למלחמה העיקשת של צעירים רבים להשאר על הקו החרדי ולא לחצות אותו בחדות, להתמקם בנקודה המאפשרת שילוב בין חרדיות לחיים עם בחירות עצמאיות, יש חשיבות עצומה. זו מלחמה אמונית, הרואית, יומיומית, שכולנו צריכים לייחל להצלחתה.
יש שייכנעו לרצונם להיות מי שהם, במלוא המובן המעשי בעולם המודרני. הם יעזבו את המקורות והשורשים, ישנו את לחם חוקם, ינסו לזהות עצמם כחלק מקהילה אוניברסלית קוסמופוליטית. אין בזה בהכרח דבר רע כשלעצמו, אך לתהליך זה תמיד יהיו מחירים כבדים. החוויה האישית לא יכולה באמת להיות מופרדת מחלקי האישיות הטבועים בחניך המגזר. קשה להתעלם מה"עבר" על אף טרגוריו וטראומותיו.
יש שיאמרו כי לנתק מוסרות נפש וחבלי לידה, זכרונות ילדות ונערות, ולהפליג למחוזות ההשכלה והחופש, זהו מסע המביא עימו נחמה. נחמה של התרחקות מן הצמצום הקהילתי, מחלקת המשפחה "החנוקה" בזרועות עצמה. אכן, יש בזה מן החופש המוחלט, וחוזק מנטאלי המוכח בבניית זהות עצמאית שאינה שואבת מהעבר: חירות המנותקת מן ההכרח להתאים אי אילו התאמות חיצוניות או נפשיות על מנת להרגיש בנוחות מספקת בסביבה החרדית הטבעית.
אך הכמיהה להשתחרר מן התובענות המגזרית ולנשום עמוק את ריחות החופש והקידמה של הקהילה הגלובלית מתממשת רק במחיר השייכות הפנימית לסדר שורשי של משפחה שהביאה אותי עד הלום. סדר פנימי זה היררכי וחשוב מספיק בכדי שהנפש לא תוכל להתעלם מן הצורך שבו . זהו אינו צורך הגותי או פילוסופי, זהו צורך עמוק בהכרה של הקרובים ביותר כלפי מה שהצעיר עצמו מייצג בהתנהלותו ודיעותיו. כמן הכרה ששורשה בעם נוודי שאין לו חלק באימפריה גלובלית ומערבית, נוודות יהודית שבטית שמעלותיה עוברות במסורת מהזקן לצעיר.
למרות היופי של החופש, הצמא אל הצורך להשתייך לכרונולוגיה משותפת של משפחה, של עם היסטורי, של קהילה שורשית עם משמעות תיאולוגית, קיים. והרצון להיות איש לעצמו אינו צריך לסתור את העובדה שמשהו פנימי מכתיב לאדם להיות בקשר עם הקהילה שעיצבה אותו, ולמעשה ממשיכה לעצב אותו גם כעת, בבחירותיו היומיומיות. יש מעלה ייחודית להיות שייך נפשית לקולקטיב, גם אם פיזית התרחקנו מהרגליו.
יש מעלה ייחודית להיות שייך נפשית לקולקטיב, גם אם פיזית התרחקנו מהרגליו.
"כִּי שְׁאַל נָא לְדֹר רִישׁוֹן וְכוֹנֵן לְחֵקֶר אֲבוֹתָם. כִּי תְמוֹל אֲנַחְנוּ וְלֹא נֵדָע כִּי צֵל יָמֵינוּ עֲלֵי אָרֶץ. הֲלֹא הֵם יוֹרוּךָ יֹאמְרוּ לָךְ וּמִלִּבָּם יוֹצִאוּ מִלִּים" (איוב ח' – ח'-י') בפסוק הזה פתח ההיסטוריון יוסף חיים ירושלמי את ספרו המונומנטלי "זכור". "וְכוֹנֵן לְחֵקֶר אֲבוֹתָם" מדגיש לנו את המסר הקריטי. הכינון העצמי האינדיבידואלי, בעולם של אפשרויות, בג'ונגל של דעות וחוויות אקספרסיביות, בעולם של הבעה עצמית, של נרטיב מקובל לעצמאות בזהות האינטלקטואלית, מקבל משמעות בזכות "חקר אבותם". יש צורך בהלחמה של חיים שאינם מוותרים על חקר אבות, על ההקשר המסורתי וההיסטורי הרחב. . הרצון לשמור על כבודו של "דור ראשון" הוא חיובי לכל הרוצה לטפח חיים מודרניים יותר, מרוחקים יותר ממסגרת הקהילה השורשית ממנה הגיע. "וְלֹא נֵדָע כִּי צֵל יָמֵינוּ עֲלֵי אָרֶץ", השורש לא נעלם. צל ימינו תמיד יישאר קרוב לשורש איתו נולדנו, ומאידך חי את חייו שלו. אנו נלחמים גם על החופש לגיבוש זהות עצמית וגם על זיכרון מורשתנו, בכדי שנוכל להעביר הלאה את התרבות השורשית ממנה עוצבה ראשיתנו. זו לחימה קשה, אבל לרוצים בכינון של עצמי בריא, אין באמת מנוס ממנה.
הנביא ירמיהו אמר: "כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי, אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם" עלינו לדלות ממקור מעיין מים חיים, מן השורשים שלנו, וללמוד לחצוב בארות אשר כן יוכלו להם המים. אנחנו זקוקים לבורות של חיי שפיות, רוחב דעת ומימוש עצמי, אך בהקשר הזכרון הצרוב הגוף. ייסוד חיים מודרניים ומפותחים ככלי קיבול למים חיים, לשורשים שלנו, זו המלחמה של צעירי הדור הנוכחי. רק באופן זה יוכלו כל צעיר וצעירה למזג את צרכי הנפש השונים, ולמצוא את דרכם האישית, הסגולית, המיוחדת רק להם, מתוך הבחירות שלהם ומתוך מורשתם האלמותית.