כן, גם אני רציתי לדפוק את הראש בקיר כשצפיתי עם חצי מדינה בראיון ההוא של יאיר שרקי, שבו הצהירה אם חרדית 'מודרנית' (היה לה שעון חכם!) שהיתה מעדיפה ילד מת על פני ילד חילוני. רציתי לדפוק את הראש בקיר מול המסך, אבל הפעם נבצר ממני לצערי לשלוף את קלף ה"היא לא מייצגת אף אחד". כי היא כן. האמירה שלה מייצגת סנטימנט רווח וסטנדרטי שאינו מסתכם רק בסמנטיקה, כפי שרבים במגזר ומחוצה לו מעדיפים להאמין. אני מכירה לא מעט אנשים שבאמת ובתמים יכאבו יותר אם בנם יבחר בחיים אחרים. זה נכון לגבי נטישת הדת, זה נכון לגבי יציאה מהארון, ובמחוזות היותר שמרניים זה נכון אפילו לגבי חציית קווים לחסידות או לזרם אחר.
זה נשמע מפלצתי. לא אנושי. איזה הורה שפוי מעדיף לקבור את בנו מלראות אותו בוחר באורח חיים אחר? ובכן, התשובה המורכבת היא, הורה אנושי שטועה בהגדרת התפקיד שלו.
כדי להבין את המנגנון הזה, צריך לחזור למושגי היסוד.
כל הורה יודע שיש לו שני תפקידים מרכזיים. הראשון הוא לדאוג לרווחת הילד, שיהיה לו טוב בעולם. זה אומר לספק לו מעטפת שתענה על הצרכים הפיזיים והרגשיים שלו ולפעול אקטיבית לצמצם או למנוע מצוקה וסבל; שיהיה בריא, אהוב ומאושר.
התפקיד השני הוא לחנך אותו. להעניק לו כלים ומיומנויות ערכיים, חברתיים ומוסריים להתנהל בעולם. מטבע הדברים, התפקיד השני לובש צורות שונות בהתאם לתפיסת הטוב של ההורה. כל הורה – דתי, אתאיסט, קפיטליסט או סוציאליסט – ידחוף את הילד שלו לאורח החיים האידאלי בעיניו.
ההבדל המהותי בין שני התפקידים הללו טמון ברמת המעורבות ובנשיאת האחריות במקרה של כשל. אם בתפקיד הראשון ההורה הוא המעטפת והסמכות, בחינוך הוא רק המצפן. אפשר לדון על הגיל המקסימלי לכפיית מעורבות, אבל עצם הבאת ילד לעולם מחייבת אותך לדאוג לרווחתו גם במקרה של התנגדות מצדו. אני אמנע פיזית ואקטיבית מהילד שלי לדחוף מזלג לשקע, אבל אני לא יכולה למנוע ממנו לשקר. חינוך הוא הכוונה; אני יכולה להציב גבולות ברורים, לשמש דוגמא אישית ולקוות מאד שהוא יבחר נכון, אבל בסופו של דבר הילד יכול לבחור לשקר, ורק הוא יישא באחריות למעשיו.
העולם הבא חשוב יותר
כאן נכנסת לתמונה התפיסה החרדית. האמונה שהעולם הבא חשוב מהעולם הזה היא חלק מהותי מסט האמונות שמכתיב את אורח החיים שאנו שואפים לקיים (לא מתיימרת לומר שאני אכן מקיימת אותו בכל רגע נתון, אבל זו דרכה של אמונה). התעדוף הזה נוכח בחינוך הילדים שלנו כל הזמן: הם שרים "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף", מדקלמים מתוך שינה שהעולם הזה דומה לפרוזדור, וגדלים על ההבנה שחיי הנצח קודמים לחיי הרגע.
כל עוד התעדוף הזה נשאר בזירת החינוך והקניית הערכים, הוא טבעי ולגיטימי. אתם יכולים לחלוק עליו, אבל לא שם טמונה הבעיה. הטעות האינהרנטית בגישה החרדית נעוצה בבלבול המוחלט בין שני התפקידים ההוריים. האמונה הקונקרטית בשכר ועונש ובכך שלמעשים שלנו בעולם הזה יש השלכה ישירה על חיי העולם הבא – גורמת לטשטוש הגבולות בין "רווחה" ל"חינוך". הלוגיקה פשוטה וקטלנית: אם הבן שלי לא ישמור שבת, הוא ייענש בעולם הבא. משמעות הדבר מצוקה קיומית. ומי אחראי על מניעת מצוקה מהילד? אני.
בעיני ההורה החרדי, הדאגה לרווחת הילד כפולה: עליו לדאוג שיהיה לילד טוב גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. ובהיררכיית המטרות ברור לכולם מה קודם למה. התוצאה היא קבלת בעלות ואחריות מלאה על הבחירות הערכיות והרוחניות של הילד. הדבר מוביל לאשמה משתקת ברגע שהן סוטות מאורח החיים האידאלי.
האמא מהכתבה טועה ואטומה ומעצבנת. אבל דבר אחד היא לא. היא אינה בלתי אנושית. כשאתם מנסים להיכנס לראש שלה, אל תנסו לצייר אמא חילונית בסיטואציה הפוכה. ברור שהיא תעדיף ילד חי ששותה סופר דרינק מילד מת חלילה. במקום זאת, שאלו את עצמכם מתי הורה יסבול יותר: אם נהג שיכור ידרוס את הילד שלו למוות חלילה, או אם הילד יישאר נכה כל חייו בגלל תאונה שקרתה באשמת ההורה? האבדן בשני המקרים הוא בלתי נסבל. אבל יש רגש אחד שקשה וצורב יותר מגעגוע. קוראים לו אשמה.
האמא בראיון מדברת על סיטואציה תיאורטית של מוות בגזרת שמים. האבל על מוות כזה, עמוק וקורע לב ככל שיהיה, הוא אבל 'נקי'. קל יותר לעכל אותו מאבל שמהול בייסורי מצפון.
אף אם חרדית לא תשלח אקטיבית את בנה למות, גם אם האלטרנטיבה חיים של חילוניות. אמונה שמקדשת בחירה אקטיבית במוות שייכת למחוזות אחרים לגמרי. היא שאהידיות. האמא בראיון מדברת על סיטואציה תיאורטית שהמוות הוא גזרת שמים. האבל על מוות כזה, עמוק וקורע לב ככל שיהיה, הוא אבל 'נקי'. קל יותר לעכל אותו מאבל שמהול בייסורי מצפון. המשוואה בראשה היא: הילד שלי יצא בשאלה = אני כשלתי בתפקידי. בגללי הוא יאבד את חיי הנצח שלו. הרבה יותר קשה לחיות עם אשמה ועם הלקאה עצמית בלתי פוסקת מלהתמודד עם געגוע.
הפרדוקס הגדול ביותר כאן הוא תיאולוגי, ומבוסס על הכלל שכולנו אוהבים לדקלם אך שוכחים ליישם: "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים." הקב"ה בכבודו ובעצמו מפנה את הבמה כשזה נוגע לבחירה הרוחנית של האדם, ומשאיר אותה אך ורק בידיו. ובכן גברת עם שעון חכם, אם ריבונו של עולם מכריז שהתחום הזה הוא באחריותנו הבלעדית, נראה לי שגם את יכולה להפסיק לנכס לעצמך את הבעלות על יראת השמים של הילד שלך. בקבלת האחריות האבסולוטית הזו על עולמו הרוחני של הילד, ההורה החרדי לא רק טועה בהבנת תפקידו, אלא מנסה לשלוט בטריטוריה היחידה שהקב"ה הפקיע במפורש משליטה חיצונית.
כשנאמץ הלכה למעשה את תפיסת הבחירה החופשית שאנו מתיימרים להאמין בה, נבין שהילדים שלנו הם ישויות עצמאיות בעלות בחירה ונפסיק לבחור עבורם בין מוות לחיים.
שלום לך גברת נכבדה. איני מתיימר להיות נציגם של אלפי שנות מסורת בשביל להגיב לך, קטונתי.
הבעיה כפי שאת מציבה אותה לנוכח עיני – אכן תמוהה מחד ותובעת מאידך.
קשה להיות הורה בשנים הללו.
הפחד מדרכו של הנער בן הטיפש עשרה – גברה מאד עם השנים ולא התמעטה כלל.
כל הורה חש צורך לגדל את בניו בדרכו אשר בו הוא מאמין – בין יהודי, נוצרי, מוסלמי, אתאיסטי וכו'.
כולנו כהורים – לעיתים מפסידים במלחמה הזו. הילד לא כל כך צועד בדרכי אבותיו.
ניתן למצוא אותו אף מזלזל בהם.
הכאב חד! אין מה לומר…
אבל..
תעיתי לעצמי מהיכן מגיע כך האידיאליזציה של הפרט והדאגה לאינידיבידיאלותו.
הכורח (שאגב קל מאד לזהותו) להציב את ההורים ואת הילד כפרט אשר דואג לעצמו – נשמע כמעט כמו תפיסה ליברלית ואפילו חילונית.
אנו אכן -כיהודים – מחויבים למסרים כגון: חופש הפרט, קידוש החיים ועוד. אין חולק.
השאלה היא האם להעדיף ילד מת יהודי על פני ילד חי חילוני.
הבה נתבונן במקורות. (כיהודים אנו מחויבים למצוא את שאלותינו בתוך המקרא ולנסות לחלץ ממנו תשובות).
ראשית כל: בן סורר ומורה. התורה גוזרת מוות על בן אדם – סביר להניח עוד קטין – בגלל שחייו המוסריים התקלקלו. הוא חש בנוח לגזול ומכאן הדרך קצרה ליטול חיים.
אמנם, נכון שהתלמוד מבאר שסיטואציה כזו – של גזירת מוות בפועל – כמעט ולא הייתה או לא הייתה בכלל. אבל המסר המקראי חד וברור.
אסור לנו להניח לילד לוותר על הקדשת חייו לאלוקים בעבור חיים מלאי זימה ועוון.
סוטה: המקרה מצער ועצוב, אין צורך לדוש בו. אבל במקרה שבו אכן האשה בגדה בבעלה: היא נידונה למוות – היא ותינוקה.
במה חטא זה שאמו חטאה עם גבר זר שבעבור כך הוא לא יזכה לשליחות חייו?
התשובה היא: המידה הרעה הזו של 'בגידה' תתגלה בבוא העת בגנים שלו, הוא נולד בבגידה – חייו יתנהלו בבגידה.
אבל אולי הוא ישפר את חייו? אולי הוא יעבוד על מידותיו ויתכן אף יהיה תלמיד חכם?
זה כלל לא משנה. היהדות לא נכונה בעצמה להתיר לחיים א־מוסריים לגדול ולצמוח.
לכן התורה אסרה על מאכלים טמאים – כשמם כן הם – הם מטמטמים את הנפש.
ניתן להתווכח על ציטוטים וראיות תלמודיות – על כל עשר ציטוטים ניתן להביא מאה החולקים על כך.
אבל –
היהדות מלמדת אותנו מסר חד: כל ישראל ערבים זה לזה. אצלנו אין מושג – שכל אדם חי לפי בחירותיו הפרסונאליות.
הורה חב לבנו והילד חב להוריו.
אחד מן הערכים העליונים שלנו שנכתב בעשרת הדיברות – הוא הערך של כיבוד אב ואם. כולנו גדלנו על סיפורי בן דמא שכיבד את אביו, על רבי טרפון שכיבד את אמו ואפילו עשיו שדאג לאביו יצחק.
ובכל זאת, אם האב מורה לבן לעבור איסור תורה: התורה 'מחייבת' את הבן לא להקשיב לו.
יתרה מכך: אם האב מנסה להסיתו תחת תורת חיים – על הבן למסור את אביו לבית דין ובמקרים קיצוניים אף להרוג אותו בעצמו!!
המסר זועק אפוא – בשעת הסכנה נהרגים אפילו על ערקתא דמסאנא. הציווי ההלכתי הזה ניתן בדעת השמד. בזמן שרומא (או פרס לפי חלק מההיסטוריונים) שלטה ביהודה ורדפה את לומדי התורה.
אדגיש: אינני בעד אותם אלו שנטלו את החוק לידיהם ועושים בו ככל העולה על נפשם. לדעתי הדבר בגדר חילול השם.
ונדליזם יוצר התמודדות לא פשוטה.. מה יקרה – אם חלילה – יגזרו ימים לבקרים גזירות רעות מאלו? לאן נדרדר אז? זו שאלה שצריך להניח עליה את הדעת.
אבל לא בעבור כך אנוכי כותב כאן.
אני כותב בגלל העצמת הפרט הליברלי שמתנוסס בין השורות.
איני אומר, קשה לומר משפט כמו 'נמות ולא נתגייס'. סביר להניח שכשהצבא יבוא אליי – אני אתגייס. אולי לא, אינני יודע.
אבל ודאי שיש כאן מסורת שקודשה בדם וזועקת את שאריות כוחותיה בשביל להגן.
היהדות מעולם לא השתנתה בשביל מגמות אלו ואחרות.
אולי התקצנה, יתכן. אבל כוונתה הייתה לטובה. אין בכוחנו לתקן את אשר אין ביכולתנו. אנו מחויבים לשמור בקנאות על ערכים שהעולם הליברלי והנאור מאיים להשפיל ולמוטט.
אי אפשר לגבור עליו בניסיון לרצותו, תאבונו גדל עם כל אחד ואחד שזולג לעברו.
הערכים שאת, גברת נכבדה, משמיע כאן – גובלים בניסיון קלוש להתייוון. לנסות למצוא חן בעיני החופשיים.
'אל תראו אותי כזאת קיצונית, אני דוגלת בדעותיכם'.
ההיסטוריה שצועדת יד ביד עם היהדות משמיעה קול יחיד אבל איתן. זו דרך שנכתבה לפני אלפי שנים. המסרים העוצמתיים שלה ישרדו בכל עידן שהוא.
יפלו הדמוקרטיות, הקומוניזם, הליברליזם, ההומניזם וכל דעה, פלג, שלוחה חדשה שתביא מסרים כגון אלו.
היהדות תשרוד וחבל שהזרמים האחרים גורמים אקטביים לנשירה מן היהדות.
פשוט חבל.
מאמר יפה, לא ראיתי את הקטע המדובר של האם, אבל לכאו' אין כוונת האם לתחושת האשמה שלה, אלא – מה היא טרגדיה גדולה יותר עבורה – ילד מת שאיבד חיי עוה"ז, או ילד שאינו שומר תומ"צ שמת בחיי העוה"ב ונשמתו נכרתת ל"ע.
האחריות אכן מוטל לגמרי על הילד וההורים רק יכולים וצריכים להכוין וכו'. אך ע"פ אמונתינו שהעוה"ז היא רק פרוזדור לעוה"ב, ז"א עיקר חיינו איננו כאן אלא בעוה"ב, א"כ מוות בעוה"ב הוא טראגי הרבה יותר.
אני יכולה להבין את מה שכתבת באופן הבא: הורים רוצים וצריכים לחנך את הילד לתורה ומצוות ולדאוג שידע מה עליו לעשות בחייו ומה הכיוון של יהודי. אבל כאשר הילד מתעקש על דרך אחרת ומנסה לפרוץ את הגבולות, ההורה צריך להבין שמכאן והלאה הילד יבחר את חייו לא תמיד על פי בחירת ההורים וצריך למצוא דרך אחרת שבה נקבל את דרכו בלי להסכים איתה. להבין שלהורה יש גבול ושאם הוא עובר את הגבול ביחסיו עם ילדיו הוא עלול לגרום לכך שלא תהיה לילד דרך חזרה. לפעמים צריך לשחרר. להורות יש גבולות ואנחנו וודאי לא נהרוג ילד שעזב את דרכנו. לקבל את הדרך של הילד תחזק את הקשר ותשאיר דלת פתוחה. לזה התכוונת?