בניסוי פסיכולוגי מעניין ביקשו מסטודנטים להעריך קורס שבו השתתפו. קבוצה אחת התבקשה לחשוב על שתי דרכים לשפר את הקורס, וקבוצה שניה על עשר דרכים.
היינו חושבים שמי שנאלץ למצוא עשר בעיות בקורס היה אמור להפגין יותר ביקורתיות. מה שקרה היה הפוך. הסטודנטים שהתבקשו למצוא עשר הצעות לשיפור דירגו את הקורס בצורה חיובית יותר מן הסטודנטים שהתבקשו למצוא רק שתיים. הסיבה מעניינת: שתי הצעות היה קל יחסית לשלוף. ככל שהרשימה התארכה, נעשתה המשימה קשה יותר, ובשלב מסוים הקושי עצמו הפך למידע: אם כל כך קשה לי למצוא דברים רעים להגיד על הקורס, כנראה הוא דוקא די טוב.
אנחנו אוהבים לחשוב שאנחנו שופטים רעיונות על פי תוכנם, אך לא פעם אנחנו שופטים אותם גם על פי הקלות שהם עלו בדעתנו. עמוס טברסקי ודניאל כהנמן חקרו רבים מקיצורי הדרך המחשבתיים הללו. אחת המפורסמות שבהן היא "היוריסטיקת הזמינות": מה שקל יותר להעלות בתודעה נוטה לקבל אצלנו יותר משקל. זה גם הגיוני: המוח מוצף במידע, ואין באמת אפשרות לחשוב בכל פעם על הכל לעומק. אם תשובה מסוימת עולה במוחנו מיד, אין לנו צורך להמשיך לחפש.
אבל כאן מתחילה הבעיה. זמינות לא רק גורמת לנו לחשוב פחות לעומק; לפעמים היא משנה לנו את התשובה לשאלה מה בכלל חשוב.
בעולם המוזיקה התפתחה במשך השנים תופעה שקיבלה את השם "מלחמת הרעש" (Loudness War). כשמשמיעים שני שירים בזה אחר זה, שיר חזק יותר יכול להישמע מרשים יותר. כדי ששיר יישמע חזק לאורך זמן, מפיקים וטכנאי סאונד מצמצמים את הדינמיקה שלו, את ההבדלים שבין החלקים השקטים לחזקים, וכך מעלים את העוצמה הממוצעת שלו. כמובן, גם המתחרה עושה אותו הדבר. וכך נוצר סוג של מרוץ חימוש מוזיקלי: תחרות על השיר החזק ביותר.
עוצמה היא כמובן לא הפרמטר החשוב ביותר במוזיקה. יש לחן, ביצוע, רגש, דינמיקה, רגע שקט שמגיע בדיוק בזמן. ובכל זאת, המלחמה על העוצמה גרמה לה לקבל משקל עצום בהחלטה מהו שיר טוב. הרעש לא רק גרם לשירים מסוימים לבלוט יותר; הוא עיוות את עצם השאלה מה חשוב. פרמטר שולי השתלט על השיפוט, ופרמטרים משמעותיים אבל פחות רועמים נדחקו הצדה.
שירותי הסטרימינג, יש לומר, שינו במידה רבה את כללי המשחק. באמצעות נרמול עוצמה הם משווים את עוצמת ההשמעה הנתפסת בין שירים. מלחמת הרעש לא נעלמה, אבל היתרון שבהגברה נחלש מאד.
אבל לרעש יש עוד כח: הוא לא רק מעוות את הדרך שאנחנו שופטים אפשרויות; הוא יכול לקבוע אילו אפשרויות בכלל יעלו לנו לראש. זה בולט מאד בעולם המיתוג. מותג חזק לא רק גורם שנחשוב שהמוצר טוב יותר; הוא מבקש שהוא יהיה אחד הראשונים שיעלו לנו לראש ברגע שנרצה לקנות. משום כך גם מותגים וגם פוליטיקאים משתמשים במסרים קצרים וקליטים, וחוזרים עליהם שוב ושוב: הם נלחמים על הזמינות בתודעה שלנו. מה ששמענו פעם אחר פעם יעלה לנו לראש מיד כשנחשוב על הנושא.
אם חשבנו שהזמינות קובעת איזו אפשרות נבחר, מתברר שלפעמים היא פועלת שלב אחד קודם: היא קובעת אילו אפשרויות בכלל יעמדו לבחירה.
המלחמה על הזמינות בתודעה שלנו לא מתנהלת רק בין מסרים שבאים מבחוץ. חלק מהמסרים החזקים ביותר הם מסרים שאנחנו חוזרים ומספרים לעצמנו: "אני חייב ללכת לעבודה, אני לא יכול לעזוב, אין לי ברירה." המשפטים האלה מוכרים ונוחים, ולא דורשים מאתנו לפתוח מחדש שאלות שכבר התרגלנו לחשוב שסגרנו.
אבל פעמים רבות "אני חייב ללכת לעבודה" אינו מתאר חוסר אפשרות מוחלט, אלא מצב שלאפשרות האחרת יש מחיר: ההכנסה תרד, צריך להתחיל מחדש, אולי יהיו מחירים משפחתיים. אלה מחירים אמיתיים, ולעתים הם סיבה טובה להישאר. אבל אפשרות קשה הפכה בתודעה לאפשרות שבעינינו כלל לא קיימת.
"אני לא יכול לעזוב" החליף את המשפט המדויק יותר: "אני יכול לעזוב, אבל אחרי ששקלתי את המחירים אני בוחר להישאר."
ואם נמשיך את האנלוגיה לחיינו אנו, החיים הדתיים מלאים באיסורים, וקל מאד לתרגם אותם ל"אסור לי": אסור לי לנסוע בשבת, אסור לי לאכול צ'יזבורגר.
אבל האפשרות הפיזית קיימת. אדם יכול להפר את האיסור, והוא בוחר שלא לעשות זאת. ופה קורה דבר כמעט הפוך מהאינטואיציה: ההכרה באפשרות האחרת לא בהכרח מחלישה את המחויבות; לפעמים דוקא היא הופכת את הגבול מדבר מה שאני רק מציית לו לדבר שאני בוחר לקבל על עצמי.
לא כל דרך בחיים באמת פתוחה, ויש מחירים שאי אפשר לשלם. אבל חופש לא תמיד מתחיל בכך שנפתחות בפנינו עוד אפשרויות, אלא בכך שאנחנו מצליחים להבחין בין מה שבאמת בלתי אפשרי לבין מה שפשוט בחרנו שלא לעשות.
אולי זה ההבדל בין הכרח לבחירה: לא תמיד הדרך משתנה. לפעמים אנחנו פשוט מצליחים לשמוע מחדש גם את הדרכים שלא הלכנו בהן, ולבחור מחדש בדרך שלנו.