צריך עיון > בין הסדרים > תן דעתך שלא תחריב

תן דעתך שלא תחריב

-
הרב בניהו טבילה איש חינוך, מלמד במסגרות שונות.

הטבע סביבנו הולך ונעלם, והסביבה כולה משנה פניה - האם אכפת לנו מכך?

י"ט אלול תשע"ט

בכל חמש שנים מתכסה ברחבי הארץ שטח פתוח בגודלה של תל אביב בבניינים ואספלט. ככל שהמגמה הנוכחית תמשיך בקצב דומה, מדובר בתהליך שיביא בהכרח לחיסול השטחים הפתוחים בארץ בעתיד הלא רחוק. סביר מאד להניח שכך אכן יהיה. בניגוד למרחבים רבים בעולם, האוכלוסייה בישראל וצרכיה הולכים וגדלים. מקרים הפוכים, של שטח בנוי שהופך לשטח פתוח, כמעט שאינם קיימים. מעט הטבע הארצישראלי שאנשים בגילי זוכרים מילדותם – ואדיות, חורשות, יערות, מרחבים פתוחים, חופים וחיות בר – נעשה מקוטע ונדיר. הוא מצטמצם והולך, וחלקו נעלם לגמרי. לא מכבר ביקרתי עם ילדיי בשמורת עין-חמד. הזרימה שהיתה שם בשנות ילדותי ונערותי איננה. במקומה יש זרזיפים חלשים וכמה מקווי מים עומדים. הסיבה העיקרית לכך היא פיתוח סביבתי. את מראה העיניים של המים השוצפים החליפו זכרונות וסיפורים. מה ילדיי יראו לילדיהם ומה יספרו להם?

הקיץ שלנו, שמלכתחילה היה חם, נהיה חם מאוד, ועשוי כנראה להפוך בלתי נסבל לשהייה ממושכת בחוץ. ישראל, ארץ חצי-מדברית, תהיה למדברית ברובה. מקווי המים הגדולים, הימים והאוקיינוסים, מלאים בתוצרי נפט ששינה את צורתו והפך לשקיות ניילון, מזלגות חד-פעמיים ובקבוקי מים מינרליים. לפי דו"חות של ארגון "גרינפיס", בעוד דור וחצי יהיו באוקיינוסים יותר חלקיקי פלסטיק מדגים. כך מנהגם של בני האדם בדורות אחרונים: מוציאים כמות גדולה של נפט מבטן האדמה ומעבירים אותה לטבע. החשבון בדרך, אלא שבין החטא לעונשו נהנה העולם מתקופה קצרה של שגשוג חסר-חשבון. מי שמתמודד עם בעיית משקל מכיר את הדינמיקה – אפשר לאכול בלי חשבון, התוצאות מגיעות בהמשך. הזלילה עצמה נעימה למדי.

במדינות מערב אירופה ובארה"ב, אלו המזהמים ביותר באופן מסורתי, קיימת התעוררות ציבורית גדולה לענייני סביבה. בארץ, משום מה, בעיות האקלים, הכחדת בעלי החיים וזיהום הימים נראות פחות דחופות. בקהילה החרדית, מוקד ענייני כאן, הן לא נוכחות כמעט בכלל בשיחה הציבורית. האם יש הצדקה לכך?

להתרשמותי, אורחות חייה של הקהילה החרדית אינן מזהמות את הסביבה כל כך, לכל הפחות בהשוואה לקהילות אחרות. נסיבות חייה מביאות אותה להתגורר בבניינים ובשכונות צפופות שמנצלות היטב את משאבי הקרקע (גם בנייה לגובה הופכת עם הזמן למקובל יותר); השימוש בתחבורה ציבורית הוא דרך ההתניידות העיקרית; טיסות לחו"ל נפוצות הרבה פחות מבחברה הכללית; ועוד. את הציון הנאה מקלקל אמנם השימוש הרב, בלי מיצרים, בכלים חד-פעמיים. ועדיין, בחשבון אחרון, חרדים מזהמים פחות מכח אורחות חייהם. אפשר לומר שאנחנו יחסית ידידותיים לסביבה, גם אם מאילוצי המציאות ולא מכוחה של מודעות מפותחת לנושא.

אולם, איננו יכולים לפטור עצמנו מדאגה לסביבה בתואנה שאורחות חיינו צנועים ולא מזיקים. הסביבה שבה אנו חיים נמצאת בסכנה, והצטדקויות של "ידינו לא שפכו את הדם הזה" לא יועילו לה. קיומו הבריא של עולמנו ואיכות החיים של בנינו ונכדינו (ונכדיהם ונכדי נכדיהם וכו' – המבט שלנו מתקשה לראות מאה ויותר שנים קדימה) מוטלת כאן על הכף. דרושה אפוא שיחה ערה יותר בנושאים אלה. 

הנה הצעה לשני קווים לדמותה של שיחה זו. כיוון אחד הוא הכיוון המידעי – היכרות עם נתונים, מגמות, מחלוקות מדעיות, וכיוצא באלו. על אף שלימודי מקצועות כלליים מוגבלים בהיקפם במערכת החינוך שלנו, קיימים כלים אחרים, אפקטיביים לא פחות, להפצה של ידע מסוג זה: עיתונות המבוגרים והילדים, הרצאות, פעילויות בקייטנות ובאירועים שונים וכדומה. תשתית מינימלית של ידע הכרחית כדי ליצור מודעות לנושא, תחושת דחיפות לעיסוק בו ויכולת לשוחח עליו ברצינות ולקדם פעולה.

קו שני לדמותה, חשוב לא פחות, הוא הקו התורני. בהיותינו אנשים מאמינים בבריאה ובהשגחה, עמדותינו בנושא זה מתפתחות בשני כיוונים – הכיוון המסיר את האחריות מהאדם ומשאיר את הנושא לטיפולו של ההשגחה האלוהית, והכיוון ההפוך – זה שמחזק את אחריות האדם לעולם שהפקיד הקב"ה בידיו. הנה למשל כמה תגובות אופייניות של הסרת אחריות מנושאים אלה: "זה לא בעיות שלנו, ה' מנהל את העולם"; "לא תוהו בראה, לשבת יצרה – זיהום הוא הכרח בל-יגונה, תוצאה של ישוב העולם". לפעמים התגובה תציין את דברי חז"ל הידועים לפיהם העולם עתיד להתקיים רק ששת-אלפים שנה – מה שמשאיר לנו מאתיים עשרים שנה בסך הכל לשרוד כאן. מאידך גיסא, תגובות מצויות של מכחישי בעיית האקלים בעולם הכללי כמו "המדע יתגבר על זה בהמשך" או "לא ברור שיש משבר אקלים בכלל, ואם יש הוא לא קשור לאדם ולא נובע ממעשיו" – דווקא מצויים פחות.

כנגד עמדות אלו, שלעניות דעתי אינן מבוססות או צודקות כלל, ראוי לשוב ולזכור את ציווי הקב"ה: "שלא להחריב את עולמי". העולם נמסר בידי האדם, ודווקא החובה ליישב את העולם מקפלת בתוכה צו להבין איזה יישוב-עולם הוא בר-קיימא ואיזה עשוי להחזיר את העולם לתוהו ובוהו.

ולבסוף, נקודה אחרונה חביבה, מזווית אישית, שאולי תדבר גם אל כמה מהקוראים. כשלעצמי, חלק גדול מהוויתי הדתית – מחשבות, רגשות והבנות – קשור לטבע הלא מופרע או משוכלל בידי האדם. בחלוקה הקלאסית שמציגים הוגים שונים בין טבע לתרבות, מקורות ההזנה הדתיים שלי הם דווקא אלה שהאדם לא נוכח בהם, כאשר המפגש עם הבריאה מתקיים בצורתה הלא-מופרעת. שמים, ימים, מרחבים, עצים ובעלי חיים. קריאה בתנ"ך בכלל ובתהילים בפרט מלמדת שזה מקור השראה דתי ותיק ומכובד. צמצומו והיעלמותו מחיינו מכאיבה לי גם, אולי בעיקר, מהמקום הזה. הללו את ה' כל מלאכיו, כל צבאיו, שמש וירח, הרים וגבעות, עץ פרי וארזים, חיה ובהמה רמש וצפור כנף. מצב שבו התרבות האנושית ותוצריה הופכים לזירת המפגש העיקרי או היחיד שלנו עם הבריאה, על חשבון מעט הטבע שנותר, הוא מימוש נוסף של הסכנה שבהחזרת העולם מיישוב (מואץ) לתוהו. שימו לבכם על זאת. 

2 תגובות על “תן דעתך שלא תחריב

  • לכאורה יש לחלק בין שני סןגים של שיח: אכפתיות מנקיון הסביבה ומטיפוחה זה נושא בסיסי של "בן אדם לחברו" שכל בן תורה צריך להיות מודע לו. לעומת זאת, ישנו סוג אחר שך שיח סביבתי שעוסק ב"קיימות". לדאוג לכדור הארץ או לקיומו של המין האנושי זה משהו שכחרדי קצת קשה להזדהות אתו. מן תחושה של פלישה לקטגוריה לא-לך. לא בטוי שהתחושה הזו נכונה, אבל זה עיסוק מאוד חדש שלא הייתה לו שום התייחסות בעבר, ויתכן וזו הסיבה לכך שחברות שמרניות נוטות לשים עליו פחות דגש. למעשה אפשר למצוא גם לכך התייחסות בגמרא המספרת על אותו זקן שנטע חרוב עבור נכדיו – דאגה לדור העתיד.

  • נפלא!!! זאת עבודת ה' אמיתית!!!

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל