לא כל הנוצץ זהב

המלך רודריק, מלכה של איבריה, לא נועד להיחקק בספרי ההיסטוריה. ראשית, הוא לא היה המועמד המוביל לרשת את המלך הוויזיגותי ויתיזה, שנפטר בשנת 710 לספה"נ – למלך היה בן בשם אקילה – אלא שהאצולה הוויזיגותית בחרה להמליך את רודריק במקומו. גם לאחר שזכה לתמיכת האצילים, לאקילה היו עדיין לא מעט תומכים שלא סרו למשמעתו של רודריק, ואילו הבסקים החליטו להרים ראש ולמרוד ברחבי צפונה של איבריה. בנוסף לכך, אצילים שלא היו מרוצים מספיק מהתנהלותו בחרו לערוק ולעבור לצידו של הטוען-לכתר.

רודריק בילה את כל ימי מלכותו בניסיונות להתמודד עם הבעיות שצצו לו בחזיתות שונות – אלא ש"כל ימי מלכותו" לא היו תקופה ארוכה במיוחד; בערך שנה לאחר שהוכתר למלך חצו צבאותיו המוסלמים של טאריק בן זיאד את מיצרי גיברלטר (שנקראו בשם זה רק מאוחר יותר, על שמו של טאריק; השם גיברלטר הינו שיבוש של השם הערבי ג'בל טאריק – הר טאריק) והחלו את הפלישה המורית לאיבריה. צבאותיו המותשים של רודריק לא היו אתגר ממשי לטאריק, ובמפגש המכריע בקרב גוואדילטה נפל רודריק בקרב, ובכך הקיץ הקץ על הממלכה הוויזיגותית הנוצרית, ותחתיה קמה ממלכת אל-אנדלוס המוסלמית.

ניתן לשער שלא רבים היו אלו שהזילו דמעה על מותו של רודריק; האצילים שלוו אותו לקרב קיוו להיפטר מהמלך הכושל (לפני שניגפו בעצמם) ושאר העם קיבל די בשמחה את תום שלטונם של הוויזיגותים, שהיוו בסך הכל כאחוז או שניים מתוך כלל האוכלוסייה באיבריה. בנוסף, ספרות בת הזמן מציגה את נפילתו כתוצאה של מעשיו הנכלוליים ובגידתו בתומכו, האציל יוליאנוס. הסיפור הינו ככל הנראה בדיה, אך בשביל מלך שהידיעות על קורותיו כה דלות, גם בדיות הן דבר שלא ניתן לזלזל בערכו.

בין אלו שהצטערו פחות על לכתו נמנו היהודים, שבמשך שלושים השנה האחרונות לשלטונם של הוויזיגותים היו נתונים לרדיפות אכזריות על בסיס דתי. המלך ארוויג הטיל עונשים אכזריים על קיום מצוות – כמו תלישת שיער או כריתת איברים. בסך הכל היה ארוויג חתום על 28 חוקים אנטי-יהודיים שכללו גם את רדיפתם של ה"יהודים המוטבלים", כפי שכונו היהודים המתנצרים באותה העת. נקל להבין אפוא מדוע כאשר טאריק המוסלמי המשיך הלאה למסעות כיבושיו, היהודים היו בין אלו שהתנדבו לשמור לו על הבית. בקורדובה, מלגה וטולדו הוקמו מליציות יהודיות, שבחסותם היה טאריק יכול להמשיך במסע הכיבושים הזוהר שלו בלב שקט. רצף הכיבוש המוסלמי המשיך גם כאשר נקרא טאריק לשוב לדמשק, ונקטע רק על ידו של קארל מרטל בשנת 732.

שלטונו של טאריק היה סובלני הרבה יותר מזה של קודמיו, והוא פתח למעשה את מה שכונה לימים על ידי אנשי "חכמת ישראל" – במידה לא מבוטלת של מגמתיות וסלקטיביות היסטוריוגרפית – "תור הזהב" של יהדות ספרד. בפועל, "תור הזהב" לא היה בהכרח זהב. הן מבחינה רוחנית והן מבחינה כלכלית, מצבם של היהודים בקהילות צרפת ואשכנז בחלק מהתקופה האמורה היה טוב משל יהודי אנדלוסיה. אלו שהטביעו את השימוש במושג "תור הזהב" האדירו את היצירה הספרותית-החילונית של יהדות אנדלוסיה גם כאשר היה מדובר בדמויות זניחות יחסית, ושכחו את היצירה התורנית האדירה של ראשוני צרפת ואשכנז ואת השגשוג הכלכלי שלו זכו. בנוסף, הם התעלמו או המעיטו בערכם של היצירות הקבליות בספרד, מתוך מגמה לשוות לתרבות הספרדית היהודית הילה של "ראציונליזם".

בנוסף, תור הזהב לא היה ממש "תור" במובן של תקופה רציפה; במהלך שנות שלטונם של המוסלמים בספרד ידע מעמדם של היהודים עליות וירידות ובין תקופות השלווה חלפו עליהם לא מעט שנים סוערות. כמו כן, דווקא במאה האחת עשרה – שסימנה את שיאו של תור הזהב – מעמדם ומצבם הכלכלי של היהודים נפגע משמעותית.

בשנת 1002 נפטר הווזיר העוצמתי אל-מנסור, וכמה שנים לאחר מכן נפתחה מלחמת ירושה ארוכה שכללה גם מעשי ביזה שהובילו לנדידות המוניות של תושבים באזורי הסכסוך ולחוסר יציבות כלכלי. אל-אנדלוס חדלה להתקיים ובמקומה קמו ממלכות זעירות שנעשו תלויות בממלכות הנוצריות בעלות ההשפעה הגדלה והולכת מצפון. אט-אט החלה נדידה הפוכה של יהודים מספרד המוסלמית לזו הנוצרית.

בנוסף לפגיעה שחוו היהודים בעקבות המלחמות, הכיבושים הנוצריים אילצו את השליטים המוסלמיים לקרוא לעזרה את הלוחמים הברברים שבמרוקו. אוכלוסייה זו מנתה בין היתר את עדת המוואחידון הטהרנית, שגורשה מאוחר יותר על ידי האל-מוחאדיון ("מייחדי הא-ל") הקיצונית עוד יותר. הללו החריבו בתי כנסיות, טבחו, הגלו ואסלמו בכפייה יהודים רבים. ליהודים לא הייתה ברירה אלא לעבור לממלכות הנוצרית שבהם התקבלו תחילה ברצון.

לדאבון לב היהודים, הם גילו מהר מאד שהנוצרים הספרדים ניחנו בזיכרון ארוך למדי; גם מאות שנים לאחר נפילתו של רודריק התברר שבספרד ישנם לא מעט אנשים שעדיין נטרו טינה ליהודים על "בגידתם", ולא ארכו הימים וספרד הנוצרית תפסה מקום מרכזי ברדיפת היהודים.

הצגת היהודי כבוגד וכדמות לא אמינה שימשה בין היתר להצדקת רדיפת האנוסים שהצליחו להשתלב מאוחר יותר בשכבות הגבוהות של משפחות האצולה והכמורה בספרד, אך מעולם לא התאזרחו בלבבות ההמונים. בספרד קמה תנועה לאומנית-טהרנית שבה דת ומוצא נשזרו יחדיו. בכך הפכה ספרד לאחד המקומות הראשונים באירופה שבהם צמחה הלאומיות המודרנית, שהדגישה את הקשר שבין מוצאו האתני הטהור של העם לבין דמותה של המדינה האידיאלית. באורח אירוני, דווקא מאבק טהרני זה אחראי כנראה לכך שעד היום האוכלוסייה הספרדית הינה בין המגוונות מבחינה גנטית; דחיקתן ורדיפתן של המיעוטים – ובפרט גירוש ספרד בשנת 1492 – הובילו יותר ויותר יהודים וערבים לנסות ולהיטמע באוכלוסיית הרוב הנוצרית, בשיעור גבוה בהרבה מאלו שהכילו מיעוטים אלו בסובלנות יחסית.

לקריאה נוספת: ירמיהו יובל: האנוסים – זהות כפולה ועליית המודרניות