חרדי אנחנו מבקשים להיות: ציבור שממשיך להזין את עצמו מתוך הניגוד לאחרים, או ציבור שמסוגל לזהות את התנועה הגדולה המתרחשת בתוך עם ישראל, לשמוח בה ולקבל עליה אחריות. ציבור שחווה כל היחלשות של חומה כאיום, או ציבור שבוטח בתורה דיו כדי להאמין שאורה יכול לזרוח גם מעבר לגבולות שכבר הכרנו.

 

השיבנו

אחרי שכתבתי את הדברים, קיבלתי פוסט מאדם המתגורר בקיבוץ להב, קיבוץ שהוקם בידי השומר הצעיר, אשר בגיל ארבעים ואחת השתתף לראשונה בחייו בתפילות יום הכיפורים. כדי להשלים מניין הצטרפו אליהם חברים מקיבוץ שומריה, קיבוץ דתי שהוקם בידי מפוני גוש קטיף.

לפני תפילת הנעילה, פשט החזן ליאור את בגדי הלבן, ולבש מדי צה"ל של סבב המילואים השביעי שלו מאז ה-7.10. "המדים האלו הם הבגד המדויק והנכון ביותר", אמר.

וכך רושם כותב הפוסט:

"לתפילת הנעילה התקבצו עשרות רבות מחברי הקיבוץ. הקשיבו לצלילים, לפיוטים, ולתקיעת השופר. החזקתי את הבן שלי קרוב אליי, והרגשתי שזו נקודה משמעותית במסע החיים שלי. […]

בקיבוץ להב התפללו אתמול אנשים מכל הקשת הפוליטית – כאלו שיצביעו יאיר גולן, וכאלו שיצביעו בן גביר. אבל ברגעים של "כל נדרי", ב"אדון הסליחות", בתקיעת השופר – זה פשוט לא עניין אף אחד".

המחלוקות לא נעלמו. איש לא ויתר על השקפתו הפוליטית, על סיפור חייו או על הקהילה שאליה הוא משתייך. ובכל זאת, למשך כמה שעות התגלתה מציאות עמוקה יותר: מתחת לוויכוחים, מתחת למגזרים ומתחת לשבטים הישראליים הנפרדים, נותרה שפה משותפת של תפילה ומקום משותף של עמידה לפני הקב"ה.

ושוב עומדים אלפי יהודים ושרים: "השיבנו ה' אליך ונשובה". זו אינה רק שורה משיר. זו קריאה. בעז"ה נדע גם לענות לה.