ראש השנה המתקרב וגם הבחירות שנושפות בעורפנו מזמינים אותנו לחשבון נפש ציבורי, שמעבר לפרטי. לא רק על השנה החולפת, אלא גם על קדנציית החלומות שהסתיימה במפח נפש. ובעיקר על השבעה באוקטובר, ועל מה שהוא עשה לנו, לחברה החרדית.
חברי הכנסת החרדים מרבים להתנצל בפני בוחריהם על כך שלא הסתערו על חוק הגיוס מיד עם השבעת הממשלה. התמהמהות חמורה מבחינתם (וגם מבחינת הפרט החרדי, שמצא את עצמו לפתע מתמודד אישית עם השלכותיהן של החלטות פוליטיות), שגרמה לכך שחוק הגיוס נדחה אל אחרי פרוץ מלחמת "חרבות ברזל". אלא שמי שמסתכל אחורה וגם קדימה מבין שזה היה הדבר ההגיוני ביותר לעשות. בא יריב לוין וטען בצדק שאם ייחקק חוק גיוס נוח שמשמר את הסטטוס קוו, יבוא בג"ץ ויפסול אותו מיד. מה הועילו אפוא חכמים בתקנתם? עדיף לגשת לבעיה מן השורש, להעביר תחילה חבילת חוקים שתחזיר את המושכות למחוקק ולממשלה, הלא היא הרפורמה המשפטית, ורק לאחר מכן לחוקק את חוק הגיוס ואת שאר החוקים שהקואליציה ביקשה לקדם.
גם מה שהתרחש בסוף הקדנציה, כשחברי הכנסת החרדים רצו כאחוזי אמוק לחוקק חוקים בניסיון נואש להציל את טיפת כבודם האחרונה, באותה סופת הצבעות שהיתה לאבן שאין לה הופכין מול פסיקות בג"ץ, הוכיח בדיעבד נקודה אחת: ההחלטה הראשונית לדחות את חוק הגיוס לאחרי הרפורמה היתה אולי המהלך היחיד של אותם נבחרי ציבור שהיה הגיוני ואפילו נבון.
אלא מאי? מה בכל זאת הפך את התוצאה לאפס אפסים? אולי משהו שחברי הכנסת החרדים ממהרים לנופף בו, אך ברגע האמת, כשהוא זעק מכל פינה, נטו לשכוח את נוכחותו: אלוקים, השגחה פרטית או איך שתבחרו לקרוא לזה.
אלא מאי? מה בכל זאת הפך את התוצאה לאפס אפסים? אולי משהו שחברי הכנסת החרדים ממהרים לנופף בו, אך ברגע האמת, כשהוא זעק מכל פינה, נטו לשכוח את נוכחותו: אלוקים, השגחה פרטית או איך שתבחרו לקרוא לזה.
כל מי שעקב אחרי גלגוליו של חוק הגיוס לא יכול היה שלא לראות שמדובר בחוק נטול מזל. מהשבעה באוקטובר ועד "עם כלביא" ו"שאגת הארי", מלחמות ישראל האחרונות חברו כביכול לסכל אותו. תמיד זה היה "כמעט", ואז הגיע שלב נוסף במערכה הבלתי נגמרת ועורר שוב את דעת הקהל נגדו. אינני באה כקוראת בקפה לחלק ציונים וסימנים למציאות, וגם לא לקבוע מסמרות באשר למסקנה הנדרשת מדרך החתחתים הזו. אני רק תוהה איך דוקא אנחנו, האמונים על השגחה פרטית, מגלים עיוורון כה עמוק מול מציאות בהירה כל כך, רק משום שאינה נוחה לנו.
את אסון השבעה באוקטובר מיהרנו להדביק לחילונים, למחללי השבת ולחוגגי המסיבות. אכן, האסון הכה בפתחם, אך הוא לא פסח גם על דלתנו. במבט לאחור ניתן לומר בוודאות: הציבור שהושפע ממנו חברתית בעוצמה העמוקה ביותר הוא הציבור החרדי. אולי פגיעתו לא היתה ישירה ומידית, אבל השפעה עקיפה וארוכת טווח היתה גם היתה.
ספרים שלמים עוד ייכתבו על השפעות השבעה באוקטובר על החברה החרדית. כאן אני רוצה להניח בזהירות מספר מחשבות שלא מניחות לי. הציבור החרדי עובר מאז פרוץ המלחמה מסע של בירור זהות פנימי, ובמקביל מתבררים גם יחסיו עם החברה הישראלית. נדמה כי המודל שהחזקנו במשך שנים, מודל ה"גם וגם", הניסיון "להיות עם מדינה ולהרגיש בלי", הוא הדבר שהשבעה באוקטובר העמיד מולו מראה נוקבת.
עמדתו של איש נטורי קרתא קיצוני, מקוממת ככל שתהיה, מובנת משום שהיא קוהרנטית: כי היא אחידה, כי היא אומרת בקול את מה שהיא עושה בשקט. אולי מה שהאקלים הציבורי הישראלי אינו מסוגל להכיל עוד הוא אנשים שביום יושבים בקבינט ומכריעים על מבצעים נועזים ומחסירי פעימה, תוך שכנוע פנימי עמוק שהמדינה שייכת להם לא פחות מלראש הממשלה נתניהו, ובלילה, באותו לילה ממש, מפזזים לקול צלילי ההמנון האלמותי "בשלטון הכויפרים". הריקוד הכפול והמתעתע הזה עשוי להגיע סוף סוף אל קצו, כי הציבור החרדי עצמו מאס בשניות הזו, בכפילות המבע. הדור הצעיר שקם פה אחרי המלחמה מבקש בהירות, זהות ברורה, הוויה שלמה. אנשים יצטרכו לנקוט עמדה וללכת אתה בלילה כמו ביום.
קרדיט צילום: bigstock