מוצאי שמחת תורה, ואני מלאת מחשבות על קהילה וזהות.
במשך השנה כולה יכולה אשה חרדית לחיות כעוד אינדיבידואל מערבי רגיל: ללכת לעבודה, לחזור הביתה, לטפל בילדים ובבית, להנהן באדיבות לשכנים במעלית. לטפח או לא את הקשר המשפחתי הקרוב, את מעגל החברויות המקצועי ועוד כמה קבוצות וואטסאפ שמספקות סוג של שייכות וירטואלית. שאלות על קהילה וזהות נדחקות אל ירכתי המוח.
אבל אז מגיע חודש תשרי על מועדיו התכופים והתפילות שמחייבות התייצבות בבית הכנסת. וכמובן, הדובדבן שבקצפת: שמחת תורה, החג הכי קהילתי שיש. זה החג שמציב אותך הכי חזק מול הקהילה שיש לך או אין לך. השאלה שמהדהדת בו לנוכח מעגל הרוקדים והקידושים המפוארים אינה רק כמה אתה שמח בתורה ומחובר אליה, אלא גם כמה אתה מרגיש שייך לחבורת החוגגים הזאת. כמה אתה חלק מהמעגל? האם אתה תלוש כערער בערבה? שתול? חצוי? איפה אתה מרגיש בבית?
יש לי זכרונות ילדות חזקים מחגיגות שמחת תורה בבית הכנסת השכונתי שלנו. אלו היו רגעי השיא של הקהילתיות. מעגל הנשים שהצטופף בעזרת הנשים סביב המחיצה לא היה אקראי. אלו היו נשים שהכירו לעומק זו את זו, שחגגו ארועים משפחתיים בצוותא לאורך השנה, שלחו משלוחי מנות זו לזו וביקרו זו את זו בסעודות החג. ואנחנו הילדות חשנו את האחווה הזו וחגגנו יחדו, בתחושת משפחתיות עמוקה.
האם מה שאני מזהה כהתרופפות בתחושת הקהילתיות הוא תוצר של אינדיבידואליות מערבית שחדרה אל תוככי החברה החרדית? או שמא אלו רק געגועי נוסטלגיה אישיים שלי? פעמים רבות אני קוראת או שומעת תיאורי חג בבתי כנסת של קהילות בחו"ל, או אפילו של קהילות דתיות אחרות ברחבי הארץ, ואני משווה למה שקורה אצלנו בבית הכנסת השכונתי ומרגישה שהקהילתיות אבדה לנו.
ויש קבוצות שמבחן הזהות והקהילתיות של החגים חריף ומובהק בקרבן עוד יותר. אחת מהן היא בוגרי הישיבות האשכנזיות ממוצא ספרדי. כששואלים אותם שאלת סקר שגרתית ופשוטה: לאיזו קהילה חרדית אתה משתייך: חסידית, ליטאית או ספרדית? הם מסתבכים. במשך השנה הם מרגישים חלק מהקהילה הליטאית: בהוויה, בצורת המחשבה והדיבור, באספות ההורים ובתפילה במניין. ואז מגיעים החגים, והם מתרפקים על ניגונים אשכנזיים ומשווים נוסחי חברון ופוניבז' משנות הישיבה, אבל גם מתרגשים מ"עוקד והנעקד" ומ"לך א־לי" משנות ילדותם המוקדמות. זעקת "א־ל־ו־ל" ליטאית מצמררת אותם, ולצדה "חטאנו לפניך" מתרונן. רגל פה רגל שם, פוסחים על שני הסעפים, רוקדים על שתי החתונות כפשוטו. לא מדובר באקלקטיות תרבותית מעשירה אלא בתלישות ובדיסוננס זהותי לא קל לניהול, כי בשום קהילה הם אינם מרגישים שייכות מלאה.
בתקופת החגים תמצאו אותם מנסים לארגן מניין של "יוצאי…", וגם לשם משתרבבת זהותם החצויה: חומר הסבר הליטאי, תפילת לחש ארוכה ארוכה, ובעל התפילה הספרדי המסלסל. בשמחת תורה תראו אותם מדלגים בין בתי הכנסת: "מוישה אמת" לרגע, ו"מפי א־ל" (הם ישירו 'קל'!) במשנהו.
לגתה מיוחס המשפט "שתי המתנות הגדולות שאנו יכולים להעניק לילדינו הן שורשים וכנפיים". כנפיים הן מתנה קצת בעייתית אצלנו, אבל מסתבר שגם שורשים אינם הדבר הכי טריוויאלי שהורה חרדי מעניק לילדיו. מי שמבין עד כמה חשובים השורשים, יודע גם איך לגייס אותם. לא במקרה בחרה מפלגת יהדות התורה בסלוגן שמנגן על המנגנון הזהותי בצורה מובהקת: "הזכות להיות חרדי". קמפיינים המבוססים על זהות פועלים על מנגנון פסיכולוגי עמוק, שמעורר נאמנות שבטית בלתי מתפשרת ונשלף ברגעים שהדרך אל הרציונל וההיגיון חסומה. המנגנון הזהותי הוא כביש עוקף סברה.
בציבור החרדי, כמו בקבוצות סוציולוגיות רבות אחרות במדינת ישראל, ההצבעה בבחירות היא זהותית כמעט לחלוטין. אריה דרעי זנח את המסורתיים מערי הפריפריה והשקיע רבות בקהילות בני התורה הספרדיים. זה לא צעד פזיז אלא תכנית אסטרטגית מחושבת: הקהילות הללו הן בסיס הכח היציב והאיתן ביותר שלו. כשהערכים והאינטרסים מתנגשים והבחירה היא בין קהל שברירי ופריך לקהילה ממוסדת ומזוהה, הצעד החכם פוליטית הוא לבחור בקהילה.
מפלגות חרדיות חדשות שקמו לאחרונה אולי מנסות להעניק לציבור כנפיים, תקוות חדשות לפוליטיקה חרדית אחרת, אבל הן קצת זנחו את מתנת השורשים. הן פונות אל האינדיבידואל המאוכזב, לא אל קהילה ולא אל זהות. להפך, הן מאתגרות את הזהות הזו. הן מנסות, לא לגמרי במודע, לאסוף אל בין כנפיהן את האנשים שנמצאים בתנועה הפוכה: הבורחים מן הקהילתיות, מן היחד החונק, אנשים שפילסו לעצמם שביל בעשר אצבעות, בחשיבה ביקורתית שיוצאת מן השורה.
לבסס כח אלקטורלי בחברה שמרנית על פנייה אל האינדיבידואל משמעו לעמוד על קרקע בלתי יציבה. כשפונים אל הבוחר כפרט, די שהמועמד שהוצב ברשימה לא יישא חן בעיניו לייצר בעיה. אבל כשפונים אל הזהות, אל השבטיות החרדית, אפשר להרשות לעצמך כמעט הכל. היטיב לבטא זאת ארי קלמן: "שימו ביהדות התורה ארבעה קופים והם עדיין יקבלו שבעה מנדטים, זה הדבר היפה בציבור החרדי." אני קצת חולקת על היופי שבדבר, וגם על תליית התופעה בציות לרבנים. לדעתי היא מלמדת בעיקר על הצבעה זהותית אוטומטית: אפשר להציב בראש יהדות התורה אדם כמו גולדקנופף שקופה של שרצים נשרכת אחריו, ועדיין לעמוד על קרקע בטוחה.
כל מפלגה שפונה אל קהל יעד חרדי צריכה להשקיע בטיפוח שייכות וזהות מובחנת. עליה למצוא את הייחודיות שהיא מעניקה לפרט, לא רק מה לא, אלא גם מה כן. לייצר מנהיגות ומוסדות, מעגל שייכות שחולק בית והזדהות, ומעניק לאנשים את מה שהם כל כך צריכים: קהילה.