התאור היחיד של אופיו של יום ראש השנה במקרא מופיע בדברי נחמיה אל העם: וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ (נחמיה ח, י). מופלאים הדברים, שכן הוא אינו עוסק בחרדת הדין או בתרועת השופר, אלא במעשה החסד ובדאגה לזולת. מכאן, שפעולת ההטבה לזולת נגזרת ממטבע קדושת היום של ראש השנה. עמד על כך הרב הוטנר ז"ל בספרו "פחד יצחק".
קביעה זו דורשת התבוננות מעמיקה, מה בין יום ההמלכה והדין לבין החסד וההטבה לאחר.
בין ציות פרטי להמלכה כללית
אין ספק כי המהות המרכזית של ראש השנה, מעבר היותו יום הדין, היא המלכת ה' על העולם, כמימרת חז"ל הידועה: "אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם." מן הראוי להתבונן מה בין המלכה זו לבין קבלת עול מלכות שמים שאנו מקיימים מדי יום ביומו בקריאת שמע. יתרה מזו, בהלכות פסוקי מלכויות מצינו מחלוקת תנאים. לדעת רבי יהודה אין משתמשים בפסוק "שמע ישראל" כמקור לפסוקי מלכויות, אף על פי שבו אנו ממליכים את הקב"ה בכל יום.
להבנת חילוק זה יש לבחון דין נוסף של רבי יהודה, כי אין מביאים כפסוק מלכויות את הפסוק זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ. רש"י על אתר מפרש את טעמו: דלא אמליכתיה אלא על אומה אחת. מפרשנות זו עולה יסוד תפיסתי עמוק, שההמלכה של ראש השנה אינה יכולה להיות מצומצמת. היא חייבת לחבוק זרועות עולם ולהקיף את המציאות כולה.
זהו המפתח להבחנה היסודית בין מלכות דכל השנה לבין מלכות דראש השנה. בכל ימות השנה נושאת קבלת המלכות אופי פרטי. בראש השנה המלכות היא כללית ואוניברסלית. הבחנה זו שזורה כחוט השני בכל נוסח התפילה של יום ראש השנה, שכן אין אנו מתפללים בו על דלת אמותינו, אלא על הקוסמוס כולו: מְלוֹךְ עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדֶךָ, תֵּן פַּחְדְּךָ ה' אֱ־לֹהֵינוּ עַל כָּל מַעֲשֶׂיךָ וְאֵימָתְךָ עַל כָּל מַה שֶּׁבָּרָאתָ, וְיִירָאוּךָ כָּל הַמַּעֲשִׂים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ כָּל הַבְּרוּאִים. שפת היום היא שפת הנבראים כולם.
הבן הצייתן מול הבן המשקף
שתי הבחינות הללו מקבילות לשני סוגי בנים. הראשון הוא בן צייתן, המדקדק במילוי כל הוראה של אביו. הבן השני מציית פחות בפן הטכני, אך דמותו משקפת את אישיות אביו; כל הרואה אותו מוצא בו את קלסתר פניו של האב. נראה כי הבן השני משמש גילוי עמוק ומהותי יותר של האב בעולם.
אלו הן שתי הבחינות של המלכות. בחינה אחת היא מלכות דכל השנה, שמבוססת על יחס של ציות. מהותה היא נכונות האדם להיות "עבד למלך", שהרי מלך הוא מי שיש לו עבדים המצייתים לו. זוהי קבלת עול מלכות שמים ב"שמע ישראל" – קבלת עול מצוות, וכדברי רבי יוחנן במסכת ברכות (יד, ב): "הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה, יפנה ויטול ידיו, ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל."
הבחינה השניה היא מלכות דראש השנה, שהיא המלכה מסוג אחר לגמרי. איננו עוסקים ביחסו של הפרט אל מלכו, אלא במלך מצד עצמו – "מלך העולם". בשל כך, השאלה אינה אם אנו מצייתים, אלא אם מציאותנו מוסיפה ומגלה את מלכותו בעולם, אם אנו דומים למלך, ואם כשמתבוננים בנו נזכרים במלך. העם אינו רק אובייקט למשמעת אלא השתקפות של אופי המלכות. כשמתבוננים בעם מבינים מי הוא המלך. כאשר מתבוננים בעם ישראל, צריכה להתגלות דרכו מלכות שמים.
הבחינה השניה היא מלכות דראש השנה, שהיא המלכה מסוג אחר לגמרי. איננו עוסקים ביחסו של הפרט אל מלכו, אלא במלך מצד עצמו – "מלך העולם". בשל כך, השאלה אינה אם אנו מצייתים, אלא אם מציאותנו מוסיפה ומגלה את מלכותו בעולם, אם אנו דומים למלך, ואם כשמתבוננים בנו נזכרים במלך. העם אינו רק אובייקט למשמעת אלא השתקפות של אופי המלכות. כשמתבוננים בעם מבינים מי הוא המלך. כאשר מתבוננים בעם ישראל, צריכה להתגלות דרכו מלכות שמים.
מלוכה מול ממשלה: הדמיון לבורא הוא תנאי להמלכה
ידועים דברי הגר"א עה"פ "כי לה' המלוכה ומושל בגוים", שמלוכה שונה לחלוטין מממשלה. ממשלה היא הנהגה בניגוד לרצון המוכפפים, ואילו מלוכה נובעת מרצונם החופשי של הנשלטים. על יסוד זה הוסיף הרב הוטנר כי מושג המלוכה דורש דמיון והשתייכות מהותית של המלך לנתיניו. האריה הוא "מלך החיות" משום שגם הוא חיה, אך האדם אינו "מלך החיות" אלא שליט עליהן. הוא מושל בחיות, בשל היותו יצור ממין אחר לחלוטין. אם כן, כדי שהקב"ה יהיה "מלך" על העולם ולא רק מושל בו בכח זרועו, מתחייב שנתיניו ועבדיו ידמו אליו באופן מהותי.
זהו הבסיס של שיטת רבי יהודה. הפסוק "זמרו למלכנו זמרו" אינו יכול לשמש כפסוק מלכויות משום שהוא ממליך את ה' ממקום מוגבל. "מלכנו" מביעה מלוכה על אומה אחת בלבד. כמו כן, הפסוק "שמע ישראל" אינו מספיק למלכויות בראש השנה משום שהוא מתמקד בקבלת עול המצוות על ידינו ולא ברוממותו של המלך.
החסד כמפתח להמלכה
מנקודה זו אנו שבים אל מקור דברי הנביא נחמיה. החסד ופעולת ההטבה אינם תוספת מוסרית של מה בכך – הם הדרך היחידה להידמות למלך. כפי שלימדונו חז"ל: "מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון." הקב"ה מנהיג את עולמו בחסד ובברכה, וכשאנו יוצאים מעצמנו ומשגרים "מנות לאין נכון לו", כשאנו עסוקים בחסד כלפי הנבראים – אנו נדמים לקב"ה. זוהי ההמלכה בראש השנה. איננו ממליכים אותו רק בדיבורים ובפיוטים, אלא בשיקוף דמותו של הקב"ה בעולם.
בספרות המוסר ובשיחותיהם של משגיחי הישיבות הורגלנו לשאול כיצד ממליכים את ה' בראש השנה. התשובה הרווחת היא לקבל קבלה טובה כלשהי. יש לשאול בזהירות הראויה אם קבלה זו אינה מותירה אותנו מרוכזים בעצמנו, ואם איננו נשארים גם ביום זה תקועים בלופ של יחס הציות הפרטי, במקום לרומם את המבט אל המלכות השלמה והעליונה.
הנושא בראש השנה איננו התיקון הפרטי שלנו, אלא הקב"ה ומלכותו בעולם. הדרך היחידה להוסיף במלכותו היא להידמות לו. לאמץ את תכונותיו, לצאת מהמרחב הצר של האגו ולפעול חסד. היכולת לפתוח את הלב ואת היד כלפי הזולת מגלה שיש משהו רחב, אינסופי ואלוקי שמניע את המציאות.
מכתלי בית המדרש אל מרחבי הקוסמוס
לתובנה זו יש משמעות נוקבת במיוחד עבורנו, הציבור החרדי ובני הישיבות. אנו מתחנכים על אדני עבודת ה' של פרישות, התבדלות והתכנסות. למדנו את חשיבות היחיד, את הערך הבלתי נתפס של הסטנדר, הגמרא, סיום המסכת והספקי דפי הש"ס. חונכנו שלימוד התורה הפרטי של היחיד "מציל את העולם", ועולם המושגים של בחור ישיבה קלאסי סובב סביב ההשגים הרוחניים האישיים שלו.
כל זה יפה, קדוש וטהור. זוהי עבודת הציות של כל השנה, בניין היחיד וקבלת עול מלכות שמים. אך כל זה נכון בתנאי הכרחי אחד: שנזכור שהיחיד הזה אינו תכלית לעצמו, אלא חלק מכלל. הוא חלק מעולם שלם, ממארג של נבראים. המטרה של עבודתו היא להיות "אור לעולם" ולהמליך את הקב"ה על מרחבי הקוסמוס.
לכך נועד יום אחד בשנה, ראש השנה, יום שאנו נדרשים כצו חיוני לצאת מתוך הבועה הפרטית שלנו ולהביט אל העולם. איך נוכל להתפלל בכוונה "מלוך על כל העולם כולו" ו"תן פחדך על כל מעשיך", אם בלבנו אנו מאמינים שהעולם מתחיל ומסתיים בפתח בית המדרש?
רק אם נוכל, לפחות ביום אחד בשנה, להכיר במציאות המורכבת והרחבה של העולם ולהפנים את מלכות ה' האינסופית, רק אז נוכל לחזור בכל ימות השנה אל הסטנדר, לקבל "עול מלכות שמים" ולציית לאותו מלך. בלי ההכרה הזו במלכות הרחבה, אנו עלולים, במקום לציית למלך, לציית פשוט לעצמנו ולסדר היום הצפוף שבנינו לנו.