איש על דגלו : כמחולת המחניים

אחד הסמלים העתיקים והמשמעותיים ביותר בתולדות האנושות הוא הדגל.

כבר במדבר נשאו בני ישראל דגלים מיוחדים לכל שבט ושבט: "איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל, מנגד סביב לאהל מועד יחנו". (במדבר ב ב)

רש"י מסביר שהדגלים שימשו כסימני זיהוי, לכל שבט דגל בצבע מיוחד, כדי שכל אדם ימצא את מקומו.

אולם המדרש חושף רובד נוסף שבו הדגלים הופכים למוקד של ויכוח עמוק בין ישראל לאומות. כשהאומות מביטות בדגלים המונפים, הן מזהות בהם הזדמנות: "שובי שובי השולמית… בואו אצלנו ואנו עושים אתכם שלטונים, הגמונים ודוכסים". כאומרות: "אם דגלים וסמלים הם מה שחשוב לכם, אצלינו תקבלו את השררה."

התשובה של ישראל מגיעה חדה: "מה תחזו בשולמית? מה גדולה אתם נותנים לנו? שמא כמחולת המחנים? שמא יכולים אתם לעשות לנו כגדולה שעשה האלוהים במדבר, דגל מחנה יהודה, דגל מחנה ראובן, דגל מחנה דן, דגל מחנה אפרים?"

כאן עולה תהייה. מה מצאו האומות להתקנא כל כך בסידור המחנות במדבר? ומה ראו ישראל להציב את הדגלים כהוכחה הניצחת לגדלותם? וכי דגלים ו'גאוות יחידה' אינם קיימים בכל צבא בעולם?"

המעגל מול הפירמידה

ההבדל בין הצעת האומות לתשובתם של ישראל טמון במילה אחת: מחול – כמחולת המחניים.

האומות הציעו לישראל שררה במבנה של פירמידה, מבנה חברתי שבו החשיבות נמדדת בכמה אנשים נמצאים מתחתיך. אך ישראל משיבים בשאלה: "שמא יכולים אתם לעשות לנו כמחולת המחנים?". כאן נחשף סודו של הדגל: הגדולה של המדבר אינה גאווה צבאית, אלא גאומטריה רוחנית של מעגל.

המעגל הוא הצורה היחידה שבה כל הנקודות על ההיקף נמצאות במרחק שווה מהמרכז. כשהמרכז הוא אוהל מועד, ההיררכיה האנושית מתבטלת מאליה; השאלה אינה עוד "מי מעל מי", אלא "האם פניך אל המרכז?". במבנה כזה, הנושא הוא המוקד המשותף, ולא האדם העומד בשירותו. אפילו המנהיג הוא שליח בלבד, כפי שהשיב משה לקורח: "ואהרן מה הוא כי תלינו עליו". כיון שהמרכז הוא התורה והשכינה, אף אדם אינו יכול לנכס לעצמו את הכוח.

ההבחנה הזו משנה את הכל: המרכזיות שונה מהותית מהעליונות. אמנם קיימים מעגלי קדושה פנימיים, אך אין זו פירמידה שבה העליון רוכב על התחתון, אלא תפקיד של שירות. הכהנים והלוויים קרובים למרכז רק כדי לתפעל את המוקד עבור כולם ולהקרין ממנו השפעה, כפי שישראל הם מרכז העולם כדי להשפיע עליו ברכה. זוהי קרבה של אחריות, לא של שררה.

זהו אגב, סוד מיקום התיבה בבית הכנסת. החתם סופר הקפיד נחרצות שתעמוד באמצע, כדוגמת אוהל מועד שעמד בלב המחנות, מקום התורה והתעודה. לא במקרה בתי הכנסיות הספרדיים והתימניים בנויים כך שהקהל מקיף את התיבה בצורת "ח" — שמירה עתיקה על מבנה מחולת המחנים.

לאיזון הזה תרה האנושות אלפי שנים. במשטר הטוטליטרי המרכז מאויש על ידי "המנהיג" ובולע לתוכו את זהות הפרט. בליברליזם הקיצוני המרכז נותר ריק לחלוטין, מה שמוביל להתפוררות הזהות המשותפת ולניכור של "איש הישר בעיניו יעשה". מודל המדבר מציע אפשרות שלישית: המרכז קיים, הוא חי ומחייב, אך הוא חיצוני לגמרי למאבקי הכוח האנושיים.

הגאולה שבשוני

ומכאן נובע משהו עמוק יותר. בעולם של היררכיה, רק מי שנמצא בראש הסולם מעניין. מי שנמצא למטה בסולם, זווית הראייה שלו אינה נחשבת. אבל כשהעיקר הוא המרכז, קורה דבר מהפכני: כל יחיד הופך לבלתי ניתן להחלפה. שהרי הוא היחיד שמביא את הזווית שלו, את הכיוון שלו, את הדרך הייחודית שלו אל המרכז. ולכן התורה תחמה לכל שבט את מקום חנייתו המדויק, וכל שבט זכה לדגלו ולצבעו כדי לומר לכל שבט: הזווית שלך היא חלק מהתמונה השלמה. בלעדיך המעגל חסר.

אנו חיים בעידן של ריבוי גוונים: חסידים, ליטאים, ספרדים, דתיים-לאומיים, חב"ד ועוד. וזה עלול ליצור חיכוך. אבל מתח זה נובע מכך שאנו תופסים את החיים כפירמידה, שבה "האחר" מאיים על מקומי.

אך סוד המעגל מלמד שדווקא השוני הוא שיוצר את השלמות. כדי שייווצר מעגל, כל אחד חייב לעמוד בזווית הייחודית שלו; אם כולם יעמדו באותה נקודה, לא יהיה מעגל. הדבר דומה לפאזל: דווקא ה"בליטות" וה"שקעים" – אותה ייחודיות מגזרית שנתפסת לעיתים כגורם מעכב – הם אלו המאפשרים את האחיזה והחיבור. במבנה של "מחולת המחניים", השוני מפסיק לאיים והופך להכרח; אי אפשר להשלים את התמונה בלי הזווית הייחודית של הזולת.

האחדות של מתן תורה, ה"כאיש אחד בלב אחד", לא נולדה ממחיקת הזהויות אלא דווקא מתוך הדגלים. היא לא צמחה מביטול ה"אני", אלא מהיכולת של כל שבט להיות "הוא" במלוא מובן המילה, כשהוא מופנה אל המוקד המשותף. הגאולה אינה אחידות, היא "מחולת המחנים".

תמונה: User: Mattes, Public domain, via Wikimedia Commons