הדפים של זקני ציון

בשבת האחרונה זה קרה: אברכים, בעלי בתים, בחורים צעירים, מבוגרים ואף אנשים שאינם שומרי מצוות ציינו את סיימו של המחזור השלוש עשרה של לימוד הש"ס במתכונת ה"דף היומי", ונגשו לארון הספרים על מנת לפתוח את מסכת ברכות ולהתחיל בסבב הלימוד הבא.

הסיפור שמאחורי לימוד הדף היומי מוכר לכל. לפני קצת פחות ממאה שנה, בשלהי שנת תרפ"ג נכנס תלמיד חכם פולני צעיר באיחור קל לכנסייה הגדולה של אגודת ישראל בווינה. אותו תלמיד חכם נודע כנואם בחסד וכיהן באותה העת כנשיאה של תנועת אגודת ישראל בפולין וכציר מטעמה בבית הנבחרים הפולני. מלבד זאת היה מאחוריו רזומה עשיר של שלש שנות כהונה מוצלחות למדי ברבנות העיר סאונק לאחר שכיהן במשך עשור כרבה של גלינה. קראו לו ר' יהודה מאיר שפירא, והוא היה בסך הכל בין שלושים ושש שנה.

באותה העת היה ר' מאיר בעיצומו של פרוייקט שאפתני למדי: הקמת ישיבה שתהיה בנויה על בסיס שיטת הלימוד הילטאית המצליחה, מבלי לוותר על ערכי החינוך הפולני-חסידי. החידוש הגדול בהקמתה של הישיבה היה המסגרת הפנימייתית, שנועדה לשחרר את הבחורים מהצורך לדאוג לאירוח ולבעלי בתים שיכלכלו אותם בזמן שהותם בישיבה. מדובר היה ללא ספק בפרוייקט יומרני, אך מחשבתיו של ר' מאיר היו נתונות ברגעים אלו למיזם אחר, יומרני ומרחיק לכת לא פחות.

האיחור היה מכוון, ולמעשה התבצע בעצתו של זקן חכמי הדור, הלוא הוא ר' ישראל מאיר הכהן, בעל ה"חפץ חיים". ברגע שהרב הצעיר נכנס לאולם, נעמד רבן של כל בני הגולה על רגליו – ואחריו נעמדו גם תלמידי החכמים האחרים. מפגן כבוד זה נועד להביע תמיכה במיזם שעמד הלה להציע, למרות שהחפץ חיים סירב להציע את הרעיון הנועז בעצמו.

ר' מאיר נעמד על הבמה והחל לנאום, מלווה ברטוריקה המרשימה ובכושר השכנוע שידעו לשמש אותו היטב בבית הנבחרים הפולני. הפעם הכישרונות הללו לא נועדו למנוע מהשלטונות לסגור ישיבות או לאסור את השחיטה, כי אם לשכנע את זקני הדור לתמוך ברעיון שהתבשל במוחו ושזכה לתמיכה נלהבת מר' אברהם מרדכי אלתר, האדמו"ר מגור. ר' מאיר הציע שהחל מראש השנה הקרוב, שעתיד היה לחול בעוד שלשה שבועות, יחלו כלל ישראל ללמוד במסגרת אחידה דף גמרא אחד ליום.

הרעיון התקבל בתשואות רמות ונעשה להחלטה רשמית של הכנסייה. אולם, למרות ההתלהבות הגדולה וחרף הצלחת המפעל, היו לא מעטים שמתחו ביקרות על עצם הרעיון. יש שטענו שלימוד של דף גמרא ליום, ללא אבחנה בין סוגיה אחת לרעותה מבחינת הזמן המוקדש ללימוד כל דף, יגרום לרדידות ולשטחיות של הלימוד. אחרים בחרו לבקר את העובדה שהמסגרת מתמקדת ביעדים חיצוניים של לימוד דפים, ולא של שעות לימוד. ואילו תלמידי חכמים אחרים טענו שהרעיון נשמע מודרני יותר על המידה.

להתנגדות הזו לוותה התנגדות חריפה מאוד מסוג אחר לגמרי, שנושאי דגלה העיקריים היו האדמו"ר ר' יואל משה טייטלביום מסאטמר והאדמו"ר חיים אלעזר שפירא ממונקאטש. הללו דחו את הרעיון בטעמים שונים, אך העיקרי שבהם היה פשוט המסגרת שדרכה הוא התקבל: כינוס רשמי של "אגודת ישראל", שלא נמנעה במוצהר מלשתף פעולה עם האירגונים הציוניים.

כך למשל התבטא האדמו"ר מסאטמר באחת מדרשותיו:

וכמו כן הוא לגבי השתדלות אנשי האגודה להנהיג לימוד הדף היומי, שנתפשט ע"י מפלגותם והגם שהדף היומי הוא בעצם לימוד דף גמרא בכל יום, וישנם כאלו אשר לומדים במחשבה טובה – אמנם תכלית הדבר של אנשי המפלגה הוא לחזק בזה את כת האגודה שנשתתפו עם הציונים, על כן צריכין למנוע מלימוד הזה, שהוא בבחי'[נת] 'ויחל העם' [-לזנות אל בנות מואב, נ.פ.] שמתחילה היה במחשבה טובה [-להוציא ממואב את 'שתי הפרידות הטובות', נ.פ.] ועי"ז נפלו בפח היצר לזנות אל בנות מואב, כנ"ל.

כפי שרואים מדבריו, האדמו"ר מסאטמר יחס כוונות זדון למנהגי אגודת ישראל בבואם לייסד את לימוד הדף היומי, ועיקר דבריו נסובו על כך שה"מחשבה טובה" של הלומדים התמימים אינה מספיקה על מנת לחלץ אותם מרשת זו.

גם האדמו"ר ממונקאטש כאמור ראה בלימוד הדף היומי מזימה אגודאית שדינה להידחות על הסף:

וע"ד [-על דבר] שאלתו ע"ד חבורתכם אוהבי תורה אם ללמוד דף היומי כתחבולות האגודיסטען וכו' – הנה יש חשש גדול שעי"ז [-שעל ידי זה] יחקו דעותיהם ותחבולותיהם ונכלותיהם, וח"ו להצטרף עמהם".[1]

האדמו"ר מסאטמר לא התפשר גם לאחר שראה את הצלחתו הרבה של המפעל. אדרבה – הדבר עודד אותו לראות ביוזמה זו כנובעת מכוחות שליליים ("ורואין בחוש שזה מעשה בעל-דבר") ולפיכך היא זוכה להצלחה זו.

ככל הנראה הטעמים ההשקפתיים היו משמעותיים יותר מהטעמים שנגעו לעצם צורת הלימוד. בשנים האחרונות החלו כמה וכמה קבוצות חשובות הנמנות על מחנה זה לאמץ תכניות לימוד שדומות במתכונתם הכללית למתכונת דף היומי, בתוספות שינויים כאלה ואחרים – כדוגמת לימוד עמוד יומי במקום דף, או לימוד חמישה דפים בשבוע כאשר ימי שישי שבת מוקדשים לחזרה.

הבדלים בין בתי מדרש ישארו תמיד, אך בסופו של דבר "את והב בסופה" – התורה מאחדת יותר מאשר מפלגת.

[1] אגרות שפירין, קצה.

תמונה: הרב יהודה מאיר שפירא, ויקמדיה, נחלת הכלל