בוא בחדריך

העולם מחפש משמעות.

והוא גם מוצא, מסתבר. זה מרתק לראות איך כל אחד יודע מה הניע את הגלגלים.

לא שמרתם שבת – הקב"ה ביטל לכם תחבורה ציבורית. עכשו תשבו בבית, תעשו קידוש ותאכלו גפילטע-פיש עם דיסקית גזר.

לא שמרתם על צניעות במרחב הציבורי – הקב"ה החזיר אתכם הביתה. איש לאהליו ישראל. כלומר, מה טובו אהליך.

האינטרנט חודר אלינו כמו וירוס בלתי ידוע, לא נשמרנו. זה איתות ברור עבורנו. זה הזמן להחזיר את הטוהר למחננו. לערוך חיטוי במרחב הרוחני.

הסינים אוכלי השרצים באים על עונשם (והכלכלה, והקלקלה וכו').

ועם איטליה, כלומר עם טיטוס, יש לנו הרי חשבון לא סגור.

והגרמנים כמובן, וממשלת וישי והאינקויזיציה… לקורונה יש זיכרון היסטורי ארוך.

מה רע בעצם? חשבון נפש הוא תמיד ענין מבורך. רק שהמצב החדש כל כך מוזר ולא צפוי ולא אנדמי, שאפשר להגיד עליו כל דבר ועדיין להישמע רציף. העסקים הושבתו (שכחנו את עסק התורה?), המכולות התרוקנו (לא הודינו על רוב טובה?), הילדים עולים לנו על הראש (צעקנו על הרב'ה?), יש לשמור מרחק של שני מטר (יכנאות זה מקצוע?), המשכורות קוצצו (זושא, מה עם מחצית השקל?), המסעדות סגרו דלתות (מספיק עם הג'אנק פוד!) וכך הלאה – עשה זאת בעצמך.

למה לא? אגיד לכם למה. כי קל לנסוע על מסלול תודעתי מוכר. כי אנחנו תמיד נקפוץ למסר שקל לנו לבלוע ונחפש גימטריאות למשיח בכל צרוף מילים. כי התשובות האלה נועדו לתת לנו שקט ותחושה שעשינו את שלנו ותחזקנו את המנגנון. שלא הלכנו בקרי ולכן לא תבוא עלינו חמת קרי (אותיות קורונה עם הכולל) אמן.

אבל הדברים מורכבים. החיפוש אחר משמעות הוא נטיה דקה מעדינות הנפש, והוא מצריך הקשבה, השתהות, נשימה עמוקה, ושקט. הדפוסים המוכרים לא עובדים פה. מידה כנגד מידה מן הסתם קיימת גם בסיפור הזה, אבל בכאוס חובק העולם קצת קשה לשים את האצבע על מה שהתחיל את הכל.

המגפה שולחת אותנו הביתה. המורים מנסים ללא הצלחה לתדרך אותנו מרחוק, המסרים עוברים דרך טכנולוגיה שטרחנו להשמיץ והמיילים מתעופפים עם הבדיחה המקברית היומית דרך פלטפורמות של בדיעבד ו'לצורך עבודה'. היום כל אלו הם הקשר שלנו לעולם. לפעמים הם פינת השפיות הקטנה בבית שעולה על בריקדות. ושוב, לא דיברתי בעד או נגד. לא אמרתי כלום בעצם. הצבעתי על נתונים.

אנחנו חוזרים הביתה. אל המיקרוקוסמוס הפרטי. שם הכאוס הכי עולמי (אמרתי לא לעלות על הספה!! וילון זה לא מגבת!! לא להתנדנד על הנברשת!!!) שם אולי גם התשובות. כמו אז, לפני הרבה שנים, בימים ההם בזמן הזה, במצרים של פרעה, הסתגרנו בבתים וסימנו את המשקופים ולקחנו שה לבית אבות שה לבית. אנחנו חוזרים עוד יותר הביתה, פותחים דלתות נסתרות בתוכנו, שואלים את עצמנו מה נשמע ואיך אנחנו מרגישים, ועונים – אולי לראשונה – תשובות כנות, לא מתורגלות, לא גזורות מקישוטי סוכה.

יש לנו רזומה עשיר לזמן של מחתרות, לתקופות של שמד. אבל כשלוקחים לנו את החוסן הקהילתי ואת הסיסמאות ושמים אותנו בבידוד – אנחנו מובכים. המצב החדש הוציא אותנו משיווי המשקל, פרק אותנו מן האוטומט. אין לנו סל תגובות בשביל מה שקורה. איש מאתנו לא באמת יודע מה יהיה. ביבי מקווה 'לשטח את העקומות'. כמו כולנו.

לך עמי, בוא בחדריך. זה מקום טוב להיות בו. להקשיב לקול ששכחנו מזמן. לשאול את עצמי מה נכון לי, לילדי, לאנשים היקרים לי. זה לא סותר אהבת ישראל, זה לא סותר אחדות. אלה הן שתי מטלות נפשיות נפרדות.

כולם נהנים לצטט היום את דברי בעל הטורים בענין פסח (שמות יב, ח): ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו… – דאתקש גאולה אחרונה לגאולה ראשונה [הקיש גאולה אחרונה לגאולה ראשונה].

להתכנס פנימה, לסמן את המשקופים ולסגור בעדנו את הדלת. לשחק מונופול עם הילדים, לפגוש את החרדות בלי העדכונים השעתיים ממנכ"ל משרד הבריאות. להסתכל על עצמנו קצת מהצד, איך אנחנו מתנהגים בזמן משבר, האם אנו נהיים אובססיביים למידע, קופאים, מדחיקים, מכחישים? להתבונן על הדפוסים הבלתי מתורגלים שלנו. על עצמנו כשאנחנו לא אנחנו. להיזכר מי אנחנו בלי המסכות. מה היינו רוצים להיות בלי שאחרים יתַקפו. לפרוש מן המרוץ. לצייר פרח.

להקשיב. להיות.

זוהי גאולה.