צריך עיון > בין הסדרים > דוד הראובני – גואל, מתחזה או סוכן כפול?

דוד הראובני – גואל, מתחזה או סוכן כפול?

כאשר נווד יהודי דובר ערבית הופיע בשערי ונציה והציע לאפיפיור לכרות ברית צבאית בינו ובין מלך יהודי ממלכה אקזוטית הייתה אירופה כולה כמרקחה. מותו הטראגי גרם לו להירשם בספרי קורות הימים כמשיח שקר ומעורער בנפשו - אך הצעה חדשה שופכת אור חדש על תעלומת חייו של דוד הראובני ומציגה אותו כאחד הסוכנים הכפולים המתוחכמים שידעה ההיסטוריה.

כ"א תמוז תשע"ט

מבין תקופות הזוהר והשפל הרבות שחווה עם ישראל במהלך ימי הגלות הארוכים, אחת התקופות הלא פשוטות שעברו עליו התרחשו דווקא בימים שבהם היה נראה שאופקים חדשים הלכו ונפתחו בפני העולם: בשנת 1492 עגנו ספינותיו של כריסטופר קולומבוס על חופי האיים הקאריביים, ובאותה שנה הוציאו פרדיננד ואיזבלה מלכי ספרד את ה-Edicto de Granada – צו גרנדה המפורסם, בו נאסר על יהודים להמשיך ולגור תחת הכתר הספרדי. 

המאה השש עשרה עמדה תחת סימנם של שני האירועים הללו; זינוק של קדמה בכל תחומי החיים צעד יחד עם קנאות חשוכה. במקביל לרנסנס האיטלקי התרחשו ברומא ובערים נוספות שרפות התלמוד הנודעות ואף שרפות בני אדם; באותה התקופה שבה אנשים כג'ובאני פיקו דה לה מירנדולה ויוהנס רויכלין הניחו את יסודות ההומניזם פעלה האינקוויזיציה ללא לאות כנגד אנשים שנחשדו במינות: הוגים, מדענים, ספקנים וכמובן – אנוסים ששבו ל"סורם" בגלוי או בצנעה והוקעו באירועי ה"אוטו דה פה" הנודעים לשמצה. הייתה זו תקופה שבה הייאוש והתקווה נמהלו זה בזו עד שקשה היה להפריד ביניהם – בדיוק הזמן המתאים לסיפורו הפנטסטי של דוד הראובני: שליחו המסתורי של ממלכה אקזוטית ובלתי ידועה המסתובב בחצרות מלכים מתוך ניסיון לרקום בריתות צבאיות חובקות עולם, בדרך לגאולה הנכספת.

בשנת 1524 הופיע יהודי אלמוני "שחור המראה, שפל קומה, דל הבשר" – כפי שתיארו דניאל מפיזה, מהדמויות הבולטות בקהילה היהודית ברומא באותם ימים – והציג את עצמו כאחיו וכשר צבאו של יוסף מלך חבור המולך על בני גד, ראובן וחצי שבט המנשה. אותו שליח עלום שהיה דובר בעיקר ערבית ומעט עברית הזדהה בשם "ראובן בן המלך שלמה", ולאחר מכן נודע כ"דוד הראובני" – למרות שככל הנראה התנגד לכינוי זה – מחמת שהציג את עצמו כנצר לבית דוד.

הסיפור שסיפר אותו יהודי זר ומוזר היה נשמע פנטסטי ודמיוני, אך התקבל ברצינות רבה בקרב בני הרנסנס – יהודים כלא יהודים. נימוסיו המלכותיים, הכריזמה האישית שלו וכן קשריהם של נדיבים יהודים פתחו בפניו את דלתותיו של האפיפיור קלמנס השביעי, והוא הציע בפניו הצעה שהייתה נשמעת הזויה לא פחות מהסיפור אודות ממלכת המדבר היהודית: ברית צבאית כנגד האימפריה העות'מאנית, שהיתה אחד האיומים האסטרטגיים הגדולים על אירופה הנוצרית של אותם הימים. בנוסף, הציע דוד הראובני לאפיפיור לגשר בין קרל החמישי, מלך ספרד וקיסר גרמניה לבין פרנסואה הראשון, מלך צרפת.

הרעיון לכרות ברית בין הסמכות הרוחנית שעמדה מאחורי רדיפות היהודים לבין ממלכת חבור המסתורית היה מרחיק לכת, אך הוא כנראה התיישב היטב אם אופיו ההפכפך של קלמנס; הלה היה ידוע כמפר בריתות סדרתי, ונטה להסתכסך עם מלכי אירופה כמו גם עם הממונים תחתיו במדינת הוותיקן. ואכן, דוד הראובני מצא אוזן קשבת אצל האפיפיור קלמנס, שהעניק לו מכתב המלצה עבור מלך פורטוגל ז'ואאו השלישי. מתוך גישה של אם-כבר-אז-כבר צייד קלמנס את דוד הראובני במכתב נוסף שיועד לכומר יוחנן (Prester John) – דמות נוצרית אגדית, שליטה לכאורה של ממלכה אבודה שעליה הוא משגיח באמצעות שלוש מראות קסומות.

כשהגיע דוד הראובני לפורטוגל הוא זכה לקבלת פנים רשמית, כיאה לדימלומט זר רם דרג – זאת למרות שהדת היהודית עצמה הייתה אסורה באותה העת על פי החוק הפורטוגזי. הביקור עורר התרגשות רבה בקרב היהודים האנוסים, בפרט לאחר שהמלך התחייב להעמיד לרשותו של דוד הראובני שמונה ספינות וכלי מלחמה. בפרט התעניין הראובני בתותחים החדישים שיכלה אירופה לספק לו, שהיו נחשבים לנשק אסטרטגי רב חשיבות. באורח אבסורדי, דווקא העובדה שדוד הראובני ביקש לעצמו תותחים – ולא זהב או כסף – שמשה ראייה עבור אלו שצדדו בגירסתו. לשם מה להרפתקן בודד כלי נשק כבדים אם אין לו משהו המצפה להם?

ההתלהבות שהפיח ביקורו של דוד הראובני עמדה בעכריו; אנשי כנסייה בכירים הלינו בפני המלך על כך שהלה גורם לנוצרים רבים להתגייר – ואכן, אנוסים רבים החלו לחזור בסתר אל יהדותם. בנוסף על כך, אנוס צעיר בשם דיוגו פירס בחר לחבור אל דוד הראובני ולשוב בגלוי אל יהדותו ולשנות את שמו לשלמה מולכו.

האמון בדוד הראובני החל להתערער, ובשנת 1530 החליט הסנאט של וונציה להעמיד אותו לחקירה. הגאוגרף ראמוסיו שחקר אותו הגיע למסקנה שדוד בדאי ובלתי שפוי, וכתוצאה מכך הוא גורש מוונציה. בינתיים נערך סולימאן המפואר, סולטן האימפריה העות'מאנית, למלחמה עם קרל החמישי, ואילו זה האחרון עמל על גיוסה של ברית קתולית-פרוטסטנטית כתגובה. דוד הראובני ושלמה מולכו שמו פעמיהם על מנת להיפגש עם הקיסר, אך שם נעצרו; שלמה מולכו הוצא להורג במנטובה, ואילו דוד הראובני נשלח לספרד.

מניעיו של דוד הראובני נשארו עדיין בחזקת תעלומה, ובפרט מרחפת שאלה אחת גדולה באוויר: מדוע ניסה לכרות ברית דווקא עם הגרועים והקיצוניים שבמלכי הנוצרים כנגד האימפריה העות'מאנית, שהייתה סובלנית לאין ערוך ביחסה אל היהודים?

הצעה חדשה שהציע ירמיהו יובל שופכת אור חדש על סיפורו של דוד הראובני; יתכן ובניגוד למה שטען מטרתו לא הייתה להילחם בטורקים, אלא אדרבה – להציע להם את שירותיו באמצעות הנשק שקיווה לקבל ממלך פורטוגל. אפשר אף ודוד הראובני היה שליחו הסמוי של סולימאן בעצמו, כשהמזימה הערמומית הייתה לאפשר לסולטן להניח את ידיו על הנשק שובר השיוויון שהיה ברשותה של אירופה. אם נכונה הטענה, הרי שדוד הראובני לא היה סתם משיח שקר או מתחזה – אלא אחד הסוכנים הכפולים היצירתיים של העת החדשה.

לקריאה נוספת: עזריאל שוחט, לפרשת דוד הראובני, ציון לה, תש"ל; ירמיהו יובל, האנוסים, הוצאת כתר.


תמונה: שיבתו של כריסטופר קולמבוס, ויקמדיה, נחלת הכלל

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל