זיוף עם זקן

בשלהי שנות השבעים של המאה השמונה עשרה פתח משה מנדלסון בצעד שעתיד היה לעורר טלטלה אדירה בקרב יהדות אירופה; בצעד תקדימי הוציא הלה לאור את התרגום הגרמני לתורה פרי עטו. משעת יציאתו לעולם גרר חיבור זה חרמות חריפים ועורר פולמוס נרחב. לצד זה, הוא נעשה לחיבור קנוני בקרב התנועה המשכילית שהחלה להתפתח אז בגרמניה, כפי שחששו גדולי תורה רבים.

למרות שהספר יצא לאור ללא תוספת של הסכמות רבניות (מנדלסון סבר שחיבור בגרמנית אינו זקוק להסכמות רבניות), שכבה במגירתו של מנדלסון הסכמתו של רב שעתיד היה לעורר פולמוסים לא מעטים בעקבות ספריו-שלו: ר' שאול ברלין, שבאותה העת כיהן ברבנות פרנקפורט דאודר (פפד"א).

הלוחם מברלין

ר' שאול ברלין (1740-1794) היה תלמיד חכם צעיר ומוכשר למדי: בשעת שליחת ההסכמה גילו לא עלה על שלושים ושמונה. הלה היה בן טובים שגדל באחת המשפחות הרבניות המיוחסות בזמנו, וצמח סביב הגדולים והמפורסמים שבתלמידי החכמים באותה העת. אביו – ר' צבי הירש לוין, רבה של ברלין – היה נכדו של החכם צבי מצד אמו, מרים, ואחיינו של ר' יעקב עמדין, "היעב"ץ". קרובי משפחה נוספים של ר' שאול נודעו אף הם כתלמידי חכמים בעלי שם: אחיו של ר' צבי – שנקרא אף הוא בשם ר' שאול – היה רבה של הקהילה האשכנזית באמסטרדם ומחברו של הספר 'בנין אריאל', בעוד אחותו של ר' צבי הייתה נשואה לר' שאול סג"ל, רבה של האג. ר' שאול עצמו קבל את משרת רבנות פרנקפורט בעודו בן עשרים ושמונה. מעת שבתו על כס הרבנות במקום החל להתכתב בהלכה עם רבו, בעל ה'נודע ביהודה'.

למרות היחוס המפואר והרקורד האישי, לדמותו של ר' שאול היו פנים נוספים; ההסכמה לחיבורו השנוי במחלוקת של מנדלסון לא הייתה הפעם האחרונה בה התייצב בצורה גלויה או סמויה לצדם של המשכילים. בשנות השמונים – כאשר ספרו של נפתלי הירץ ויזל "דברי שלום ואמת" עמד בסלע המחלוקת – פירסם ר' שאול חיבור סאטירי אנונימי תחת השם: "כתב יושר" בו הגן על ויזל. בהמשך הוציא לאור חיבור נוסף: "מצפה יקתאל", בו התווכח ברלין בחריפות רבה בסוגיות הלכתיות עם ר' רפאל הכהן כ"ץ, מראשי הלוחמים כנגד ביאורו של מנדלסון. גם במקרה הזה נמנע ר' שאול מלהזדהות בשמו, ובמקום זאת חתם תחת השם: "עובדיה בן ברוך איש פולניא המתגורר במדינת עלזאס". החיבור נדפס יחד עם הקדמת המו"ל דוד פרידלנדר – דאיסט מוצהר (-שאינו מאמין בהשגחה אלהית) שנמנה עם הרדיקלים שבאנשי תנועת ההשכלה. זה האחרון ניצל את ההזדמנות ובחר להתנגח ברבנים הנלחמים כנגד "כל הבא בפסק חכמה והשכלה או דורש לטוב בני עמו".

כצפוי, עורר החיבור זעם רב, ומשעה שנחשפה זהות המחבר הוא הוחרם בקהילות ברלין ואלטונה יחד עם ספרו. ר' שאול פנה לאלתר לנודע ביהודה על מנת שיפרסם עבורו מכתב תמיכה, ואף אכן זכה למכתב כזה. למרות זאת, הנודע ביהודה עצמו הסתייג באותו המכתב מעמדותיו וסגנונו של ר' שאול, ואף הטיל דופי במניעיו האישיים שלו ושל מתנגדיו כאחד, שהיו לדבריו "שלא לשם שמים" מתחילתם.

עוד בטרם שקע האבק מעל הפולמוס על חיבורו ההלכתי הוציא ר' שאול ברלין את הגדולה והמרשימה שביצירותיו: בשנת 1793 יצא לאור הספר "בשמים רא"ש", המכיל 392 תשובות המיוחסות לרא"ש, בתוספת ביאור פרי עטו של המהדיר, הלוא הוא ר' שאול ברלין.

הגדול שבזיופים

השו"ת "בשמים רא"ש" נחשב עד היום לאחד מהזיופים המורכבים והמתוחכמים ביותר בתולדות ספרות השו"ת – אם לא המוצלח שבהם. בספר זה שתל ברלין רעיונות רפורמיסטיים רבים וגלויים לעין, כשהוא שוזרם במלאכת מחשבת עם יצירת מופת למדנית. עד היום שאלת מעמדו של הספר לא נפטרה לחלוטין; מחד גיסא, כבר מהתחלה קמו רבים מגדולי אותו הדור, ערערו על יחוסו של הספר הרא"ש ותקפו את גישתו המשכילית, אך מאידך גיסא הוא זכה להערכה מצד איכותו הלמדנית של הספר וצוטט בספרי הלכה רבים – מהם ספריו של רבי עקיבא איגר, המפנה אל ספר זה פעמים רבות בכתביו. גם רמת מעורבותו של ברלין בכתיבת הספר אינה ברורה; יש שרצו לטעון שהספר כולו הינו מעשה ידיו, אך אחרים סברו שברלין נשען על גרעין אמיתי פרי תורתם של חכמי אשכנז – אולי כתב היד האבוד של ה"אור זרוע", שנעלם בימי הביניים ושידוע לנו שהתגלגל לידיו של ר' שאול ברלין – והשתמש בו כפלטפורמה על מנת לכתוב את חידושיו האישיים ואת רעיונותיו המשכיליים.

כאמור, הספר עורר התנגדות רבה מיד עם צאתו לאור, כמו גם חידושיו האישיים של ברלין שנדפסו בהגהותיו. ברלין חזר בו מחלק מהדברים וניסה לגייס את תמיכתו של אביו, אך הריב לא שקט. כתוצאה מכך עזב ר' שאול את ברלין ושם פעמיו אל לונדון, שם נפטר בבדידות חדשים מספר לאחר מכן, והוא בן חמישים וארבע.

בין המשפטים הקלים לזיהוי שהכניס ברלין לספר היו הצהרות בעלות ניחוח משכילי ויותר מכך, כמו למשל ההצהרה ש"אם חס ושלום היה אפשר להצטייר כי יגיע זמן שמשפטי התורה ומצוותיה יביאו רעה על אומותינו… או אפילו רק יהיה מקום להצטייר כי לא יגיע מהם האושר בשום אופן, ופרקנו עולה מעל צווארנו… כי חפץ חסד הוא", או הניסיון להציג את המנהג לאסור על אכילת קטניות בפסח (מסלעי המחלוקות על המשכילים באותה התקופה) כ"מנהג קראים".

גילוח הזקן במועד: סודו של הנודע ביהודה

חידוש נוסף שכתב ברלין בספר זכה לתשומת לב רבה ולביקורת חריפה מצדו של החתם סופר. בסימן י"ז כותב המחבר שאיסור השחתת הזקן בתער אינו מתייחס על שערות קצרות במיוחד, מה שמתיר למעשה גילוח בתער במידה וקדם לגילוח זה גילוח על ידי מספרים. סברא זו הועלתה על ידי השואל שאלה שנשלחה אל הנודע ביהודה בשנות השמונים – מספר ניכר של שנים לפני צאתו לאור של הספר "בשמים רא"ש" – אך הנודע ביהודה דחה אותה. התשובה האמורה ראתה אור במהדורה תניינא של הספר נודע ביהודה (יורה דעה, פ), שיצא לאור כשבע עשרה שנה לאחר פטירתו של הנודע ביהודה. בספר זה ראתה אור תשובה נוספת (אורח חיים, צט), שבה מתייחס הנודע ביהודה להיתר המסוייג שכתב אודות גילוח בחול המועד בחלקו הראשון של ספרו (אורח חיים, יד). הנודע ביהודה הסביר שם שמלכתחילה נמנע מלהורות היתר בדבר מאחר וראה שהדור פרוץ בעוון גילוח בתער, אך לאחר מכן חזר בו והחליט שדווקא משום כך ראוי לפרסם את ההיתר, "והטעם כמוס בלבי, ולא אוכל לגלותו; אם יפציר לא אשיב".

כנגד תשובה זו פרסם החתם סופר תשובה חריפה (אורח חיים, קנד) בה הצהיר החתם סופר שהוא "הולך רכיל ומגלה סוד", וטען שטעמו הכמוס של הנודע ביהודה היה נעוץ בסברא הנ"ל שהופיעה ב"כזבי הרא"ש", כפי שהחת"ס מכנה את ספרו של ברלין. לטענתו, רצה הנודע ביהודה למנוע מצב בו יחזור זקנם של המגלחים בתער לגדול בחול המועד, ויגרום להם לעבור על איסור דאורייתא של השחתת הזקן בתער.

מן הבחינה הכרונולוגית לא יתכן שהנודע ביהודה התבסס על ספרו של ברלין; התשובה הראשונה נכתבה בשנות השבעים, כעשרים שנה קודם הוצאת הספר, ואילו השנייה נכתבה בשנות השמונים. לעומת זאת, זכתה השערתו של החתם סופר בנוגע למניעיו הנסתרים של הנודע ביהודה לאישור נכבד מר' שמואל לנדא, בנו של הנודע ביהודה, שטען שטעמו הכמוס של אביו אכן נבע מכוחה של סברא זו.

לקריאה נוספת: מעוז כהנא: מהנודע ביהודה לחתם סופר – הלכה והגות לנוכח אתגרי הזמן.